האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

בחיים האלה צריך לשחק את "המשחק".

המשחק שעוזר לקרב אליך אנשים, למצוא עבודה טובה,

ולא להיות בעצם לבד.

המשחק דורש שימוש במניפולציות, איפוק, חשיבה אסטרטגית, ודריסת האחר.

 אנשים רוצים שאהיה כמו כולם בעזרת אותו "משחק".

אבל אני לא מעוניין בו. הוא מגעיל בעיניי.

אני מעדיף לסבול יום אחר יום ולהיות לבד מאשר לשחק בו.

כי גם ככה רק מישהי שרואה מעבר "למשחק" תוכל לקבל מישהו כמוני.

רק אחת כזו אני רוצה.

ואם היא לא קיימת, אז כנראה שהעתיד שלי נקבע מראש.

אני קופצת לפה מדי פעם, זה כל כך הזוי לי שהצלחתי להיגמל מער"ן באופן משמעותי. לחשוב שהייתי פונה כל יום במשך שנתיים רצוף ואם לא היה לי יום אחד שיחה הייתי מרגישה ללא אוויר. עכשיו לא רק שאני לא פונה גם אין לי בכלל טיפולים לא רגשי לא פסיכיאטרי ורק תרופות אני לוקחת.

היום אני התחלתי להפחית במינון, לפי מה שבזמנו הפסיכיאטרית הציעה לי (עוד בתקופה שלפני שהיא ושהמטפלת שלי עזבו אותי) ואני מקווה שזה לא יקלקל לי את התהליך והיציבות שלי.

שבוע שעבר התחלתי לימודים במכללה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה מסלול מואץ של אקסלרטור בעקבות פרויקט שהשתתפתי בו שזכה בתחרות לפני חודשיים ועכשיו מנסים להוציא את הרעיון לפועל. מסתבר שאני הייתי היחידה שיכולה להגיע למכללה מכל הקבוצה שלי ואני מכורח המציאות הופכת למובילה ולמייסדת של המיזם. די הזוי לי הדבר הזה וזאת המון אחריות, אני מאוד לחוצה.

שבוע שעבר הייתי צריכה להציג בפני כיתה את המיזם ואפילו לא ידעתי לענות על שאלות כי זה רעיון שהוא לא שלי והצטרפתי בשניה האחרונה והכל כל כך כאוטי.. 

גם להגיע ולחזור משם זה סיוט, לא רק שזה שעתיים נסיעה אלא שבקושי יש משם ולשם קווים ובעיקר בחזור זה קו שמגיע כל שעה ואם אני מפספסת אחד אז הבא אחריו כבר בשש בבוקר. זה גם אילץ אותי לנסוע דרך דרום תל אביב בתחנה הישנה והיו שם המון כנופיות ושעה עמדתי שם חיכיתי לאוטובוס מפוחדת.

אני מרגישה לא טוב הרבה פעמים, כאילו חולה אבל זה יותר אלרגיות ועונת מעבר נדמה לי. סבתא שלי נדבקה והיא חולה ממש היום. גם בשלישי האחרון חגגנו לי יום הולדת באיחור רק שהוא היה כאוטי וסבתא שלי התמרמרה ואבא שלי איבד את המפתחות והיה לא טעים ובקיצור בלאגן. עכשיו גם מסדרים ומנקים לקראת פסח אז יש הרבה עבודות פיזיות וסיזיפיות בבית.

קיבלתי אישור לתואר סופסוף כי שילמתי את הקנס, אני עדיין לא אוותר להם ואנסה לקבל החזר כי זה קנס של 1,000₪ שקיבלתי על זה שהאריכו לי עבודת הגשה.

מרגישה שהחיים שלי מתחילים לנזול לי מבין האצבעות. מהרגע שבו הפסקתי את הטיפול פשוט הדחקתי הכל חזרה לארון הקבורה. זה מבאס אותי ומרגיש פספוס גדול, וכל פעם שקורה משהו בבית ואני רוצה לרוץ לספר ולשתף ולנתח את הסיטואציה ולקבל איזה שהוא חיזוק שאולי אני גם בסדר זה פשוט נלקח ממני. 

עכשיו אני בתקופה שמנסה לנשום מיום ליום..

