לא יודע מה אתכם, אבל מאז כל הבלאגן בשבת השחורה כל החרדות התעצמו והתגברו איך אפשר לצאת לעבודה כשיש תחושת אי וודאות רבה בכל מה שקשור לטרור? איך אפשר לנהל חיים תקינים במצב הנוכחי יש לכם טיפים בשבילי אולי?

היי לכולם בתור נפגעת פעולות איבה אני פותחת קבוצת ווצאפ לתמיכה לכל מי צריך כך נעזור אחד לשני. שלחו הודעה למספר 0533232798

חברי קהילה יקרים,

להלן קישור לסקר בנושא הרגלי אכילה ושינה בתקופת המלחמה המיועד לכלל האוכלוסייה,

https://yvc.eu.qualtrics.com/jfe/form/SV_6GdO0eFYKCFG4Gq

נודה על שיתוף הפעולה במילוי השאלון,

בברכה,

צוות "כמוני"

כמה אני עייפה, קשה מאוד, אני יושבת מהיום הראשון של המלחמה במקלט, פוחדת להיות בבית, אני מאשקלון, החלונות בבית אצלי מפוצצים, יש לי רסיס רקטה קטן שהרס לנו את המיקרוגל, ממש קשה לי להיות בבית ליותר מ 1-5 דקות, אני מתחילה לרעוד ומקבלת בחילה,אני על תרופות הרגעה היה חשש שיש לי דקירות בלב בגלל לחץ, אני במעקב נפשי אם רופא ממכבי ו עם רופא מחוסן שמלווה אותי כבר הרבה זמן, אני מוכרת כנפגעת איבה, עם פוסט טראומה, אבל עם כל זה אני מרגישה שזה לא אני, שכל זה לא עוזר, אני ממש עייפה, יש לי צרבת מכל התקופות שאני מקבלת, אני חורקת בשיניים באופן לא רציונלי, והשיניים כל הזמן כואבות לי, אני רוצה שזה יגמר כבר נמאס לי, 20 שנה נתנו לזה לקרות, כן עכשיו יש סיבה שאולי תפתור את המצב, אבל מי יחזיר לנו את השנים שאבדנו בגלל הלחץ, ואני אפילו לא רוצה לגעת בנושא של כל האבדות בעוטף כי זה כבד מדי, אצלי שומעים טוב מאוד כשיש אירוע ביטחוני בזיקים, הירי והפיצוצים של הרימונים וצליל של המסוקים, ועוד פחד חדש לחבילה

יש תחושה של "יש מי שיותר סובל" אני מרגישה לפעמים שלא מגיע לי יחס, זו תחושה נוראית, וכל מי שאני מדברת איתו נותן לי פיתרון אחד, "תיתפנו" ואף אחד לא חושב על הלחץ שהיה בדרך, ולאן להתפנות למקום לא מוכר לי שאני לא יודעת איך להיות מוגנת, זה נורא שאף אחד לא חושב על זה, שבמצב שלי זה לחץ שלא כדי ליצר לי

בהנחיית שר הבריאות אוריאל בוסו, החל מהיום ועל פי הודעת כל קופות החולים, ייפתחו הסדרי הבחירה עבור תושבי הדרום שמקום מגוריהם 0-7 ק"מ מגבול עזה - באופן מלא לכלל השירותים. 

משמעות ההחלטה, שהתושבים יוכלו לבחור לקבל טיפול במוסד רפואי בכל הארץ. זאת, כדי לתת מענה רפואי שירותי נגיש למקום בו הם נמצאים. 

מענה זה נוסף למאמצי משרד הבריאות והקופות לסייע לאוכלוסיה זו, לרבות פתיחת מרפאות על ידי הקופות ליד מתחמי המפונים ועבודה משותפת של הקופות במתן טיפול רפואי למבוטחי קופות אחרות.

ארגון הרוקחות בישראל מבקש להודיע כי בעקבות הימשכות ימי הלחימה, נפתח מוקד ייעוץ רוקחי לשעת חירום. 

מספר המוקד הוא 9711*, והוא פעיל בימים א'-ה' בין השעות 07:00 ועד 22:00, וביום ו' בין השעות 07:00 עד 18:00. 

המוקד מיועד לפניות דחופות בנושא טיפולים תרופתיים במצבי חירום ובחרדה, וכן לסיוע באיתור מלאי תרופות ברחבי הארץ. המוקד זמין לכל מבוטחי קופות החולים, והוא מאויש ברוקחים וברוקחות מקצועיים. השירות, הניתן ללא עלות, מוענק בשפות עברית, רוסית, ערבית, אנגלית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית ורומנית.

