האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

כבר תקופה ארוכה שיש לי סיוטים

שגורמים לי להתעורר בבהלה

ועם כאב ראש מציק

אבל לאחרונה יש לי טריגר שהציף את החרדה שלי

ואני ממש לא מצליחה לישון נורמלי

נרדמת רק לקראת 5 בבוקר בדרך כלל

וזה קשוח לי נורא

שוקלת להתחיל לקחת מלטונין טבעי לתקופה הקרובה

השאלה היא האם הןא ממכר?

מחר זה התאריך של התקיפה שעברתי ...

יומיים אחרי זה, זה  התאריך של היום הולדת שלי....

הגוף שלי מנותק מעצמי ....

מַהִי הַסִּבָּה – לְהַקְרָבַת הַקוֹרְבָּנוֹת?

הֲרֵי בָּרוּר שֶׁאֱלוֹקִים – לֹא צָרִיךְ מַתָּנוֹת.

כְּדֵי לְהָבִין אֶת זֶה – צָרִיךְ לַחֲזֹר לַשֹּׁרֶשׁ הָרַע,

שֶׁנּוֹבֵעַ בְּמַהוּתוֹ – מֵהַהַסְתָּרָה.

.

הַכֹּל הִתְחִיל – בְּאָדָם וְחַוָּה,

הֵם רָצוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה,

לְהַרְבּוֹת – אֶת הָאַהֲבָה.

אַךְ כְּשֶׁגָּדְלָה הַתַּאֲוָה,

הֵם לֹא הִצְלִיחוּ לִשְׁלֹט בָּהּ – וְהַ"מְצִיאוּת" נֶחְרְבָה,

וְעַכְשָׁו – אָנוּ בִּמְצִיאוּת הַרְבֵּה פָּחוֹת טוֹבָה.

.

הַגּוּף הִתְגַּבֵּר עַל הַנְּשָׁמָה,

וְעַכְשָׁו אָנוּ בְּמֵמַד הַהַגְשָׁמָה.

הָאֱלוֹקוּת נִסְתֶּרֶת פֹּה – וַעֲלוּמָה,

וְהָרָצוֹן אָפוּף בְּזֻהֲמָה.

.

הַנֶּפֶשׁ הַבֶּהֵמִית – הַדּוֹמָה לְפָּרָה,

הִיא זוֹ שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַעֲשׂוֹת רַע.

לַחְטֹא – וּלְהַחֲטִיא אֶת הַמַּטָּרָה,

לְהַגְבִּיר אֶת הַהַסְתָּרָה – עַל יְדֵי עוֹד עֲבֵרָה.

.

יֵשׁ לָנוּ נֶפֶשׁ אֱלוֹקִית – שֶׁרוֹצָה לְהִתְקָרֵב לֶאֱלֹקִים,

וְזֶה מָה שֶׁגּוֹרֵם – שֶׁיִּהְיֶה סִכְסוּךְ בֵּין הַחֲלָקִים.

מִצַּד אֶחָד  - אָנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת צַדִּיקִים,

מִצַּד שֵׁנִי – לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים אֲסוּרִים וּמְתוּקִים.

זֶה גּוֹרֵם לְכָךְ – שֶׁבְּתוֹכֵנוּ יִהְיוּ תָּמִיד מַאֲבָקִים.

.

אֶת הַקוֹרְבָּן מַקְרִיבִים,

כְּדֵי לְהִתְקָרֵב – כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה יוֹתֵר טוֹבִים.

אָנוּ מַקְרִיבִים אֶת הַחֵלֶק הַבֶּהֵמִי – אֶת הַבְּהֵמָה,

כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר לַחֵלֶק הָאֱלוֹקִי – לַנְּשָׁמָה.

הַקְרָבַת הַקוֹרְבָּן – הִיא תַּהֲלִיךְ חֲוָיָתִי,

שֶׁבּוֹ הָאָדָם מַקְרִיב מֵעַצְמוֹ – אֶת הַחֵלֶק הַחַיָּתִי.

וּכְשֶׁהוּא מַקְרִיב אֶת רְכוּשׁוֹ, בְּהֶמְתּוֹ - גַּאֲוָתוֹ,

הוּא מִתְחַבֵּר יוֹתֵר - אֶל נִשְׁמָתוֹ.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי – בְּפָּרָשָׁתֵנוּ,

הוּא שֶׁאָנוּ מִתְקָרְבִים – עַל יְדֵי הַקְרָבָתֵנוּ?

