עד היום היה מקובל לחשוב ששיעורי התמותה הגבוהים ביותר מבין הפרעות האכילה קיימים בקרב הסובלים מאנורקסיה נרבוזה. מחקר חדש מראה שדווקא בקרב אנשים הסובלים מהפרעות אכילה לא-ספציפיות (EDNOS) נצפו שיעורי תמותה גבוהים יותר בהשוואה לשיעורי התמותה מאנורקסיה ובולימיה. החוקרים מסבירים כי במסגרת הפרעות אכילה מסוג EDNOS נכללות הפרעות אכילה שאינן מתאימות להגדרה של אנורקסיה או בולימיה. בהשוואה לשתיים האחרונות, נחשבת EDNOS לפעמים להפרעה פחות חמורה.

המחקר כלל 1,885 משתתפים, רובן (95.1%) נשים, שנבדקו במרפאה אמבולטורית לטיפול בהפרעות אכילה בשנים 1979-1997. המשתתפים מילאו שאלון, שכולל בין היתר הערכה של מאפיינים דמוגרפים, התנהגויות הכרוכות בהפרעת אכילה וטיפולים שונים שניתנו.

לצורך המחקר אנורקסיה הוגדרה כ-BMI של 17.5 ק"ג/מ2 או פחות ופחד מעליה במשקל, ובולמיה הוגדרה כ-BMI גבוה מ-17.5 ק"ג/מ2,  יחד עם בולמוסים לפחות פעמיים בשבוע בחודש האחרון, ושימוש במשתנים, משלשלים או חוקנים, הקאות, צום או פעילות גופנית, כפעולת פיצוי והטהרות לאחר אירועי הזלילה. משתתפים שלא ענו לאחת מהגדרות אלו אובחנו כסובלים מ - EDNOS .

נתוני התמותה נלקחו ממאגר נתונים ארצי. סיבת המוות סווגה לאחת מארבע קטגוריות: התאבדות, מוות הקשור לשימוש בחומרים, מוות טראומטי, או מוות מסיבה רפואית.

החוקרים מדווחים כי שיעור התמותה בקרב משתתפות אשר אובחנו כסובלות מ - EDNOS היה 5.2%. בקרב הנבדקות אשר סבלו מבולימיה נצפה שיעור תמותה של 3.9%, שהינו גבוה מזה שדווח בעבודות קודמות. לדברי החוקרים, ייתכן שבמחקרים האחרים נתוני התמותה היו פחות מדויקים, וכי משך זמן המעקב היה קצר יותר לעומת המחקר הנוכחי. הם מוסיפים כי ייתכן שחלק מהמשתתפות שנפטרו וענו להגדרת בולימיה בסמוך למותן, סבלו למעשה מאנורקסיה. שיעור התמותה שנצפה בקבוצת האנורקסיה במחקר היה 4%, והינו נמוך מזה שדווח בחלק מהמחקרים הקודמים.

בנוסף נמצא, כי התאבדות הייתה סיבת מוות משמעותית גם בקבוצת הבולימיה, כמו גם בשתי הקבוצות האחרות (0.9% ממקרי המוות בבולימיה, בהשוואה ל-0.5% ממקרי המוות ב-EDNOS ו-0.6% ממקרי המוות באנורקסיה). החוקרים מציינים כי עד כה נהוג היה לחשוב ששיעורי ההתאבדות בקרב נשים הסובלות מבולימיה הם נמוכים יותר, בהשוואה לאנורקסיה.

למרות כמה מגבלות מתודולוגיות של המחקר, לדברי מומחה מהתחום, תוצאות המחקר הנוכחי הן משמעותיות, בשל היקף המחקר, שכלל מספר גדול יחסית של משתתפות עם בולימיה, והמאמצים הרבים שהושקעו בזיהוי סיבת המוות. המומחה ציין כי שיעורי התמותה הגבוהים יחסית והסיכון המוגבר להתאבדות שנצפו במחקר, הם ממצאים חדשים שלא דווחו עד כה. עם זאת, המומחה הדגיש כי מכיוון שהמחקר כלל רק משתתפות בטיפול אמבולטורי, התוצאות רלוונטיות במיוחד לאוכלוסיה זו.  

פורסם ב - American Journal of Psychiatry. 2009 Oct 15

תרגום ועריכה: מיכל אפק