אנחנו קהילה עוטפת ומחבקת ומכילה ומכבדת את כל דריה ואנחנו מכבדים את האנונימיות של הפונים כדי לאפשר שיתוף בטוח ומוגן, אך לפעמים באים לפה בני בליעל שכל מטרתם להציק ולהכפיש 
אנחנו, מנהלי הקהילה מנטרים את כל התגובות מוחקים ומסירים כל אחד שמגיע לפה עם כוונה שכזו 
אנא, פנו בפנייה פרטית לכל אחד ממנהלי ער"ן על כל פוסט או תגובה שכזו ואנחנו נדאג להסיר ואף להעביר לרשויות.

שבוע טוב ורגוע 

לעשות סדר בתוהו ובוהו זה לא עניין פשוט. הוא עדיין קיים אצלי, התוהו ובוהו. והסדר - אבנה אותו בעזרת ה׳, כל יום קצת. שכן, אני רואה איך בכל יום מתחדשת הבריאה, באופן כזה שמעולם לא קראתי בספרים :)
!!!
ולכל יום יש פוטנציאל להביא איתו חידודים, וקרני שמש מבעד.
ואם ישוב להיות באלגן, אסדר את החומרים בצורה כזאת שהם יהיו יציבים הרבה יותר. ועוד יותר יציבים, ועוד יותר יציבים. ועוד יגיע היום בו ארשה לעצמי לומר: "כי טוב". בעצם, אקדים את המאוחר. כי טוב. כן, זה מרגיש לי נכון.

*אזהרת טריגר*

שבועיים מטלטלים היו לי 

אתחיל מהסוף

השעה ארבע לפנות בוקר, אני שוכבת במיטה, אחרי שבאופן פתאומי חטפתי קלקול קיבה ורצתי לשירותים ופשוט התחלתי להקיא על עצמי בלי שליטה - על הגוף, על הפיג'מה הפרוותית, נעלי הבית, הרצפה, השטיח, הטלפון, מפזר החום, ארונות. בקיצור זה היה קטסטרופה. הרגשתי שאני עוד רגע מתעלפת ובקושי הצלחתי לפקוח את העיניים, כתבתי הודעות להורים וניסיתי להתקשר לאמא שלי ולא היה מענה. באותם רגעים הרגשתי שהאירוע שהיה לי ב2015 משתחזר ואני שוב נשארת לבד. אבל אבא שלי גם עובר מחר פרוצדורה בבית חולים (כמובן שצרות באות בצרורות) אז היה חצי ער והציץ בטלפון וראה ששלחתי הודעות. משם זה כבר היה מהר שההורים באו ואמא שלי עזרה לי להתנקות ולנקות את כל הבלאגן ולהתקלח וגררתי את עצמי למיטה בקושי. בדקתי אחרי זה בשעון מדידת דופק וראיתי שהייתי בדופק גבוה של מעל 100 בתחילת האירוע וכשהרגשתי שעומדת להתעלף הדופק צנח לי ל40. אולי התוכנה הרפואית שאומרת שיש לי מרווחים לא קבועים בקצב הלב זה באמת נכון.

בשבועיים האחרונים נפגשתי עם המטפלת לשתי פגישות סיום, למרות שבהתחלה לא רציתי. בפגישה הקודמת של שבוע שעבר אני פשוט שפכתי הכל, כל הפגישה. אמרתי לה בפנים את כל מה שאני מרגישה והיא פשוט ישבה ושתקה, הקשיבה. היא לא הספיקה להגיב והרגשתי שהפגישה מסתיימת בנימה רעה ויצאתי בתחושות כבדות אז אמרתי לה שאני אבוא לפגישה האחרונה (שהייתה ברביעי הזה) ושאני רוצה שזו תהיה פגישה חיובית הפעם. 

בהתחלה היא היתה קצת טעונה אבל הצלחתי "לשחרר" ובעיקר לתת לה מחמאות ולהגיד תודה ומסרתי מזל טוב כי יום לפני היה לה יום הולדת והיא גם זרקה כמה מילים ושאלתי אותה אם אי פעם אוכל שוב להיות מטופלת אצלה והיא אמרה שהיא לא יודעת. ובסוף כשבאתי לצאת ולראות אותה כנראה בפעם האחרונה בחיי אני עמדתי במפתן הדלת, הסתובבתי אליה ושאלתי אותה "אפשר חיבוק?". והיא הסכימה ונתנה לי חיבוק קצר. ויצאתי משם בדמעות וגם היא דמעה גם במהלך הפגישה וזה שוב שבר לי את הלב אבל קיבלתי את זה בצורה יותר טובה שלא סיימנו ברגל שמאל.

אני ממשיכה לחפש עבודה ובינתיים לא רוצים אותי בשום מקום, קשה לקבל כל כך הרבה סירובים ודחיות מכל עבר אבל אני משתדלת לא לוותר. אני גם רוצה לקנות לי טלפון חדש כי הנוכחי עושה לי המון תקלות וקורס וזה מציק לי להשתמש בו כמו שצריך.

