מידעהצהרת נגישות
תצוגת צבעים באתר(* פועל בדפדפנים מתקדמים מסוג chrome ו- firefox)תצוגה רגילהמותאם לעיוורי צבעיםמותאם לכבדי ראייהא+ 100%א-סגירה

מנהלי קהילה

ד
ד"ר איתי גור אריה
מנהל היחידה לשיכוך כאב בשיבא, תל השומר. ד"ר גור-אריה כותב הספר "כאב, מאבחנה ועד הקלה"
עידית רונן
עידית רונן
אחות מומחית לטיפול בכאב, יו"ר יוצאת של פורום הסיעוד לטיפול בכאב. עבדתי שנים רבות במרכז שניידר לרפואת ילדים בריכוז ותיאום הטיפול הכאב כמו כן, ריכזתי את תחום בטיחות המטופל וניהול סיכונים וכיהנתי כאחות הועדה לילד בסיכון.
ד
ד"ר גור רות
אני מומחית בנוירוכירורגיה וברפואת כאב ומשמשת כרופאת כאב בכירה במרפאת הכאב בשיבא. אני מתמחה בעיקר בכאבים שמקורם במערכת העצבים המרכזית: כאבי ראש, כאבי פנים כאבים הנובעים מבעיות נוריולוגיות, כאבים שמקורם בעמוד השדרה לכל אורכו, הרפס, ועוד. אני מתמחה בעיקר בפעולות פולשניות לטיפול בכאב, אולם אמונה גם על הטיפול התרופתי.
אלה סטולר
אלה סטולר
פיזיותרפיסטית, BPT,MPT. מתמחה בשיקום אורטופדי, כאב כרוני ותסמונות כאב לרבות CRPS. בעלת 10 שנות ניסיון בניהול מחלקת אשפוז יום שיקומי בבית החולים "רעות". מאמינה בשיקום פונקציונאלי, תוך הסתכלות הוליסטית על האדם כמכלול. דוגלת בעבודה שיקומית רב מקצועית, לצורך קידום מטרות תפקודיות של המטופלים. בוגרת קורסים כגון: דיקור מערבי (DRY NEEDLING), נוירודינאמיקה קלינית, טכניקות מיופציאליות, הנחיית קבוצות ועוד.
ד
ד"ר גלעד וסרמן
מומחה לרפואת הפה, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים והדסה משנת 2012 ותוכנית ההתמחות ברפואת הפה באותו מוסד משנת 2018. במהלך לימודיו השלים גם תואר מוסמך מחקרי (MSc) במדעי הרפואה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והדסה. אחראי המרפאה לכאבי פנים, לסתות, ומפרקי הלסת במרכז הרפואי תל-אביב (איכילוב), ובמרפאה פרטית. מאמין ומקיים גישה מולטידיסיפלינרית בטיפול.
ד
ד"ר גיא אלאור
אני מומחה בנוירוכירורגיה, עוסק וברפואת כאב במרפאת הכאב בשיבא. אני מטפל בכל סוגי הכאב, מעבר לטיפול תרופתי יש לי עניין מיוחד בטיפול פולשני לכאב במערכת העצבים המרכזית והפריפרית: עצבי הפנים, עמוד שידרה, קיצוב עצבי מרכזי ופריפרי ושחרור כירורגי של עצבים.
ד
ד"ר נטלי שליט
אני רופאה מומחית ברפואה פנימית וברפואה לשיכוך כאב. רופאה בכירה במכון לרפואת שיכוך כאב בתל השומר ועומדת בראש המרפאה לשיכוך כאב בגיל השלישי. עוסקת בעיקר בשיכוך כאב בגיל המבוגר הנובע ממחלות כרוניות מורכבות, כמו נוירופתיה משנית לסוכרת או כאב נלווה לאוסתאופורוזיס ושברים. אני מאמינה במבט רב מערכתי על המטופל המבוגר, תוך התחשבות במכלול מחלות הרקע והטיפול התרופתי המורכב אותו הוא נוטל.

מובילי קהילה

לימור חורש
לימור חורש
היי חברים :) שמי לימור, לוקה בכאב כרוני מתחילת שנת 2011 עקב תאונה. כיום, לצד הכאבים והמחלה, כל מטרתי היא לאפשר למטופלים, למשפחותיהם ולאנשי מקצוע לבנות סביבת חיים בריאה המבוססת על הבנה, אמפתיה והתחשבות הדדית. בכוונתי לתת הכוונה לרכישת כלים, לתת מקום לדבר על מה שאסור, על מה שמותר ולא נעים, ולתת לכם הזדמנות להכיר ולפגוש זה את זה.
כמוניכאבחדשותשיטות הדמיה בכאבי בטן חריפים

שיטות הדמיה בכאבי בטן חריפים

בעבודה זו בדקו החוקרים מהי שיטת הדימות המיטבית לאבחנת סיבת הכאב, במטופל עם כאבי בטן שהופיעו באופן חד. מחקר רב מרכזי זה כלל 1021 מטופלים שפנו לחדר המיון בששה מרכזים בהולנד


בעבודה זו בדקו החוקרים מהי שיטת הדימות המיטבית לאבחנת סיבת הכאב, במטופל עם כאבי בטן שהופיעו באופן חד. מחקר רב מרכזי זה כלל 1021 מטופלים שפנו לחדר המיון בששה מרכזים בהולנד.

 
המטופלים שנכללו במחקר התלוננו על כאב בטן חד שהופיע ללא קשר לחבלה ונמשך בין שעתיים לחמישה ימים. המטופלים שלא נכללו במחקר הם אלו ששוחררו ולא עברו בדיקת דימות, נשים בהריון ומצב של הלם על רקע דימום משמעותי. כל המטופלים עברו את הבדיקות הבאות: צילום רנטגן של בית החזה והבטן, אולטראסאונד ובדיקת CT , כמובן לאחר השלמת הבדיקה הגופנית ובדיקות מעבדה.


ב 661 (65%) מטופלים סווגה האבחנה כדחופה. האבחנה הקלינית במקרים רבים הוגדרה כדחופה והתבררה כלא משמעותית באחוז גבוה של המקרים לאחר ביצוע בדיקות האולטראסאונד וה CT. בדיקת ה- CT זיהתה הרבה יותר מצבים דחופים מאשר בדיקת האולטראסאונד עם רגישות של 89% עבור בדיקת ה- CT ושל 70% בלבד לבדיקת האולטראסאונד. ביצוע בדיקת ה CT לאחר בדיקת אולטראסאונד שתוצאותיה היו שליליות או לא חד משמעיות שיפרה את רגישות הבדיקה, כאשר רק ב 6% פוספסה האבחנה ורק 49% עברו בדיקת CT. לא נמצאה כל משמעות למשקל הגוף, גיל המטופלים או מיקום הכאב בשיפור רגישות בדיקות הדימות.

 

החוקרים הסיקו שבמטופל עם כאבי בטן יש לבצע בתחילה בדיקת אולטראסאונד ובמידה ותוצאותיה אינם חד משמעיות או שליליות יש להתקדם ולבצע בדיקת CT.


BMJ 2009, 338, b2431