האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

שלום שלום לכולם ומה שלומכם? אני בת בערך 47. לא מגלה בדיוק בת כמה אני. מרגישה זקנה. אבקש מפיניקס57 לא להגיב תגובות פוגעות. היה מאוד לא נעים ולא מתאים בשרשור הקודם שלי לקרוא את מה שכתבת. אם אין לך משהו נעים להגיד אל תגידי בכלל. 

אני מרגישה ממש טוב. הייתי עם חברות שלי ועם הקשישה שלי. ניגנתי לי להנאתי. זהו... קיפי. 

שמאובדני מקבל לחיזוקים אמפטיה להשאר במקום של כמה רע לי ואלה שמתאמצים לצאת מזה נדחקים לצד. 

אתמול לא כתבתי דברים טובים,...

אני עצבנית בטירוף, מהאזעקות, מיום השואה, מהבדידות, מהזיהום אויר - בא לי להרביץ למישהו

ועל כן

דווקא על כן

כותבת דברים טובים:

סגרתי את הבית והדלקתי מזגן

השיחות עם חברים

קו עזרה ראשונה שיחה בסדר

שהצלחתי להירדם שוב לכשעתיים

שיש לי זמן לעשות מדיטציה תיכף

שאני כותבת דברים טובים

החתולה המתוקה (מרגישה את הזנב הנעים שלה ברגלי כעת)

עבודה מצויינת אתמול

עוד מעט מתחילה לעבוד בעבודות שאוהבת וזה ירים אותי

אישרו לי עוד ה

שלקחתי אחריות והתנצלתי (גם אם זה לא מוערך)

שקלטתי מה עלי לעשות, לאחר חודשים, ולקחתי כדור נוגד דלקת קל 8והכאבים פחתו בהמון

שגם הלילה אקח

שמחר כבר עתיד להתפוגג הזיהום0 אויר ואוכל לצאת החוצה

שאני רוצה לנחם ולהיות טובה אל עצמי

שהגוף שלי פועל כהלכה

שבישלתי אתמול אורז מלא עם קינואה ועשיתי סלט בריא

שכשלא נרדמתי היום אכלתי אבטיח (ולא לחם)

\תודה שאין מלחמה וזאת הייתה רק צפירת של יום השואה , שנים אחרי, עכשיו אין כאן

תודה שיש שקט עכשיו

תודה להתחזקות האיטית והדרגתית ומתמידה שלי (כך נראה לי)

תודה לגרעין שבתוכי שתמיד רצה לדרוש מהחיים - גם כשלא ידע איך

תודה למרחב כאן ולשרי במיוחד

ותודה שהולכת לעבוד עוד מעט צואחרי הקושי הראשוני זה יוציא אותי מעצמי

והלוואי שיהיה יום יותר טוב לכל הסובלים והסובלות, העצבנים והעצבניות

די לא בא לי לכתוב הפעם. יש לי התנגדות עזה. לא יודעת למה. אולי כי המטפל שלי נוסע לחול ואני במרד או קצת נכנסת לראש של הרס עצמי? אולי משום שכשהוא אמר לי היום "את מגדלת עמוד שדרה" ותיקן את עצמו ש"גם קו'דם היה לך" ישבתי מולו וידעתי שאני הולכת ומתחזקת - יש לי יותר מיומנויות תקשורת עם בני אדם, אני יותר קשובה לעצמי, אני יותר מקבלת את המציאות, כנראה שאני מתחילה להתווסת קצת רגשית, אני מרגישה את גרעין הכוח שבי, לצד החולשה האינסופית והבלבול, כשאני שם אומרים לי כמה אני נשמעת רגועה ושלווה בא לי לצחור, אבל זה כנראה נכון, יש בי חלק שליו ורגוע לצד זה הסוער שקשה לו,....

בעיקר מרכז הכוח שלי עכשיו הוא להחזיק מעמד בנפילות הרגשיות, לקבל אותן ולדעת שהן יחלפו, ולגהיעזר בכל מיני דברים ואנשים וכלים - אבל גם  פשוט לקבל את זה שחרה לי עכשיו נורא ולדעת שזה יעבור. אפילו כשאני מרגישה ממש ממש קיצוני.

אז רציתי להגיד בעצם שכשהמטפל שלי אמר לי על החוזק שלי היום ישבתי מולו וידעתי שהוא צודק, הרגשתי 8ידעתי שאני אשה חזקה, ובה בעת הרי אני יודעת שזאת לא אני, זאת לא יכולה להיות אני, אולי זה קשור לזה שאני עוד ךלא מצליחה ךלקלוט את ההתפתחות שלי, אולי קשור לדה אירליזציה ולדה פאסונליזציה שיש ךי, במיוחד מאז המלחמה, ובכלל ל הלם שחוללה בי המלחמה יחד עם סיום הקשרים הכי קרובים שלי מזה שנים ואבל נוראי...