חם לי וקר לי בו זמנית אחרי האירוע של מקודם ואני עדיין מתעוררת כל יום בהזעות הזויות וגם היתה לי מיגרנה איומה ואני לא מבינה מה לא בסדר איתי מרגישה כמו זקנה בת 80.

לא הייתי פה וקראתי שהיה אקשן כלשהו אבל מקווה שבפורום יהיה יותר רגוע כולנו משפחה וצריכים להיות אחד עבור השני לכולם מגיעה אהבה ומילה טובה

בואו נדבר שניה על משפחת ביבס. אי אפשר להתעלם או למחוק מתודעתנו את כל מה שקורה במדינה. אני לא מצליחה להשתחרר מתחושת העצב שיש בי סביב שירי והילדים הג'ינג'ים המתוקים האלו שכל חטאם היה שהם גרים קרוב לעזה. 

אפילו, כמה שזה מגעיל לומר, הייתי מעדיפה שלא הם ימותו אלא החיילים שמבחינתי גם הם ילדים, אבל חיו וחוו את החיים. 

כפיר ואריאל המתוקים, יהי זכרם ברוך. שיר למעלות. אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי. 

מחכה לו שיבוא, מחכה לו שיציל אותי מכל הרוחות והשדים, מכל האנשים שמדברים. 😪

רוצה נחמה, רוצה מקום חם ועוטף. רציתי לונדון קיבלתי מלחמה

שלום אני רוצה לשתף סיטואציה מאוד קשה שנקלעתי אלייה עם בחורה מהתיכון שלמדה איתי בכיתה... אני בת 27 בזמנו נוצר קונפליקט עם הבחורה שגרם לה לפתח אנטי כלפיי... במהלך כיתה י"ב היא נתפסה לכך שהיא קלטה את מצבי בבדידות חברתית(כן לא באמת היו לי שמה חברות/רים) כתוצאה מהישארות במוסד לימודים שלא רציתי להיות. מה שהיא עשתה זה שהיא פשוט נטפלה לכך מי שרק הלך איתי במטרה להרחיק להפריד ממני...כל זה התרחש בתיכון כשיצאנו מהתיכון לא חשבתי עלייה הרבה המשכתי הלאה לצבא בתקווה להכיר חברות/רים וגם לא חשבתי שהיא בוודאי תמשיך עם זה .. אני יודעת.... להפתעתי הרבה יש לציין מס' שנים לאחר מכן ראיתי אותה באיזשהו מקום והיא פשוט באה באותה גישה של התיכון עם אותה התנהגות שלא הבנתי למה אבל זה פחות משנה, מה שמשנה זה כרגע האובססיביות שראיתי עלייה סביב העניין הזה של ההרחקה של אנשים ממני ***כמה שנים אחרי יש לציין*** יש לציין בנוסף במשך שנים אני שקלתי לעבור עיר מגורים כדאי להתרחק מכך לאו דווקא בגללה אבל גם בעיקר כשחשבתי על העניין לעומק אני נמצאת בחששות ששמא היא אולי גם תרדוף אחריי לעיר אחרת או אם תראה אותי עם אנשים חברים בעיר אחרת תיטפל גם אליהם תרדוף אחריהם... בחיי שאין לי מושג אני פשוט רוצה לדעת איך אני מורידה את הבחורה האובססיבית הזאת ממני...  אשמח לכמה שיותר תגובות, תודה...

"גֵּר...יָתוֹם וְאַלְמָנָה – לֹא תְּעַנּוּן",

לָמָּה יֵשׁ דָּגֵשׁ – עַל "כִּי אֲנִי חַנּוּן"?

הַאִם אֶת הָאֲחֵרִים – מֻתָּר לְעַנּוֹת?

וְאִם לֹא – לָמָּה יֵשׁ דָּגֵשׁ עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת?

.

אֶלָּא שֶׁאֲנָשִׁים פּוֹחֲדִים מֵהַחֲזָקִים,

לָהֶם יֵשׁ עוֹרְכֵי דִּין – שֶׁיִּתְבְּעוּ רִבִּית עַל הַנְּזָקִים.

אַךְ אֶת הַחַלָּשִׁים – הַנִּזְקָקִים,

אֵלֶּה שֶׁאַף אָדָם לֹא יִשְׁמַע אוֹתָם זוֹעֲקִים,

אוֹתָם - הָאַכְזָרִים עוֹשְׁקִים.

וֶאֱלוֹקִים מַסְבִּיר – "לְעַצְמְכֶם אַתֶּם מַזִּיקִים",

כִּי הוּא – יַכֶּה אֶת הַמַּכִּים.

אַךְ מָה אִם הַ"יְתוֹמִים" – אֵינָם צַדִּיקִים?

.

וְלָכֵן יֵשׁ אֶת הַתּוֹסֶפֶת – "כִּי חַנּוּן אֲנִי",

לְהַדְגִּישׁ – שֶׁהַשֵּׁם שׁוֹמֵעַ אֶת זַעֲקַת הָ"עָנִי".

