לפעמים אנחנו נמשכים לגדול, לדברים שאין בשליטתנו, למלחמות, לחטופים,לאופוריית הניצחון או אולי ליאוש המלחמה אבל אנחנו שוכחים את הקטן.

את הרגעי, את הניצחון הפרטי הקטן כשהצלחנו ללהתעורר אחרי לילה רווי שינה, או אולי לחילופין אחרי העצב והיאוש אחרי בדידות פרטית שלא מופיעה בשום כותרות העיתונים ולא מקבלת עשרות אלפי לייקים בשום עמוד אינסטגרם

והדיסוננס הבלתי אפשרי הזה בין השינויים הגדולים שמעלים או מורידים אימפריות לבין הקושי בלימודים או בעבודה או עם החבר או בת הזוג, הרי זה באמת כמעט בלתי אפשרי.

לא, אני לא מבקש להתעלם מהדברים הגדולים, אבל אני כן זוכר שעל רובם אין לנו שליטה ולכן חשוב לנו לחפש את האיזון הנכון בין הפרטי לציבורי, בין הדאגה הפרטית לשלומנו הגופני והנפשי לבין האימפריות שעולות או נופלות לאט.

את הפוסט הזה אני כותב בהשראת הפודקאסט על שירו של דן תורן שנפטר לפני חצי שנה

אימפריות נופלות לאט

בוקר. קמה מלילה קשוח של הרבה דאגות וחרדות ושינה טרופה של בקושי שעתיים, מתארגנת לצאת למבחן. מסתכלת במייל, רואה שלא קיבלתי מייל חדש. לפני כמה ימים שלחתי מייל למזכירה בנוגע לכיתה שהייתי בה שבוע שעבר, שבגלל שהמזגן לא עבד ולמשגיחה היה קר אז לא החלפתי כיתה, וכתוצאה מהחום (בין היתר) איבדתי הכרה. ביקשתי ממנה אם אפשר להחליף כיתה למבחן היום, והיא לא ענתה לי. שלחתי לה גם מייל אתמול, ולא השיבה עליו. כשאני בדרך לאוטובוס אני מצלצלת למשרד שלה, והיא עונה לי. אני שואלת אותה בנוגע לכיתה והיא מתחילה לצעוק עליי, "זה מה יש, תסתדרי". ניסיתי להסביר לה ושאלתי למה לא ענתה לי למייל, אומרת לי "מה זה משנה עכשיו?". הייתה מאוד עצבנית עליי, ונעלבתי מזה, אני לא יודעת להתמודד עם צעקות. הגעתי לאוניברסיטה והחלטתי לפני המבחן לעבור אצלה ולהבין פנים אל פנים את העניין. לא רוצה להתחיל את המבחן כשאני בתחושות כאלה לא נעימות. ניגשת לדלת, היא סגורה. לא נעים לי לדפוק. מחכה כמה דקות ליד הדלת בביישנות, בסוף מחליטה לדפוק עליה. דופקת פעם אחת, אין מענה. שומעת בפנים קולות. מנסה שוב, פתאום נפתחת הדלת. אני נכנסת למזכירות, שואלת אם היא נמצאת ומפנים אותי לחדר פנימי. רואה את אותה אחת שצעקה עליי, היא הייתה נראית זועפת בפנים. אני לא מספיקה להגיב והיא כבר אומרת את..? ועניתי שכן. ניסיתי להסביר לה את הבעיה והיא ענתה לי קצת בקשיחות אבל בעקיפין התנצלה על חוסר ההבנה. אני שמחה שהיה לי אומץ בסוף לגשת ו"להתעמת" איתה פנים אל פנים. אח"כ ישבתי עם שני אנשים מהקורס כדי ללמוד קצת למבחן לפני שהתחיל. המבחן עצמו היה בסדר, והפעם המזגן בכיתה עבד (למרות שנכבה לפעמים לעשר דקות). אח"כ ישבתי עם כמה 'חברים' שעשו את המבחן לדבר על מה שהיה, ויצאתי הביתה. לפחות היום לא איבדתי הכרה. מקודם אני מקבלת הודעה מבן הזוג שלי, הודעה מרגיזה. שואל אותי על איזו תגובה שלי בפייסבוק, שהוא פירש אותה אחרת לגמרי, ולא אהבתי את איך שדיבר אליי, ניסיתי להסביר לו למה התכוונתי אבל הוא ירד עליי ואמר לי "לכי תעבדי על מישהו אחר". חסמתי אותו באותו הרגע מהכעס. אין לי כוח לעוד מריבות היום. יש לי עכשיו הרבה מטלות לעשות, ושוב אני באפיסת כוחות. יש לי בחילות והגוף חלש, מנסה להבין מי איתי ומי נגדי, כל פעם אני מופתעת מחדש לגלות שאמון שאני שמה באנשים נשבר. אני חיה באיזה שהוא סרט שעכשיו זה לא יקרה, הפעם זה יהיה שונה, ושוב ושוב זה נגמר באותה נקודה אכזרית, שאני לא יודעת איך לצאת ממנה. 