בס"ד

שבנו אלך בבושת פנינו,

לשחרך אל בעת סליחתנו.

-

הייתי השבת לבד, עשרים וחמש שעות לבד (וגם עכשיו אני לבד).

שני כלבים וחתולה שמסתובבת לה בגינה.

הרבה מחשבות תופסות את החלל כשאין אנשים, הרבה פחדים, לפעמים הזיות.

הסתכלתי הרבה על הצלקות שביד מפעם,

בודדים האנשים שראו אותן. גם לי לא יוצא לראות אותן כמעט.

גולף ארוך, חצאית מטאטא שחורה, נעליים שטוחות, שיער אסוף.

עד לא מזמן גם הקביים חזרו,

עכשיו נשארנו רק אני הברך הדפוקה שלי. עם הקרע הדפוק שלה. והמבנה הדפוק שלה.

כשחוזרים בתשובה, צריך להשאיר את הצרור קללות שאספנו במשך השנים בצד.. מטעם מראית עין. לשון הרע. ועוד סיבות.

אבל לפעמים, אני בת ה15 רוצה לפתוח צרור של קללות על הכל.

במקום זה אני יושבת ושאולת "מה אתה רוצה ממני?"

הגעתי להחלטה שאני לא צריכה אנשים לא מועילים בחיים שלי. 

כל כך הרבה אנשים לא מועילים יש כאן.

חסרי תועלת. חסרי משמעות.

וכל אחד מנסה להיות משמעותי וכל אחד הוא 'אדם מחפש משמעות'.

אנשים תחת.

משפחה תחת.

למה כל כך קל לא לייחס אליי חשיבות? לייחס חשיבות למילים שלי? לדעות שלי? לצורך שלי?

שלושה חודשים שום דבר מזה לא מתממש.

מדברת לאוויר, לכן גם לא היה אכפת לאף אחד שאני אשאר לבד בשבת.

כשנוח, אני בת 20.. וכשלא אני בת ה15 האובדנית.

אני לא אובדנית, אם זה מה שאתה מנסים לפרש כאן בין השורות-

אני פשוט כועסת. ומפחדת להישאר לבד.

למה אני כועסת?

כי השאירו אותי לבד, מבלי בכלל שיהיה אכפת מה איתי.

ולמה אני מפחדת להישאר לבד?

כי ההתקפי חרדה חזרו. הדיכאון כאן בתותחים כבדים.

אני כל כך שונאת אנשים לא יעילים, שונאתתתתתתתת!

מצד אחד אני שונאת להיות איתם. ומצד שני אני שונאת להיות לבד.

שלושה חודשים אני בבית. שולשה חודשים.

שוב בגלל הברך הדפוקה והרצועה הדפוקה והמבנה השפוק.

כאילו כלום לא השתנה, לופ.

אבל כל כך הרבה השתנה.

אבל אני עדיין אני. כלואה. פשוט כלואה.

בגוף מטומטם עם טראומת מטומטמות.

ואנשים חסרי תועלת.

אני שקופה? אין לי חשיבות? לדעות שלי? למה שאני מרגישה?

ככה זה כל הזמן מרגיש.

מקטינים אותך. גורמים לך להרגיש כמו אפס.

ואחרי עשרים שנה מנסים להעצים אותך.

סתומים.

אני אשאר עם כל החרא הזה, בכל משך החיים המחורבנים שלי.

ועל החרא הזה אי אפשר לדבר.

לפעמים באמת מרגיש לי שטם פעם אחת אני אגיד הכל, כל מה שמרגיש לי, בלי מליון מסננות וצנזורה, אני פשןט אמות. כאילו הנשמה שלי הגיעה לסבול את כל זה, לחיןת בסבל ממש. וברגע אחד של התרפקות אמיתית היא תצא.

ותגיד "עד כאן, מספיק".

גם מה שאני הכי שונאת בתקופה הזאת, זה שכל מי שיש לו קצת רגש שלילי (כי החיים לפעמים מחורבנים!) ישר אומרים לו "יש חטופים",

יאללה סתמו ת'פה.

החיים היו לפני והם יהיו גם אחרי.

