דמיינו בית נורמלי, בו האימא אוכלת ארוחת ערב עם בנה בן ה-3. תחת פני השטח של הסצנה האידיאלית הזאת לכאורה, האישה נלחמת קשות עם עצמה וחושבת: “אני מתה שהוא כבר יגמור לאכול ואוכל ללכת לשרותים להקיא".
זוהי דוגמא אחת מיני רבות לסיפורים ששמעה ואספה עורכת המחקר, אחות פסיכיאטרית, מאוניברסיטת סטבנגר אשר בנורבגיה. היא קבלה הזמנות נדירה להחשף למאבקים יומיומים של אימהות אשר סובלות מהפרעות אכילה.

הפרעות אכילה בדרך כלל נשמרות בסוד, מתחת לפני השטח. נדרשים כוחות רבים כדי לשמור על הפסאדה כלפי חוץ שהכל בסדר.

מתוך הסיפורים ששמעה עלה כי אימהות מפחדות מאד משעות הארוחה המשפחתית, גם אם הן מודעות לחשיבות של אלה עבור הילדים. זאת למרות שמדובר בנשים בוגרות אשר בעצמן חושבות שמה שהן עושות זה לא בסדר. אישה אחת תארה שההרגשה שלה בכל ארוחה זה כמו לעמוד בקצה של מצוק מול תהום עצומה.

תחושות של אשמה ובושה לא אחת מונעות מנשים רבות לפנות לעזרה. וזה בדיוק הנושא של המחקר החדש, אשר מהווה הצצה נדירה אל הבעיה של הפרעות אכילה בקרב נשים. עד כה נעשה מעט מאד מחקר איכותני בנוגע לכיצד אימהות עם הפרעות אכילה תופסות את חיי היומיום שלהן.

הנשים במחקר תארו מצפון רע ביותר בגלל החוויה שהן חיות חיים כפולים, כיצד הן לא מעריכות את עצמן כאימהות וכיצד הן חיות בפחד מתמיד שמא יעבירו את ההפרעה לילדים.
למשל, אישה אחת סיפרה על החרדה שהיא חשה בזמן הארוחות עם ילדיה. כיצד היא עושה כאילו היא אוכלת ואחר כך רצה להקיא.

החוקרת פרסמה שני מאמרים אשר התבססו על שיחות קבוצתיות שעשתה עם חמש נשים אשר סובלות מהפרעות אכילה. במאמר אחד היא תארה כיצד הנשים מתמודדות ונעות בין פגיעות רגשית לכוחות. מחד הן מרוצות מהאופן בו הן מתמודדות ונראות כלפי חוץ, וכביכול מנהלות חיים נורמליים. מאידך, החיים הכפולים האלו תובעים כמות כוחות עצומה.

במאמר השני היא מתארת את התחושה של הנשים שהן כלואות בתוך הגוף בו הן כלכך מתביישות.

האובססיה לגבי הגוף באה לידי ביטוי בדרכים רבות. למשל, נשים עשויות לחוש כי גופן מתנפח באופן חסר פרופורציה לאחר אכילת חתיכת מזון קטנה. אישה אחרת סיפרה כיצד חוותה את גופה גדול כל כך עד כדי שהיא לא תצליח לעבור בדלת. אישה אחרת השוותה את הריגוש שבתכנון האכילה כמו להשתמש בסמים.

עורכת המחקר טוענת שצריך להבין את אופן החשיבה של נשים אלה כדי לעזור להן להגדיר את הבעיה ממנה הן סובלות טוב יותר. לדעתה גם אנשי בריאות הנפש צריכים להיות יותר מיומנים בזיהוי נשים עם הפרעות אכילה, לדעת איזה טיפול להציע להן וכיצד לארגן אמצעי תמיכה כגון קבוצות טיפוליות.

למרות שהפרעות אכילה בדרך כלל כרוכות בבושה, נשים רבות ודאי רוצות להיות מסוגלות לדבר על הבעיות שלהן. הגדלת המודעות ושיפור הטיפול עשויים להפחית את הסטיגמה ולתת השראה לנשים רבות יותר לפנות לעזרה.

תרגמה וערכה מיכל אפק

לקריאה נוספת:  www.sciencedaily.com/releases/2010/03/100317112101.htm