במצבים ממש חמורים?

אני יוצאת עכשיו מהבית,
ממש מרגישה מתנדנדת בין החיים ל..

אני ממש:( לא מסוגלת

אני חושבת שאתמול עברתי בין ההטרדות הכי קשות שהיו לי אי פעם. וזה לא סתם על ידי אדם, זה על ידי פסיכולוג קליני.

לפני כמה שבועות פנה אליי בחור וביקש להכיר (ככה"נ לזוגיות). אמרתי לו שאני בזוגיות והוא התנצל, ושם הסתיימה השיחה.

לפני יומיים ראיתי תגובה שלו בקבוצה של פסיכולוגים, והשם שלו היה לי מוכר. נכנסתי לפרופיל שלו וראיתי שהוא פסיכולוג קליני וכשנכנסתי להודעות איתו ראיתי שהתחיל איתי לאחרונה ותהיתי לעצמי אם אפשר אולי לקיים חברות מעניינת. לא כל יום מתחיל איתי אדם במעמד כזה מכובד. 

אז פניתי אליו שוב,לפני כמה ימים, ושאלתי אותו אם הוא רוצה להכיר שלא למטרת זוגיות, ואמר שישמח. שוחחנו שעות ארוכות על עולם הפסיכולוגיה והפילוסופיה והיה מעניין מאוד ונחמד.

אתמול שאלתי אותו לשלומו. הוא ענה לי בערב והתחלנו להתכתב. מפה לשם ההתכתבויות נהפכו לפתוחות יותר ויותר, מהצד שלו. הוא התחיל בהתחלה בעדינות ובעקיפין שהוא רוצה איתי קשר רומנטי. אמרתי לו שאני בזוגיות ושזה לא יכול לקרות. הוא בכל זאת המשיך עם אותה הגישה כאילו שאהיה איתו למרות שיש לי חבר. ככל שדיברתי איתו יותר וניסיתי לשים לו גבולות, ועמדתי על שלי, הוא רק נכנס לזה יותר ויותר ונהיה אובססיבי יותר ויותר, התחיל לבקש ממני תמונות שלי ולהגיד לי שהוא רוצה אותי ועוד כל מיני דברים ותיאורים ממש מטרידים שאחסוך מכם, ואני דיברתי איתו שעות לתוך הלילה למרות שכל פעם ניסיתי לנתק וללכת, והוא המשיך להתחנן בפניי לשלוח לו תמונה שלי כדי לעזור לו לבוא על סיפוקו. זה היה ממש מטריד והלכתי לישון בתחושות לא נעימות.

קשה לי להעביר את הלך השיח אבל הוא היה לי פשוט נוראי, ועוד מפסיכולוג, דתי! 

לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות, והנה זה קרה, שוב.