הסבל של כל אחד קיים, זה שיש חטופים לא אומר שצריך לבטל כל סבל כי יש חטופים וזה שאני אומרת את זה, לא אומר שלא אכפת לי מזה שיש חטופים.

בכללי בא לי להסתובב בעולם ולהגיד לכולם לסתום ת'פה.

כל אחד יש לו דעה על כל פלוץ שקיים.

אבל בפועך, כשיש אדם שבאמת צריך שלמישהו יהיה אכפת ואיזה דעה עליו, דעה שתניע אותו להיות אכפתי- זה לא קורה.

כי אנשים הם חראות. גושי קקי שהם כמו גרורות סרטן בכל מקום.

אם מדברים כבר על סרטן,

אז אמא שלי כהרגלה בקודש- חייבת להיות השחקנית הראשית בכל הסרטים. סרטן לוקח הכל, אה?

פתאום שיש למישהו סרטן צריך להיות נחמד אליו.

כוסעמק. שנים!!! שנים!!! היא מוכרת לי חרא תחת "דאגה", מצלקת ראשית תחת "אכפתיות".

אני כל כך שונאת את כולם.

אחי לא כאן, השאיר אותי להתמודד עם כל החרא הזה.

אבא.. הוא לא קשור. הרי הם התגרשו כבר לפני עשור פלוס.

והבן זוג הזה שלה. כל הזמן היא דוחפת אותו לכל סיטואציה.. ואז היא תגיד "אתה מגדל ילדים והם זורקים עליך חרא", אם הם לא היו מרגישים חרא!! הם לא היו זורקים עלייך חרא!!

אם הסרטן יקח אותה, זה יכאב לי.

בסך הכל אנחנו בסדר, פשוט הרבה זמן לא עושה לנו טוב, וכשהיא דוחפת את האף שלה לחיים שלי זה לא עושה לי טוב, וכשהיא נכנסת לשטח שלי וגוזרת את כל הגבולות זה עושה לי לא טוב.

אבל למי אכפת?

לפעמים כל השיט הזה גדול עליי ואני פשוט צריכה שקט,

לא שקט של בני אדם. שקט של מחשבות.

שקט. פשוט שקט.

כמו שיש לעובר, לפני שהוא מגיע לשיט הזה.

וכל מה שכתבתי גורם לי לחשוב על מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שדנו בשאלה "האם טוב לאדם שנברא?"

התשובה שהתקבלה היא שבדיעבד טוב שנברא בכדי לקיים תורה ומצוות.

אבל לכתחילה לא.

ככה זה מרגיש.

ואז רבי נחמן מברסלב בא ומכניס לי זבאנג לבטן,

שאין דבר כזה בדיעבד. כי הכל לטובה.

אז ריבון העולמים, 

תסביר לי מה בתוך כל החרא הזה לטובה?

הקטנה, 

חמנית מצויה.

התאריך של הפגיעה מתקרב והגוף מגיב בהתאם... 

אני בחודש האחרון לא אוכלת כלום עד השעה 15:00-16:00 בצהריים ואז כשאני אוכלת אני פשוט אוכלת עד שמרגישה צורך להקיא (אבל לא מקיאה) ... וככה כל יום ....

מרגיש לי גם שירדתי במשקל קצת.... 

אני פשוט צריכה עזרה ....

מָה אִם לְמִלִּים - הָיָה מִשְׁקַל גַּשְׁמִי?

וּפִתְאוֹם כֻּלָּם יוֹדְעִים - מָתַי אַתָּה סְתָם מַחֲמִיא.

כַּמָּה בֶּאֱמֶת חָשׁוּב לְךָ - הַשָּׁלוֹם הָעוֹלָמִי,

וּמַהוּ עֲבוּרְךָ - אִיּוּם קִיּוּמִי.

.

כֻּלָּם רוֹאִים - כַּמָּה רֵיקָנִי "הָאִחוּל" הַיּוֹמְיוֹמִי,

מָה הַמִּשְׁקַל שֶׁאַתָּה נוֹתֵן - לָאִינְטֵרֵס הַלְּאֻמִּי.

הַאִם אַתָּה בֶּאֱמֶת מִתְחַיֵּב - לַתַּהֲלִיךְ הַשִּׁקּוּמִי,

וְכַמָּה בֶּאֱמֶת חָשׁוּב לְךָ - הָעוֹלָם הַפְּנִימִי.

