ממצאי המחקר עתידים להתפרסם בגליון פברואר של "American Journal of Pathology".

מורפיום פועל על תאים במערכת העצבים המרכזית וכתוצאה מכך ישנה הקלה בכאב, אולם השימוש יכול גם להשפיע על המערכת החיסונית. ואכן, למשתמשים כרוניים במורפיום יש סגירה איטית של פצעים ונטייה לזיהום.

כדי להמשיך ולבדוק בעיה זו, ריפוי הפצע נבדק במודל על עכברים עם שימוש כרוני במורפיום. בנוכחות של דלקת, חשיפה כרונית למורפיום הביאה לירידה ניכרת בסגירת הפצע, פגיעה בשלמות הפצע ועליה בסיכון לאלח דם (ספסיס).

עם חשיפה למורפיום, ביטוי של מערכת חיסונת השתנה והוא התבטא בירידה בגיוס של תאי חיסון לאתר הפצע, ירידה בהיווצרות כלי דם חדשים וירידה בגיוס תאים לחדשים הדרושים לסגירת הפצע. נתונים אלה מראים כי דיכוי חיסוני שנגרם במהלך טיפול על ידי מורפיום מוביל לעיכוב בסגירת פצע וסיכון מוגבר לזיהום.

קבוצת החוקרים הגיעה למסקנה כי ניסויים אלה מספקים הסבר מדוע ישנם חולים שמטופלים במורפיום סובלים מפצעים זיהומים כרוניים שאינם נסגרים. הבנת מנגנונים בסיסיים אלו מאפשרת שיפור אפשרויות הטיפול לא רק עבור משתמשים כרוניים במורפיום, אלא היא בעלת השלכות עבור אוכלוסיות בסיכון כגון קשישים או אלה הנמצאים במצב סטרס תמידי.

מתוך-Sciencedaily

תרגום ועריכה: אנה רייזמן