גם ככה אני מוצפת לאחרונה עם התקיפה ועכשיו הדבר הזה, לא יודעת מה לעשות ואיך להרגיע את עצמי

בזמן האחרון אני חושב לחזור בתשובה גם כדי לשכוח את העבר וגם כי אני מאד רוחני ומוסרי וקצת מטפיזי ורוצה לבטא את זה דרך הדת והאמונה. הבעיה שדת יוצרת מגבלות שונות כמו איסורים לצייר, לפסל, לשמוע נשים שרות ואולי אף לקרוא ולכתוב יצירות ספרות עם ארוטיקה אף שגם בתנ"ך יש ארוטיקה. אני אמן ולכן תרבות חשובה לי. אולי אוכל להיות רפורמי מתון ואז יהיו לי פחות הגבלות. בנוסף אני משער שמאוד קשה ולא בריא לא לשתות מים יום שלם ביום חם כמו יום כיפור, וכיוון שאני לוקח תרופות ממילא אסור לי לצום אבל גם כשלא אקח אתקשה ובעבר הייתי צם רק מאכילה. עוד דבר שבפסח אצטרך בית נקי לגמרי מחמץ ואני לא יודע לנקות ברמה כזאת, הבנתי שיש עוזרות שנועדו במיוחד לזה ובכל מקרה בכפר שלי יהיה מי שינקה. דבר חשוב גם שאם אתחתן תהיה בעיה איך לחנך את הילדים. איך כדאי לדעתכם לסדר את זה?

אחרי שאני קוראת את התגובות שלכם לא מבינה מה אנשים שצוחקים מכל דבר עושים כאן ?
פורום לאנשים שיש קשיים לי קשה לראות שמדברים על שוקו ודברים לא קשורים אני המומה

המנחה שלי החליטה לזרוק אותי מפרויקט הגמר שלי.

היא כתבה שזה בגלל חוסר ההתקדמות שלי וזה שלא הייתי רספונסיבי בחןדש האחרון וזה לא מקןבת עליי.

כתבתי לה שאני מבין ואני מודה לה על הזמן שהיא הקדישה לי.

כל יום שלישי הגעתי אליה והראתי לי את המעט, הכלופ שהגעתי אליו. זה לא שלא השקעתי, זה שמאוד התקשיתי וגם נאלצתי לעשות את הפרויקט לבד. 

גם בסמסטר שעבר התחלתי פרויקט, שגם ממנו נאלצתי לפרוש מסיבות אחרות-נפשיות.

זה תמיד קורה לי באקדמיה, אני לא מצליח להתקדם ולאחר שאני מקדיש לזה את כל כולי המרצה או המנחה מחליטים להעיף אותי.

אני זוכר הסמסטר עבודת הגשה חשובה שהמרצה לא הסכים לקבל אפילו, אפילו לא לבדוק או להכשיל. לא ניגשתי למבחן הסופי, הייתי עמוק מידי...

אני עמוק בבוץ ואז אני בסוף מוותר, אני מייחל ליןם שאני אקבל מייל מועדת הןראה בנוגע להפסקת לימודים. אני קןרא לזה 'המתת חסד'

אני מדבר מיוחד ואוהב דברים יפים, ולכן אנשים דוחים אותי ותוקפים אותי. לפעמים אני לא מוצא את הדרך הנכונה לדבר עם אנשים, כי אני מדבר מיוחד. רוב האנשים לא אוהבים דברים יפים במידה שאני אוהב, ולי חשוב להיות מיוחד ומעניין ולכן אני מתקשה להיות עם אחרים. אני חושב שרוב האנשים טובים אבל לא חכמים. אני בסך הכול מאוד אוהב אנשים ואוהב לעזור ולהיות טוב, אבל אנשים לא מקבלים את זה.

אם עיוור היה מספר לכם שהחלום שלו זה להיות רופא עיניים?
אם חירוש היה מספר לכם שהחלום שלו זה להיות רופא אוזניים?


מה הייתם עונים?
נכון הייתם צוחקים ואומרים שילכו לחפש חלום אחר?
סנדלר לא יכול ללכת יחף.



ומה אם מתמודדת נפש הייתה מספרת לכם שהחלום שלה זה להיות רופאת נפש? (פסיכיאטרית)



אין לה סיכוי. נכון?
בבקשה. אני מוכנה לשמוע תשובות כנות.