אני כרגע נמצא במילואים  

יש לי תחושות רעות וחרדה אני מרגיש אני נכנס לדיכאון מתחיל להיות שלילי תוקפני 

לא רוצה להיות ״בכיין״ בזמן שכולם תורמים אך קשה לי להיות במילואים אני לא יודע מה לעשות 

לפני כמה שנים היה פיגוע במקום שבו אני גרה זה היה בערב בלי הכנה מראש הייתי לבד בבית עם אחים שלי הקטנים ההורים שלי היום בדרך חזור הנסיעה אבל זה לא עזר לא נתנו להם להיכנס למקום שבו אני גרה כי פחדו שיש עוד חשוד בזמן הזה אח שלי הקטן הסתובב בחוץ עם חבר שלו כולם פחדו עליו לא הבינו איפה הוא נמצא וגם פחדו שלא יקרה לו משהו בקיצור תוך כדי שאני מנסה לנהל את המצב פתאום אני שומעת נקישות בדלת הלב שלי התחיל לדפוק מהר אח שלי אמר תרדי למטה זה אח שלנו אני אמרתי לו שאם הוא יורד למטה זה מסוכן פחדתי שזה *** אני לא מסוגלת להגיד בקיצור אמרתי לכולם להיות בשקט גם דיברתי עם אמא שלי בטלפון אמרתי לה שתגיד לבטחון לעבור ליד הבית שלנו כדי שיראו שהכל בסדר בקיצור משם נשארתי עם חרדות להיות לבד בבית ועד היום מתמודדת וזה לא פשוט הייתי מעדיפה שמשהו ייקח ממני את הפחד 

אני כותב את זה כי אני כרגע לא יודע אם לפנות למישהו ובמקרה מצאתי את זה בגוגל. 

חבר שלי נרצח לפני כמה חודשים. סתם ככה פתאום. פיגוע. 

כנראה שחוויתי את הרצח, ההלוויה, כל רצף האירועים והשגרה שאחכ בצורה כלשהי. 

לא יודע אם מאז, אבל זה בטוח התגבר מאז, יש לי כל מיני דמיונות. 

לפעמים עולים לי זכרונות מכל האירועים האלה. הבכי. השכול על החבר. האווירה. הסביבה הבוכה. 

עולים לי דמיונות על איך תראה ההלוויה שלי. של החברים שלי. המשפחה שלי. אני מדמיין חיים לי אמא שלי, בלי חבר טוב, ואובדן של קרובים בצורה טרגית. 

חלק מהדמיונות זה לדמיין בדיוק מה אני עושה בסיטואציה. אני יודע בדיוק מה אני יעשה ברגע שיגידו לי שהחבר ההוא נרצח. איך אתנהג וכולי. ואין שום סיבה שזה יקרה. הוא חי כמו כולם. 

הבעיה היא שכל פעם שעולים זיכרונות ודמיונות כאלה אני מרגיש שאני נכנס לתוך תחושה של עצב ושכול בדיוק כמו שהיה לי. ממש מרגיש את העצב. את הבכי. תחושה מרה של שכול. נכנס למוד של חוסר מצב רוח. 

כל זה עד שפשוט מישהו בא ומסיט את המחשבות שלי מהנושא ואז כאילו לא קרה כלום. זה מגיע נטו שלכאורה "למוח" שלי יש פנאי עכשיו לחשוב על זה. 

אני מרגיש שהמוח שלי מכור לתחושות האלה. לרגש הזה. פשוט מכור. הוא מחפש לחשוב על זה. על עצב. 

הייתי ככה כמה חודשים אבל בחודש האחרון אני ממש מצליח לדחוק את המחשבות האלה. כל פעם שתוקפת אותי מחשבה, אני ממש מרגיש שהן מנסות לתקוף אותי מכיוונים שונים, אני שם לב לזה, ופשוט נלחם בלחשוב על משהו אחר. להסיט את המחשבה שלא תתמקד בזה אלא בדברים אחרים. ממש מצליח לא לשקוע בזה. ב"ה. 

אני לא יודע מה יש לי. 

אולי זה לגיטימי ובסדר. 

ואני לא יודע אם המוח שלי רק מדחיק את זה או שזה פתרון טוב ואמיתי. 

מישהו? 

מצטערת מראש בטוחה שיש פה אלה שסובלים יותר וחוו דברים נוראיים לעומתי.. לוחמת משוחררת, כבר 3 שנים. לא איזה גיבורת מלחמה ואבל הייתי חלק מאירוע מפחיד פיצוץ רימון והתקלות שנגמרה בטוב 

בחודשים האחרונים חווה המון התנתקויות, אנשים יקרים לי אני פוגעת בהם בלי לשים לב בכלל. עצבנית בקושי מצליחה להיות מרוכזת או לזכור דברים שלא הייתה בעיה לזכור לפני.. 

 פסיכולוגים לא עוזרים והפחדים מתגברים. כל אדם זר שבא לכיווני אני דרוכה מסתכלת איפה היידים אם הן בכיס והאם הן מחזיקות משהו,  איפה אפשר לברוח איפה יש עצם/דבר כל שהוא שאוכל להרים כדי להגן על עצמי 

מפחדת להמשיך לפגוע באנשים היקרים לי, לא יודעת מה לעשות!!!   אני מרגישה שאני משתגעת ומשוגעת.

אשמח לטיפים אנשי מקצוע משהו לעזרה מתארת לעצמי זה מה שנקרא פוסט טראומה ): 

סליחה על החפירה ותודה למי שקרא את זה עד לפה.