הטיפול ההורמונלי לסרטן השד כולל בעיקר את התרופה טמוקסיפן הנוגדת אסטרוגנים ותרופות מסוג מעכבי ארומטאז' שמעכבות אנזים שאחראי על השלב האחרון ביצור האסטרוגן בבלוטת יותרת הכליה וברקמות השומן.

טיפול זה מיועד בעיקר לחולות בסרטן השד מוקדם וכן לחולות עם גידולים רגישים להורמונים שמזוהים בהם קולטנים להורמונים בבדיקת מעבדה פתולוגית של הגידול שניטלת בביופסיה, ומטרתו לחסום את יכולת הגוף להפיק הורמונים או להפריע להורמונים לפעול על גבי התאים הסרטניים.

הטיפול ההורמונאלי ניתן בפרוטוקול הטיפולי של סרטן השד כטיפול משלים (אדג'ובנטי) לאחר ניתוח עבור חולות שמאובחנות עם סרטן שד בשלב מוקדם, ומחקרים העלו כי הוא מפחית את הסיכון לחזרה של הסרטן. הטיפול המקובל בסרטן שד מוקדם עבור נשים בגיל הפריון הוא נטילת טמוקסיפן למשך חמש שנים, למניעת חזרה של המחלה. לאחר גיל המעבר מקובל גם כן טיפול הורמונאלי לחמש שנים לחולות עם סרטן שד מוקדם – טיפול מסורתי בטמוקסיפן והוכחות מעבודות על יעילות גבוהה יותר בטיפו במעכבי ארומטאז'.

גם לנשים עם סרטן שד מתקדם, טיפול הורמונאלי נמצא מועיל כשניתן בשילוב עם כימותרפיה, כשיעילות גבוהה מדווחת בקרב חולות לאחר גיל המעבר עם גידולים שבהם קולטנים להורמונים, יעילות נמוכה נרשמת בקרב נשים עם גידולים ללא קולטנים להורמונים, ואילו בגיל הפוריות הטיפול מועיל רק לנשים עם גידולים שיש בהם קולטנים להורמונים.

עתה מצא מחקר ישראלי כי ההתמדה של חולות בסרטן השד בטיפול ההורמונאלי איננה מובנית מאליה, וכשנה לאחר אבחון תחילת הטיפול חלה ירידה בשיעור החולות שמתמידות בטיפול, וחלקן מפסיקות אותו על דעת עצמן.

ירידה כעבור שנה

החוקרים ממכבי שירותי בריאות בחנו נתונים על היענות לטיפול ההורמונאלי בקרב 4,178 חולות עם סרטן שד מוקדם שהותאם להן טיפול מסוג זה בטמוקסיפן או מעכבי ארומטאז' החל מינואר 2000 ועד לנובמבר 2008. הנבדקות עברו מעקב אחר נטילת הטיפול ההורמונאלי עד שהחליטו להפסיק את הטיפול, או לחילופין עד שהמחלה חזרה (והם נאלצו לעבור ניתוח נוסף) או עד שמתו מהמחלה.

הטיפול ההורמונאלי המקובל ביותר שהותאם לחולות היה בתרופה טמוקסיפן (90%). המחקר העלה כי לאחר שנה חלה ירידה בהיענות לטיפול ההורמונאלי, ושיעור הנשים שנענו לטיפול לאורך רוב הזמן במשך חמש השנים עבורם הותאם (מעל ל-80% מהתקופה) עמד על 81% עד 84% בשנים 4-1 לאחר האבחון וירד ל-60% בשנה החמישית. היענות שנשמרה לאורך חמש שנים תועדה בקרב 70% מהנשים.

שיעורי ההיענות לטיפול ההורמונאלי בקרב חולות ישראליות עם סרטן שד מוקדם היה דומה לממוצע העולמי כפי שתועד במחקרים מקבילים, אולם לטענת החורים הוא אמור לעורר מודעות בקהילה הרפואית כדי לצמצם את התופעה, וזאת מאחר שהוכח כי טיפול זה מפחית את הסיכון לחזרה של סרטן השד ולתמותה בקרב נשים עם סרטן שד מוקדם. "התערבויות הכרחיות כדי לזהות ולמנוע הפסקה של הטיפולים", מבהירים החוקרים.

המחקר בוצע על ידי ד"ר טל סלע ופרופ' גבריאל חודיק מאגף המחקר בקופת חולים מכבי, וממצאיו הוצגו בינואר 2017 בכנס ISCORT 16 של האיגוד הישראלי לאונקולוגיה קלינית ורדיותרפיה באילת.

ממצאי המחקר מצביעים למעשה כי תופעת אי ההיענות לטיפולים תרופתיים, שמחקרים רבים מתריעים בשנים האחרונות מפניה, אינה נחלתן של מחלות כרוניות בלבד, אלא גם של מחלות סרטן, וכשמותאם לחולים טיפול ממושך – חלקם מפסיקים אותו על דעת עצמם ובכך מגדילים את הסיכון לחזרה של הגידול הסרטני.

נשואות מתמידות יותר

מחקר אמריקאי מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה, שבחן גורמי סיכון להפסקת טיפול הורמונאלי לסרטן השד, ופורסם בספטמבר 2010 בכתב העת Journal of Clinical Oncology, העלה כי נשים צעירות יותר, נשים שעברו ניתוח לכריתה חלקית של השד (למפקטומי) בהשוואה לכריתה מלאה (מסטקטומי) ונשים שסבלו ממחלות נלוות – היו בסיכון גבוה יותר להפסיק את הטיפול ההורמונאלי בשלב מוקדם, ואילו נשים נשואות, אסייתיות, נשים שאובחנו בשלב מוקדם במיוחד, נשים שקיבלו טיפול בכימותרפיה או הקרנות ונשים שקיבלו מרשמים לתקופת זמן ממושכת יותר – היו עם סיכויים גבוהים יותר להשלים לפחות 4.5 שנות טיפול, בדומה ל-5 השנים עליהן ממליץ הפרוטוקול הטיפולי.

מעבר לסרטן, קיימות מחלות נוספות שבהן מדווחת בשנים האחרונות בעיית היענות לטיפול תרופתי. מחקר ישראלי שפורסם בספטמבר 2015 העלה כי בקרב יהודים, רק רבע מהמטופלים בנוגדי דיכאון מתמידים בטיפול בחלוף חצי שנה, ואילו בקרב הערבים שיעורי ההתמדה בטיפול נמוכים אף יותר – 6% בלבד, לאחרונה מצאו חוקרים ישראלים ואמריקאים כי גיל מבוגר ותחושות נקמנות אצל אנשים עם דיכאון מהווים גורמי סיכון להפסקת טיפול תרופתי ונפשי. מחקר ישראלי נוסף שפורסם בספטמבר 2014 בכתב העת PLoS ONE שהקיף מעל ל-228 אלף נבדקים חולי סוכרת מצא כי רק מחציתם נוטלים את רוב התרופות שנרשמו עבורם. מחקר אמריקאי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס מדצמבר 2009 מצא כי 22% מנפגעי שבץ מוחי אינם נוטלים מדללי דם כנדרש, להפחתת הסיכון לקרישי דם. 

ISCORT 16, Sella & Chodick