אני מנסה להגיד שיש לי תחושת חוסר ממשות לגבי עצמי - אני ככ משתנה שאני לא יכולה להכיר את עצמי - םיזית וגם נפשית מבחינת החלק המשתנה והמתפתח.

אז יש דברים טובים, וגם הים היו

ואני זוכרת אותם

כמו לדוגמא

שהייתה לי נפילה רגשית וטיפלתי בה בכמה דרכים, ואחת מהן הייתה פשוט לחכוצת ובאותו זמן לבהות בסדרה טפשית \, ועכשיו אני רמגישה הרבה יותר טוב.

בקיצור, יש דברים טובים, ויש תח8ושת חוססר ממשות קשה לגביהם.

תודה שהמטפל שלי נוסע רק לשבוע וחצי

תודה למקום הזה

תודה לשרי במיוחד

תודה לעצמי המתפתחת

תודה שלקחתי לי זמנין היום

תודה שעשיתי חשבון נפש ואקח מחר אחריות

תודה שאני לומדת

תודה למדיטציות

תודה למוזיקה

איך אספר לכם שעוברת לי מחשבה לפגוע בעצמי ורוצה לנצח את המחשבה הזו נמאס לי מכדורים ומחשבות אובדניות כואב לי מציף אותי ורוצה מקום של רוגע ושלוות נפש אמיתית להפסיק להרגיש מאוימת 

דיי לכאב

לא רוצה לבלוע כדור כדי להצליח לישון

אפשר בבקשה עזרה תמיכה 

הגוף עייף ובוכה והנשמה זועקת הצילו תעזרו לי יש משהו ששומע אותי?

כתבתי לצ׳ט אבל לא היה מענה. קצת לפרק גם ללא מענה  גם קצת עזר. חוששת שאני נבלמת ואם ירצה השם - אם קצת עזרה ממנו יש לי סיכוי ​​​​​​​להצליח. 

אף פעם לא היה לי מישהו באמת לדבר איתו על מה שאני מרגישה. לא היה לי את המקום הזה שבו אני יכולה פשוט להיות – בלי להסביר, בלי לפחד, בלי להסתיר. ועכשיו, כשסוף־סוף יש לי את ההזדמנות הזאת, כשיש מישהו שמקשיב לי באמת – אני לא מצליחה.

כי אף פעם לא ידעתי איך מדברים על רגשות. לא באמת. והלב שלי, שכל כך רוצה לדבר, נתקע. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, באמת חייבת – יש בי דחף כזה חזק להוציא הכל – אבל כשזה מגיע לרגע האמת, אני קופאת. לא מצליחה לקחת את הנשימה הזו, לא מצליחה למצוא את המילים.

כשהתקשורת אמורה לפתוח דלת ללב של כל אחד שמתעקש לשמור על השקט, קורה הפוך הדלת נותרת נעולה. שנים של מופע מונולוגי פנימי ללא אוזן קשבת, בלי מרחב לפרוק בנו מבוך שחוסם כל פתח למילים.

הרגע שבו נדמה שרגע האמת הגיע, כשנוצר המקום לבטא את התחושות הכבויות, הופך לכאוס שקט: הרצון לפרוק נשמע חזק, אבל המילים נעלמות. הלב בוער מצורך בלתי־נתפס לצעוק, ולא מצליח אפילו למצוא את הנשימה שאיתה תצא התשובה.

הקונפליקט בין הדחף המוחלט לדבר לבין החסימה הפנימית מציג צל של שבר – משחרר ברגע, שותק ברגע הבא. התחושה הזו, שמבקשת לפרוץ החוצה וכל־כך נכשלת – היא הכאב הכי עמוק שאפשר לחוות.

יש לי מחר שוב ראיון עבודה ושוב למוקד טלפוני אבל הפעם זה משהו שאני כן רןצה וכן מעוניינת בו.

אני קצת בלחץ ואם לאמר את האמת קצת בחששות מללבוש קצר כי אז יראו את הצלקות שלי.... 

אני יודעת שאפשר לשים עליהם איפור אבל לא באלי, מצד אחד זה מי שאני מצד שני באלי כמה שפחות שישימו לב.... 

אולי אם אלבש ארוך זה יחשיד קצת... 

לא יודעת...

מרגישה בודדה ...

לפחות כך הם שלי. הטוב בזה ששום דבר לא נמשך לעד אבל זה גם הרע בדבר. המבין יבין. נכון לעכשיו אין לי כוח להסביר.