אינני משוררת דגולה, לצערי, אף רחוק מזה אך פעם ברגעים של הסתכלות מהצד עלי , על המחלה הזו לקחתי דף ועט וזה מה שיצא... נכנסתי אל הים רציתי לשחות מסתבר שאינני יודעת והגלים סחפו אותי רחוק אני מנסה להרים ראש לחבוט, להדוף, אך המים- בעיניים משתאות "הלגבור עלינו תבקשי?"-מרימים גבות ןאני כה אבודה אנה אלך? - בוכה כה מותשת וחסרת נשימה ועוד רגע , ואין בי נשמה. ןאנשים רבים עומדים על החוף לא מוכנים לוותר, לאפשר לי את הסוף בו אוכל לנוח בשלווה אך לא , עבודתי בעולם טרם נסתיימה. מושיטים הם לי גלגל הצלה ואני נדרשת לאחוז בחוזקה אך מדוע ידי לי לא נשמעות? הן מרפות ומותירות אותי אי שם רחוק... בלי שאושיט ידי, לא אוכל לשרוד הגלים חזקים ממני, גבוהים הם מאד אז מדוע אני מהססת? ולא נכנעת ליד המושטת? כה חוששת,מבולבלת. בתוך תוכי יודעת שזו הדרך והמצילים על החוף -בעיניים מרגיעות: "אל תפחדי,נלמד אותך לשחות"! והשמש כבר שוקעת והלב פועם ברעש בטרם יחשיך עלי להחליט במה אבחר? במוות או בתכלית ????