.

יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמִּלָּה שֶׁלָּהֶם - בְּמִשְׁקַל טוֹן,

אֲמִינָה וַחֲזָקָה - יוֹתֵר מִבֵּטוֹן.

אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה - אַתָּה רוֹצֶה בַּשִּׁלְטוֹן,

וְלֹא אֲנָשִׁים שֶׁמִּילָתָם - כְּמִשְׁקָלוֹ שֶׁל קַרְטוֹן.

.

יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמִּילָתָם - שָׁוָה יוֹתֵר מֵאֶלֶף חֲתִימוֹת,

הַבַּנְק נוֹתֵן לָהֶם מַשְׁכַּנְתָּא - עַל בְּסִיס הַסְכָּמוֹת.

בַּתְּנָאִים הֲכִי טוֹבִים - וּבְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

כִּי כֻּלָּם יוֹדְעִים - שֶׁהֵם לֹא מִתְכַּוְנִים לְרַמּוֹת.

.

אַךְ רֻבֵּנוּ נִמְצָאִים - אֵיפְשֶׁהוּ בָּאֶמְצַע,

רֹב הַמִּלִּים שֶׁלָּנוּ - בְּמִשְׁקַל נוֹצָה.

מוֹסִיפִים בַּסִּפּוּר - פְּרָט מֻמְצָא,

וּמְפַזְּרִים מִדֵּי פַּעַם - מִלּוֹת נְאָצָה.

.

אַךְ לְעִתִּים אָנוּ נוֹתְנִים - עֵצָה אוֹ הִתְחַיְּבוּת,

שֶׁאָנוּ נוֹתְנִים לָהּ - בֶּאֱמֶת חֲשִׁיבוּת.

אַךְ כְּשֶׁבְּמִשְׁקַל מִלּוֹתֵינוּ - אֵין יַצִּיבוּת,

לְרֹב הָאֲנָשִׁים - אֵין לָהֶן קְשִׁיבוּת.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי בֶּאֱמֶת יֵשׁ מִשְׁקָל לַמִּלִּים - שֶׁאָנוּ לֹא רוֹאִים?

כִּי אֶת זַעֲקַת הַנֶּפֶשׁ - אָנוּ לֹא שׁוֹמְעִים?

לִפְעָמִים אֲנִי מְדַבֵּר - בְּלִי מִלִּים,

בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא מוּבָן - לְאָנָשִׁים רְגִילִים.

הֵם בְּקֹשִׁי מְבִינִים אֶת הַצְּלִילִים,

וּלְפַעֲנֵחַ אֶת הַשְּׁתִיקָה – הֵם פָּשׁוּט לֹא יְכוֹלִים.

.

הַשְּׁתִיקָה אוֹמֶרֶת הָמוֹן,

אַךְ לֹא מוּבֶנֶת – לָהָמוֹן.

הֵם רוֹאִים בָּהּ – שִׁמָּמוֹן,

הֵם לֹא יוֹדְעִים – שֶׁהִיא מַסְתִּירָה מַטְמוֹן.

.

לִפְעָמִים הַשְּׁתִיקָה – מַחֲרִישַׁת אוֹזְנַיִים,

וְחוֹשֶׂפֶת אֶת מָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בָּעֵינַיִם.

הִיא לֹא סְתָם – מַצָּב בֵּינַיִם,

וְיֵשׁ לָהּ מַשְׁמָעוּת – מְלוֹא חֹפְנַיִם.

.

הַדִּבּוּר מִתְחַלֵּק – לְשָׂפוֹת רַבּוֹת,

מֵאֱנוֹשִׁיּוֹת וְחַיָּתִיּוֹת – וְעַד לָבּוֹט.

וּבְכֹל יוֹם – הַשָּׂפוֹת רַק מִתְרַבּוֹת,

מִמִּגְוַן רָחָב שֶׁל סִבּוֹת.

.

אַךְ כַּמָּה שָׂפוֹת יֵשׁ – לַשְּׁתִיקָה?

לְרֹב הָאֲנָשִׁים – הִיא פָּשׁוּט מְעִיקָה.

