"למרות שאני רופא כבר 30 שנה ומטפל תמיד בחמלה במטופלים שלי, השנה וחצי האחרונות בתור חולה עם פגיעה בחוט השדרה גרמו לי לחשוב מחדש על גישתי בנושא הבריאות", אומר ד"ר בראד בירק. "לאחר שנכנסתי לנעליו של המטופל שלי יש לי פרספקטיבה ייחודית לא רק כמנכ"ל מרכז רפואי באוניברסיטת רוצ 'סטר אלא גם כרופא עם מחלה כרונית. זו היא הזדמנות נדירה אשר דוחפת אותי לעבוד כל כך קשה כדי לחזור מהפציעה שלי".

"ביום ראשון לפני יום הזיכרון בשנת 2009 רכבתי על האופניים ליד הבית שלי, כאשר הופתעתי ממכונית מתקרבת. נאלצתי לרדת לשוליים, הצמיג האחורי של האופניים שלי התפוצץ ואני עפתי מעל הכידון. שמעתי סדק כאשר הראש שלי פגע באדמה והייתה אסיר תודה על כך שלא איבדתי את ההכרה. עם זאת, מיד נעשתי מודע לכך שידיי רגליי איבדו תחושה ולא יכולתי לזוז. בהמשך אובחנה אצלי פגיעה גבוהה בחוט שדרה צווארי. למעשה, היה לי שבר בחוליית צוואר רביעית, פציעה דומה לזו שנגרמה לכריסטופר ריב."

"בתוך דקות מהנפילה שלי, הוטסתי לבית חולים שלי, שבו ביליתי 13 ימים בטיפול נמרץ ולמדתי איך זה להיות חולה. הייתי תלוי לחלוטין במשפחה שלי ובצוות בית החולים לכל דבר, עובדה שעמדה בניגוד גמור עבור מישהו שרגיל להיות עצמאי."

"אתה חושב שאתה יכול לדמיין מה זה להיות משותק, אבל בפועל החוויה היתה מפחידה יותר מכל חלום בלהות. ללא תחושה מתחת לצוואר, הרגשתי שאני צף בחלל כאשר אתה לא יודע היכן הידיים והרגליים שלך נמצאים, נושם דרך צינור הנשימה ומתקשר על ידי הנהון כאשר מישהו שנמצא לידך מצביע על אותיות האלפביות שעל לוח תקשורת. זה היה מתסכל, מתיש, מבלבל, כואב ולעיתים קרובות מכריע. אבל התקווה שהמשפחה שלי והצוות סיפקו איפשרה לי להאמין כי אני אחזור לתפקיד שלי כמנכ"ל בית החולים".

"בעודי שוכב במיטה במחלקת טראומה, התחלתי לחשוב מה אומר לעמיתי כשאחזור. רציתי לוודא שאני אוכל לספר להם מה הייתה המשמעות האמיתית של החוויה שלי. הבנתי שזה הדברים הפשוטים ביותר שהשפיעו עלי יותר מכולם כמו הקול העדין, המראה והקול של בן משפחה, אחות שחפפה את ראשי וגם רופא שהסביר לי ולאשתי כי התנועה בבוהן שמאלי היה סימן חיובי".

ב -12 ביוני הוטסתי למרכז שיקום ע"ש קסלר בניו ג 'רזי, שם התחלתי שיקום שנמשך שלושה חודשים אינטנסיביים של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. במהלך תקופה זו, לקחתי כל הזדמנות כדי ליצור קשר עם המטפלים שלי, ללמוד על המשפחות שלהם, למה הם בחרו את הקריירה שלהם ומה הניע אותם. עם זאת, לא הייתי חולה קל. רציתי שיתייעצו עימי בכל נושא ורציתי להיות מעורב בכל החלטה. התעקשתי, כי המשפחה שלי תהיה חלק מתהליך קבלת ההחלטות. אחרי הכל, פציעה זה קרתה לכל המשפחה שלי ולא רק לי. תוצאה חיובית של תאונה זו היא שהתקרבתי מאוד למשפחה שלי. "פסק זמן"=התאונה נתנה לי את ההזדמנות לבלות יותר זמן עם אשתי, מרי, ילדיי ושלושת הנכדים הנפלאים שלי. אהבתם נתנה לי את הכוח וסיבה נוספת להילחם למען ההחלמה שלי".

"עם הזמן, החזרתי שליטה ניכרת ביד שמאל ויש לי שימוש מוגבל של היד הימנית שלי. בחודש ספטמבר של שנת 2009, חזרתי לרוצ 'סטר כדי להשלים את השיקום שלי. למרות המגבלות הגדולות שדורשות ממני להשתמש בכסא גלגלים ממונע ונדרש לי סיוע כדי להתארגן בבוקר, אני נהנה מהתאוששות הרבה מעבר למה שחולים רבים עם פציעות דומות חווים. אני לא יכול שלא לחשוב על המטופלים שפגשתי בניו ג 'רזי, שהיו צעירים ממני עם פציעות חמורות יותר ואשר אינם יכולים לעשות מה שאני יכול לעשות היום. אני חייב את ההתקדמות שלי לטיפול מדהים שקיבלתי, החל מפראמדקים בניידת טיפול נמרץ אשר ייצבו את עמוד השדרה שלי, דרך הרופאים והצוות במחלקות טראומה וטיפול נמרץ ועד הצוות המטפל במרכז שיקום קסלר".

"ב -1 במרץ 2010 חזרתי באופן רשמי לכהן בתפקיד של מנכ"ל המרכז הרפואי. יחד עם הצוות שלי, אני נחוש להוביל מאמץ לבסס תרבות שבה מטופלים ובני משפחותיהם מהווים חלק בלתי נפרד של מהצוות המטפל: תרבות שבה המטופלים מרגישים חופש לשאול שאלות והם חווים את הטיפול האיכותי ביותר; תרבות שבה מדברים בגלוי על הנושאים הקשים ביותר; תרבות המקדמת טיפול חמלה קשוב לחולים וזה לזו."

"הוענקה לי הזדמנות נדירה לעשות את ההבדל עבור המטופלים שלנו, בני משפחותיהם והצוות שלנו. איך אני יכול שלא מתעורר כל יום נחוש להפיק את המירב ממצב חדש זה?"

מתוך-CNN Health

תרגום ועריכה: אנה רייזמן