במחקר נכללו 600 חולי דיאליזה מ-8 יחידות דיאליזה. החולים עברו הערכה של מסת שומן הגוף ובדקו שיעורי הישרדות שלהם כעבור 5 שנים.

נמצא כי התמותה כעבור 5 שנים היתה גבוהה פי-2.5-3 בקרב החולים הרזים ביותר, בעלי מסת שומן בגוף של פחות מ-10%, וזאת לעומת חולים עם 20-29% רקמת שומן. שיעורי ההישרדות הגבוהים ביותר היו בחולים עם מסת רקמת שומן של מעל 40%. הישרדות חולים אלו כעבור 5 שנים היתה גבוהה בכ-30% מהחולים הרזים ביותר.

בניגוד לאוכלוסיה הכללית, לרקמת השומן ועודף משקל אפקט מגן באוכלוסית חולי הדיאליזה, מה שקרוי גם "פרדוקס ההשמנה". כבר במחקרים ישנים נצפו ממצאים דומים, ולא רק בחולי דיאליזה, אלא גם בחולים עם מחלות קשות אחרות, כולל סרטן ומחלות לב.

הסיבה לפרדוקס זה אינה ברורה. אחת התאוריות היא כי לפטין (Leptin), הורמון המופרש מרקמת שומן, בעל תפקיד מגן מפני ארועים איסכמיים.

נושא המשקל בעייתי בחולי דיאליזה. מצד אחד החולים דרושים להקפיד על דיאטה מוגבלת מאד, ולעיתים רבות הם יורדים במשקל. נקודת המפתח היא לשים לב לסוג המזון אותו צורכים, תוך התמקדות בצריכה מוגברת של קלוריות וחלבונים, עם הגבלת נתרן, אשלגן וזרחן.

בכדי לעמוד בהמלצות הדיאטטיות, יש צורך בייעוץ של דיאטנית נמומחית בתחום הנפרולוגיה, שתוכל להתאים את התפריטים הספציפיים לכל חולה.

www.medscape.com/viewarticle/711939

תרגום ועריכה: ד"ר נעמי לוין-יינה