שֶׁהָאַהֲבָה נִמְדֶּדֶת – עַל בְּסִיס נְתִינָתֵנוּ?

שֶׁהָרָצוֹן לְקַבֵּל – רַק מַרְחִיק אוֹתָנוּ מִתַּכְלִיתֵנוּ?

וְאִם רַק נִתְחַבֵּר – לִתְכוּנַת הַנְּתִינָה שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ,

נְגַלֶּה – שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתֵנוּ,

כִּי נַגִּיעַ – לִגְאֻלָּתֵנוּ?

כשאני מסתכל לאחור על השנים האחרונות בם שלי, ונזכר בכל הפעמים שכמעט התאבדתי, הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שלא עשיתי את זה.

תמיד עצרתי את עצמי כי חשבתי שבעתיד ישתפר, אבל כבר שנים שכלום לא עוזר, ועכשיו רק יש לי יותר מחויבויות שגורמות לי להרגיש חייב לעולם להישאר למרות שאני פשוט סובל

הלוואי ובגיל 14 לא הייתה לי תקווה לעתיד. הלוואי והייתי מתאבד כבר אז. אני שונא את עצמי על התקווה, ועל הפחדנות. 

אם אני תמיד מסתכל על הפעמים שעצרתי את עצמי בחרטה, למה שאני לא פשוט יעשה את זה עכשיו?

חזרתי לתקופה שאני פשוט מרגיש כבוי

אין לי ביום יום תקשורת עם חברים כבר כמעט, ועם המשפחה כבר שנים שאין תקשורת אמיתית

התחלתי לחזור הרבה לאלכוהול, כשאני יוצא עם חברים ולאחרונה שוב לבד, ואני פשוט מרגיש שזה הדבר היחיד שמצליח לגרום לי להרגיש דברים בעוצמה מלאה. אם אני שותה או שאני לגמרי שמח או שאני לגמרי מדוכא, וכבר לא באזור ביניים שאני נמצא בו רוב הזמן שבו הכל פשוט חלש

אני אפילו לא רוצה להתאבד כמו שהייתי רוצה בעבר, אני פשוט רוצה להפסיק להתקיים, ואין לי את האנרגיה או המוטיבציה לחשוב על איך לגרום לזה לקרות, אני פשוט יושב לבדי בחדר שלי רוה היום ולא באמת עושה כלום

אני לא מאמינה לעצמי למילה. לא מאמינה למחשבה. לא מאמינה לחוויה.

שוכבת כל היום מוצפת, לא מרגישה טוב, לבד לבד, התקף בא והולך, אני ישנה ומתעוררת מסיוט או מפחד 

ורק מרגישה אשמה אוכלת אותי, אני חושבת שאני מתקרבנת, שאני שקרנית, שאני סתם מחפשת משהו בלתי מושג שלא יהיה לי לעולם 

אני מטילה ספק בכל משהו שיש לי בראש, בכל חוויה בכל סיפור בהכל הכל הכל 

ושונאת את עצמי על זה בלי סוף. אני חושבת שאני צריכה פשוט להמשיך בחיים ולהפסיק לעשות סיפור מכל דבר קטן שאולי אפילו לא קיים .

למה אני לא מצליחה? כבר כמה שנים אני ככה, לבד לחלוטין, באמת לבד. מבודדת חברתית, סובלת, כואבת לא בריאה בכלל 

גם אם סבלתי בתור ילדה- לפחות יכולתי לחיות את החיים שבחוץ 

הייתה לי משפחה- והרסתי הכל 

היו לי חיים- והרסתי אותם 

הייתי אולי פעם מישהי אולי מדחיקה אולי שותקת או מסתירה סוד אבל חייתי איכשהו את החיים- ועכשיו לא 

למה אי אפשר להתעלם וזהו. להיעלם וזהו 

לא שווה לדבר, לא שווה לתת זמן לעצמי- הזמן רק מחריף את הכל וגורם לי לאבד חלקים מעצמי לא טוב להתעסק בדברים שקרו לי, לא טיפול ולא כלום 

כי הכל קרס לי על הראש ואין לאיפה לברוח, מאוחר מדי

מצטערת שאני ככה פורקת 

תודה  

בחיים האלה צריך לשחק את "המשחק".