חַנּוּן – מִלְּשׁוֹן חֲנִינָה,

גַּם אִם לֹא מַגִּיעַ לוֹ – וְהוּא יִפְנֶה לְהָשֵׁם בִּתְחִנָּה,

הוּא יְקַבֵּל אֶת הָעֶזְרָה - בְּמַתָּנָה.

לֹא מִצַּד הַדִּין – אֶלָּא בְּחִנָּם, מֵרַחֲמֵי הַשְּׁכִינָה.

.

כִּי דַּוְקָא לָאֶבְיוֹנִים,

לְחַסְרֵי עוֹנִים – שֶׁמַּרְגִּישִׁים חַסְרֵי אוֹנִים.

כְּשֶׁלֶּאֱלֹקִים – בְּזַעֲקָתָם הֵם פּוֹנִים,

הֵם מִיָּד נַעֲנִים.

.

לָכֵן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר לֹא לִפְגֹּעַ – בְּעִקָּר בַּחַלָּשִׁים,

בַּאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ – חַיִּים קָשִׁים.

שֶׁעָבְרוּ קְשָׁיִים – וּכְבָר מֻתָּשִׁים,

וְעוֹד קְצָת – וְהֵם מְיֹאָשִׁים.

כִּי בַּיִּסּוּרִים – יֵשׁ פּוֹטֶנְצְיָאל לַהֲפֹךְ אוֹתָם לִקְדוֹשִׁים.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי בְּפָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים,

שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁקְלֵל אֶת הַמֵּמַד הָרוּחָנִי – כְּשֶׁאֶת הַמְּצִיאוּת שׁוֹפְטִים?

וְאִם הָאָדָם יָבִין – שֶׁרַק הַשֵּׁם יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ,

הוּא יְקַבֵּל עֶזְרָה – גַּם אִם מִצַּד הַדִּין לֹא מַגִּיעַ לוֹ?

אִם אֵין רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה,

לָמָּה כֹּל כָּךְ רַע - כָּאן לְמַטָּה?

אִם יֵשׁ אוֹר גָּדוֹל - מַדּוּעַ הוּא לֹא מְסַלֵּק אֶת הָאֲפֵלָה?

וּמִי הוּא זֶה - שֶׁגּוֹרֵם לַמִּגְבָּלָה?

.

אַךְ אוּלַי מָקוֹר הָרַע - הוּא לְמַטָּה?

וְהָאָדָם הוּא הַסִּבָּה לָעֲלָטָה?

וּבִגְלַל שֶׁהָאָדָם חָטָא,

הַיְּכֹלֶת שֶׁלּוֹ לְהֵחָשֵׂף לָאוֹר - הִתְמַעֲטָה?

.

טוּמְאָה - מִלְּשׁוֹן אֲטִימָה,

הָאָדָם יָצַר סְתִימָה.

וְעַכְשָׁו הַנְּשָׁמָה,

כְּבָר לֹא מְאִירָה - בְּשִׂיא הַעוֹצְמָהּ.

בְּעִקְבוֹת מַעֲשָׂיו - יְכֹלְתּוֹ נֶחְסֵמָה,

וְהוּא הִגְבִּיר בְּתוֹכוֹ - אֶת נֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה.

וְלָכֵן עַכְשָׁו -נִשְׁמָתוֹ פְּגוּמָה,

וְהַהֶאָרָה - אֵינָהּ שְׁלֵמָה.

אַךְ עַל מִי מֻטֶּלֶת הָאַשְׁמָה,

עַל כָּךְ שֶׁהַהֶאָרָה הָאֱלוֹקִית - "נֶעֶלְמָה"?

.

אִם הָאָדָם - הוֹבִיל לְהַסְתָּרָה,

אָז הוּא אָשֵׁם - בִּמְצִיאוּת הָרַע.

לְתַקֵּן אֶת זֶה - זוֹ הַמַּטָּרָה,

לַחֲזֹר שׁוּב לִמְצִיאוּת - שֶׁל הֶאָרָה.

.

עוֹלָם - בְּלִי סֵבֶל,

בְּלִי הֶבֶל - וְלָכֵן גַּם בְּלִי אֵבֶל.

עוֹלָם שֶׁבּוֹ אָדָם חוֹוֶה - אֶת תּוֹבָנוֹת הַשֵּׂכֶל,

וְהַגּוּף כְּבָר לֹא מֻגְבָּל - לִשְׁתִיָּה וְאֹכֶל.

.

יֵשׁ בָּנוּ אֶת הַיְּכֹלֶת - לְתַקֵּן אֶת עַצְמֵנוּ,

אִם רַק - נְנַצֵּל אֶת יָמֵינוּ.

נוּכַל לְהַגְשִׁים אֶת תַּכְלִית בְּרִיאָתֵנוּ,

וּלְהַגִּיעַ סוֹף סוֹף - לִגְאֻלָּתֵנוּ.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי תַּכְלִית הַיִּסּוּרִים,

הִיא לִגְרֹם לָנוּ - לְהַפְסִיק לִהְיוֹת "אֲסִירִים"?