הֵם לֹא רוֹאִים – כַּמָּה הִיא עֲמֻקָּה,

וּמְסַלְּקִים אוֹתָהּ – בִּבְדִיחָה לֹא מַצְחִיקָה.

.

הַאִם אוּכַל לְתַקְשֵׁר – לְלֹא הַגְבָּלָה?

שֶׁל צְלִיל, זְמַן - אוֹ מִלָּה?

בְּאֹפֶן שֶׁמּוּבָן – שֶׁהַשְּׁתִיקָה נָעֲלָה,

וְאֶת כֹּל מָה שֶׁנִּסְתַּר – הִיא מְגַלָּה?

.

הַאִם אוּכַל לְתַקְשֵׁר – בְּלִי קוֹל?

וְשֶׁמִּישֶׁהוּ – יָבִין הַכֹּל?

שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ לִצְעֹק – בָּרַמְקוֹל?

וְלֹא אֶהְיֶה מֻגְבָּל – לַפְּרוֹטוֹקוֹל?

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי יֵשׁ מִישֶׁהוּ לְמַעְלָה – שֶׁלִּשְׁתִיקָתִי מַקְשִׁיב?

וַאֲנִי זֶה שֶׁלֹּא מֵבִין – אֶת מָה שֶׁהוּא מֵשִׁיב?

חזרתי לתקופה שאני פשוט מרגיש כבוי

אין לי ביום יום תקשורת עם חברים כבר כמעט, ועם המשפחה כבר שנים שאין תקשורת אמיתית

התחלתי לחזור הרבה לאלכוהול, כשאני יוצא עם חברים ולאחרונה שוב לבד, ואני פשוט מרגיש שזה הדבר היחיד שמצליח לגרום לי להרגיש דברים בעוצמה מלאה. אם אני שותה או שאני לגמרי שמח או שאני לגמרי מדוכא, וכבר לא באזור ביניים שאני נמצא בו רוב הזמן שבו הכל פשוט חלש

אני אפילו לא רוצה להתאבד כמו שהייתי רוצה בעבר, אני פשוט רוצה להפסיק להתקיים, ואין לי את האנרגיה או המוטיבציה לחשוב על איך לגרום לזה לקרות, אני פשוט יושב לבדי בחדר שלי רוה היום ולא באמת עושה כלום

אני לא מאמינה לעצמי למילה. לא מאמינה למחשבה. לא מאמינה לחוויה.

שוכבת כל היום מוצפת, לא מרגישה טוב, לבד לבד, התקף בא והולך, אני ישנה ומתעוררת מסיוט או מפחד 

ורק מרגישה אשמה אוכלת אותי, אני חושבת שאני מתקרבנת, שאני שקרנית, שאני סתם מחפשת משהו בלתי מושג שלא יהיה לי לעולם 

אני מטילה ספק בכל משהו שיש לי בראש, בכל חוויה בכל סיפור בהכל הכל הכל 

ושונאת את עצמי על זה בלי סוף. אני חושבת שאני צריכה פשוט להמשיך בחיים ולהפסיק לעשות סיפור מכל דבר קטן שאולי אפילו לא קיים .

למה אני לא מצליחה? כבר כמה שנים אני ככה, לבד לחלוטין, באמת לבד. מבודדת חברתית, סובלת, כואבת לא בריאה בכלל 

גם אם סבלתי בתור ילדה- לפחות יכולתי לחיות את החיים שבחוץ 

הייתה לי משפחה- והרסתי הכל 

היו לי חיים- והרסתי אותם 

הייתי אולי פעם מישהי אולי מדחיקה אולי שותקת או מסתירה סוד אבל חייתי איכשהו את החיים- ועכשיו לא 

למה אי אפשר להתעלם וזהו. להיעלם וזהו 

לא שווה לדבר, לא שווה לתת זמן לעצמי- הזמן רק מחריף את הכל וגורם לי לאבד חלקים מעצמי לא טוב להתעסק בדברים שקרו לי, לא טיפול ולא כלום 

כי הכל קרס לי על הראש ואין לאיפה לברוח, מאוחר מדי

מצטערת שאני ככה פורקת 

תודה