המשחק שעוזר לקרב אליך אנשים, למצוא עבודה טובה,

ולא להיות בעצם לבד.

המשחק דורש שימוש במניפולציות, איפוק, חשיבה אסטרטגית, ודריסת האחר.

 אנשים רוצים שאהיה כמו כולם בעזרת אותו "משחק".

אבל אני לא מעוניין בו. הוא מגעיל בעיניי.

אני מעדיף לסבול יום אחר יום ולהיות לבד מאשר לשחק בו.

כי גם ככה רק מישהי שרואה מעבר "למשחק" תוכל לקבל מישהו כמוני.

רק אחת כזו אני רוצה.

ואם היא לא קיימת, אז כנראה שהעתיד שלי נקבע מראש.

אני קופצת לפה מדי פעם, זה כל כך הזוי לי שהצלחתי להיגמל מער"ן באופן משמעותי. לחשוב שהייתי פונה כל יום במשך שנתיים רצוף ואם לא היה לי יום אחד שיחה הייתי מרגישה ללא אוויר. עכשיו לא רק שאני לא פונה גם אין לי בכלל טיפולים לא רגשי לא פסיכיאטרי ורק תרופות אני לוקחת.

היום אני התחלתי להפחית במינון, לפי מה שבזמנו הפסיכיאטרית הציעה לי (עוד בתקופה שלפני שהיא ושהמטפלת שלי עזבו אותי) ואני מקווה שזה לא יקלקל לי את התהליך והיציבות שלי.

שבוע שעבר התחלתי לימודים במכללה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה מסלול מואץ של אקסלרטור בעקבות פרויקט שהשתתפתי בו שזכה בתחרות לפני חודשיים ועכשיו מנסים להוציא את הרעיון לפועל. מסתבר שאני הייתי היחידה שיכולה להגיע למכללה מכל הקבוצה שלי ואני מכורח המציאות הופכת למובילה ולמייסדת של המיזם. די הזוי לי הדבר הזה וזאת המון אחריות, אני מאוד לחוצה.

שבוע שעבר הייתי צריכה להציג בפני כיתה את המיזם ואפילו לא ידעתי לענות על שאלות כי זה רעיון שהוא לא שלי והצטרפתי בשניה האחרונה והכל כל כך כאוטי.. 

גם להגיע ולחזור משם זה סיוט, לא רק שזה שעתיים נסיעה אלא שבקושי יש משם ולשם קווים ובעיקר בחזור זה קו שמגיע כל שעה ואם אני מפספסת אחד אז הבא אחריו כבר בשש בבוקר. זה גם אילץ אותי לנסוע דרך דרום תל אביב בתחנה הישנה והיו שם המון כנופיות ושעה עמדתי שם חיכיתי לאוטובוס מפוחדת.

אני מרגישה לא טוב הרבה פעמים, כאילו חולה אבל זה יותר אלרגיות ועונת מעבר נדמה לי. סבתא שלי נדבקה והיא חולה ממש היום. גם בשלישי האחרון חגגנו לי יום הולדת באיחור רק שהוא היה כאוטי וסבתא שלי התמרמרה ואבא שלי איבד את המפתחות והיה לא טעים ובקיצור בלאגן. עכשיו גם מסדרים ומנקים לקראת פסח אז יש הרבה עבודות פיזיות וסיזיפיות בבית.

קיבלתי אישור לתואר סופסוף כי שילמתי את הקנס, אני עדיין לא אוותר להם ואנסה לקבל החזר כי זה קנס של 1,000₪ שקיבלתי על זה שהאריכו לי עבודת הגשה.

מרגישה שהחיים שלי מתחילים לנזול לי מבין האצבעות. מהרגע שבו הפסקתי את הטיפול פשוט הדחקתי הכל חזרה לארון הקבורה. זה מבאס אותי ומרגיש פספוס גדול, וכל פעם שקורה משהו בבית ואני רוצה לרוץ לספר ולשתף ולנתח את הסיטואציה ולקבל איזה שהוא חיזוק שאולי אני גם בסדר זה פשוט נלקח ממני. 

עכשיו אני בתקופה שמנסה לנשום מיום ליום..