דיכאון וחרדה
מנהלי קהילה
רוצה למחוק זיכרון רע? קודם תחזור ותהיה ילד
כשההלך המתחנן בי משתומם על כל מה שהוחמץ, קם הילד המנמם בי ומתנחם קמעה בלי מאמץ
ממצא מחקרי חדש מוסיף משמעות חדשה למשפט: להתחבר לילד הפנימי שבך. חזרה זמנית למצב המוחי של הילדות יכול לסייע במחיקה מוחלטת של זיכרון טראומטי. דבר זה יכול לעזור לסובלים מסינדרום PTSD או פוסט טראומטיים בלשון העם כמו גם לסובלים מפוביות.
בועידה של החברה לנוירולוגיה שהתקיימה בחודש שעבר בסן דייגו, חוקרים הציגו דרכים בהם טיפלו להכחדת זיכרונות מפחידים. רוב השיטות התבססו על הטיפול הביהביוריסטי בשיטת ההכחדה, שבו המטפל נותן גרויים מפחידים שוב ושוב בתוך סביבה בטוחה כשהמטופל רגוע כדי לנתק את תגובת הפחד הגופנית לגרוי המפחיד (כלב, עכביש, מטוס וכו'). אצל מבוגרים הזיכרון של האירוע נשאר, אפילו אם תגובת הפוביה ירדה. מה שאומר שבעתיד זה עלול לצאת שוב.
רמז לאפשרות של מחיקה מוחלטת מהזיכרון מגיע מגורי עכברים. איתם ההכחדה עובדת באופן מוחלט ושלם ואין שום דרך להחיות את הזיכרון. זהוי המקומות במוח המתקשרים למוח של הילד עשויים לסייע לחוקרים להביא את המוח למצב כמו בילדות על מנת למחוק זיכרונות לגמרי.
אחת הטכניקות המבטיחות ביותר שבו מוח המבוגר דומה למוחו של ילד זה שלב ההתגבשות של המוח. זהו תהליך של הרצת הזיכרון ההופך את המוח לבר גמיש כמו בטרם התקשה לכמה שעות. בזמן זה ניתן לשנות ואף למחוק את הזיכרון.
דניאלה שילר Daniela Schiller מאוניברסיטת ניו יורק וחבריה בדקו תיאוריה זו ע"י שחשפו סטודנטים נבדקים לריבוע כחול כשבמהלך החשיפה נתנו להם שוק חשמלי קטן. כאשר בהמשך הראו למתנדבים ריבוע כחול נרשם עליה במוליכות העור שפירושה יותר זיעה שפירושה סימן של חרדה.
יום לאחר מכן שילר הזכירה לחלק מהמתנדבים את הניסוי המפחיד פעם אחת ע"י שהראתה להם הן את הריבוע הכחול והן את השוק החשמלי ועוררה בכך את הזיכרון. בתוך חלון הזמן הזה של גיבוש הזיכרון החוקרת הראתה שוב ושוב ריבועים כחולים ללא שוק חשמלי. כלומר תהליך הכחדת ההתניה שבין ריבוע כחול לכאב של שוק חשמלי.
המתנדבים שהחיו להם את הזיכרון הרע (נתנו להם עוד שוק מול ריבוע כחול) לפני ההכחדה, הראו פחות מוליכות בעור מול ריבוע כחול, מאשר נבדקים שלפני פרוצדורת ההכחדה לא החיו להם את הזיכרון. יתרה מזו, לאותם נבדקים איבוד הזיכרון הרע היה לתמיד. כשהמתנדבים נבדקו כעבור שנה הראו אלה שעברו הכחדת התגובה ללא החייאת האירוע עליה קלה בחרדה מול ריבוע כחול ואילו אלה שעברו הכחדת הפחד ביחד עם החייאת הזיכרון לא גילו שום תגובת פחד בכלל.
היכולת של גורי עכברים למחוק כליל אירוע מפחיד תואמת את גיל הופעת הפרינוירל perineuronal PNN במוח שזה חלבון הבנוי בצורה מאד חזקה ותפקידו לסוכך על מוליכים עיצביים במוח בעיקר באיזור האמיגדלה amygdala שזה האיזור במוח המעבד את הפחד. במילים האחרות זו המיקבלה הנוירולוגית לעובדה שתינוקות לא לומדים לקח וגדולים, אם מדובר על משהו שמאיים על החיים כן לומדים.
התפקיד המשוער של ה PNN הוא להגן על המח משיכחה או ממחיקה של זיכרון במח. בד"כ זה כמובן מצויין, אולם במקרים של טראומה זה לא תמיד טוב. אם כי אני מכיר מישהו שהיה בפיגוע בתל אביב וכמעט ולא נפצע פיזית. כעבור שנה בהגיעו לדיזינגוף סנטר הוא ראה קהל אנשים רב מדי לטעמו והחל לחוש חרדה עד שהסתלק מהמקום. בעודו מתרחק מהמקום מחבל מתאבד פוצץ עצמו בקהל האנשים הזה. אלא שזה יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל.
סיריל הארי Cyril Herry במרכז מגנדי לחקר המוח שבבורדו צרפת וחבריו הסיקו שאם הורסים את ה PNN אפשר אולי להשיב את מוח המבוגר למצב של מוח של ילד. הם נתנו לגורי ומתבגרי חולדות התניה למשהו המעורר פחד ואח"כ טיפול של הכחדת הפחד ואז בדקו אם ניתן לעורר מחדש את ההתניה בהמשך. כל החולדות בכל הגילים אי אפשר היה לעורר אצלם מחדש את ההתניה לאחר שנהרס אצלם ה PNN.
מאחר וה PNN צומח מחדש בעצמו, הם הציעו כי לצורך הטיפול בזיכרונות טראומטיים כדאי להוריד תרופתית את ה PNN כדי למחוק לגמרי את הטראומה, בלי לגרום לנזק לטווח ארוך.
היישום של זה יכול להיות שיתנו לחיילים לפני צאתם לקרב אנזים שמפרק את ה PNN ובתום הקרב יעבירו אותם טיפול הכחדת האירוע. וכך כשיבנה מחדש ה PNN שמגן על הזיכרון, האירוע הטראומטי כבר יהיה מחוק.
לאלה שכבר סובלים מפוסט טראומה רוג'ר קלם Roger Clem מבית הספר לרפואה באוניברסיטת ג'והן הופקינס מציע להתמקד בהסרת הקלציום פרמיבל calcium-permeable AMPA מהנוירונים של האמיגדלה. הוצאת הרצפטורים הללו מעלה את יכולותינו למחוק זיכרונות.
לקבוצה של האנשים שאינם מגיבים לטיפול המסורתי בטראומה, יש מקום לשקול טיפול תרופתי שכזה אומר פייר בישופ Piers Bishop במוסד לטיפול בפוסט טראומטיים.
וכמאמר השיר הנפלא של אהוד מנור:
איזה עולם מוזר
איך הזמן שלי נוסע
ואני היטב יודע
איש לא חזר
אל קו ההתחלה
זוהי רק משאלה.
תרגום ועריכה: יעקב ברמץ