היי לכולן ולכולם - זאת הזמנה חמימה ממני,

מתחילה בלספר קצת על עצמי:

אני בת 65 מחיפה. ובתוכי נעה מגיל 3 עד גיל 90 (תלוי מצב רוח(:

אני אשה נעימה בדרך כלל, כשאני בטוב אני אוהבת לשיר ולנגן, לשוחח שיחות עומק, להקשיב מכל הלב ולשתף ולהיות זו בשביל זו, לשחות בבריכה, לשכב על הדשא, ללכת לגינה הקהילתית, לטייל על חוף הים, לשחק משחקים שטותיים, לספר בדיחות דביליות (יש לי סטוק קטן) לבשל ביחד, לאכול ביחד, ללכת לסרט טוב בסינמטק, לשבת בבית קפה ועוד ועוד. אוהבת לעזור ולתמוך כשיש לי כוחות. קצת מתנדבת. עוסקת בתחום שהוא ממחוזות הרוח והרגש.

אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת הרבה שנים, לוקחת אחריות, עובדת על עצמי ומטפלת בעצמי, הייתי כבר במצב לא רע עד המלחמה האחרונה ובמיוחד החודשים האחרונים שלקחו אותי לאחור. אין לי משפחה, אין לי קהילה שאני משתייכת אליה, יש לי כמה חברים טובים אבל זה לא מספיק, בטח לא בימים אלה, שאני מתמודדת עם התקפי חרדה ומלא רגעים קשים.

בחודשים האחרונים היה פה מאוד מאוד קשה (בחיפה) והטילים תפסו אותי בחוץ והיה גהינום בקיצור. (שעשה לי הרבה פלשבקים לעבר)

אני נאבקת עכשיו על להתאושש, ו...

זאת ההזמנה שלי:

אשמח מאוד להכיר אנשים מתקשרים, רגישים, אמפטיים, אכפתיים... אנשים שאולי קשה להם ורוצים להתרומם ביחד.. לקשרים של תמיכה הדדית, להכיר לאט לאט וליצור ביחדנס, אולי לקשר של אחד על אחד.. אולי להקים איזו קבוצת תמיכה קטנה של כמה אנשים (מיקום בארץ לא ממש עקרוני לי. אם זה יהיה מהאיזור שלי זה יהיה נפלא, אבל תמיד יש טלפון וזום, ואם זה לא בקצוות של הארץ תמיד יש רכבת ואפשר גם להיפגש). אנשים שרוצים לקבל ולתת.

הסיסמה שלי בימים אלה:

"שבור זה לא מקולקל".

~~~~~

אשמח לחזור באישי למי שיכתבו לי כאן בתגובות.

מקווה לשמוע מכןם, ומזמינה לכתוב לי.

להת,

אחרי הרבה זמן שלא הייתי פה חזרתי..

אני לוקחת תרופות. בהתחלה לקחתי ציפרלקס. עכשיו אני לוקחת אסטו 15. 

לאחרונה חשבתי על זה בשא לי להפסיק עם התרופות. אבל אז בפסח האחרון כשדילגתי על הכדורים כל החג התופעות לוואי הלחיצו אותי...

במקביל התחלתי לצאת לשידוכים. והכרתי מישהו כביכול הבן אדם המושלם. אבל כששיתפתי אותו במצבי והעובדה שאני לוקחת תרופות מהפסיכיאטר הוא לא אהב את הרעיון הוא רצה שאני אעבור למשהו טבעי ואז עלתה לי המחשבה שאני מתמודדת עם זה כבר חמש שנים לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למצב יציב למה שאני אשנה את זה בשבילו אף אחד לא מבטיח לי שהסיפור הזה יגיע בסופו של דבר לחתונה...

כאילו, חיים מטורפים והכל, אבל קשוחים ברמות ונראה שאני נמצאת לבד בתוך תסבוכת של חיים ופיזית אין לי כוח לדרמות של החיים האלה

אהבה שאולי לא תחזור על עצמה
אהבת נשמה
אהבה ראשונה

הרגש שלא היכרת מקודם
להסתכל ולהתאהב
בגוף בנפש במחשבות
בכל דבר שמאפיין
כל כולו יקר אהוב ורצוי

מוכן להילחם עליו
לוותר על הרבה
מה זה מלמד עלי

הדמיון שאנחנו ביחד
שוכבים מחובקים
מדברים על אהבה
על תכנון לעתיד

הוא כל כך חסר מציאות
לא ריאלי לא חוקי
דמיון כזב שעולה לעיתים

אהבה של הרס ולא בניה
מוכן לוותר להרוס ולחזור אחורה
מוכן לגרום לכאב כדי לאהוב

למה באת אלי
הייתי חסר
מה באת לומר לי
אדם כל כך קרוב ואחר

בלבלתי והתבלבלתי
הייתה מחשבה סמויה
שפרצה את דרכה
היא, ודווקא היא חשובה

לא מעמד פנים
לא מילים
לא היגיון
מה שחשוב באמת זו כוונה שאיתה אתה צועד

שמחזיקה בלילות
שמובילה את הדרך
שהופכת עולם
אפשר לקרוא לזה אהבה
אפשר לקרוא לזה נשמה
או תקווה או אמונה או שאיפה

זה מה שאני
ואין יותר חשוב מזה
אני אוהב את זה
שואף לראות וצעד לצעוד

מרגישים צורך לדבר?

מכירים מישהו שבתקופה לא פשוטה?

מוזמנים לפרויקט "שיחות מהלב"

שמחבר עם מתנדבים ליצירת קשר אישי ושיחות קבועות, בהן אפשר לשתף, לחשוב ביחד ולקבל תמיכה רגשית, שיכולה לעזור להתמודד ולפעמים ממש להציל חיים.

במסגרת הפרויקט לא ניתן טיפול פסיכולוגי ולא מדובר בשירות מקצועי. השיחות הן בגובה העיניים ומלב אל לב.

מדבר אליכם?

רוצים לשמוע יותר?

נשמח שתפנו:

טופס הרשמה

https://did.li/mehalev

mehalev4u@gmail.com

למה חברים קודמים שלי מנסים למצוא אותי?? למרות שאני מנסה לשכוח מהם ולעבור הלאה והם ממשיכים לקלל אותי, לצייר אותי כדי לרדת עליי ולקרוא לי בשם אחר שאני לא משתמש בו כבר?? והם יודעים על זה , אני פשוט רועד ממש כבר שעה ואני לא יודע מה לעשות אני רוצה להתאבד אני נשבע שאני אקח את כל הכדורים שאני אמצא בסוף.

כתבתי דברים מחרידים בבלוג שלי כאן וזה באמת מה שאני חושב ומרגיש ואני גם ממש בודד....חשבתי שאוליי יש כאן אנשים שיכולים להיזדהות אם הכאב הרייקי ביפנים.......

אז הייתי מחוברת פה בשנת 2021 אחרי ניסיון אובדנות של אחותי שריסק אותי לרצפה. הקבוצה מאוד עזרה והרגשתי שיש לי איפה לפרוק. חצי שנה לאחר מכן שכללה פגיעות עצמיות היה הניסיון אובדנות הראשון שלי, שלושה חודשים לאחר מכן השני. משם קיבלתי החלטה שלשם אני לא חוזרת. לא מאכזבת את המשפחה- לא נותנת להם שוב את התחושה שעוד פעם הם צריכים לחוות את זה בפעם השלישית. היה קשה ואחרי עבודה של שנתיים עם פסיכיאטר, פסיכולוגית, כדורים שעושים לי טוב, ופשוט ללמוד איך להתמודד עם מה שאני חווה כראוי- מגיבה פה כדי להגיד שזה מאחורי. לפעמים המחשבות עולות כי אלה אנחנו, לפעמים יש קצת עניין עם אוכל והפרעות אכילה (תמיד סבלתי מעודף משקל אף פעם לא היה בולמיה או משהו רציני, רק רצון לזה) אבל זה מאחוריי.

אני מאושרת, במקום טוב בחיים 

רוצה להיות שם בשביל כל מי שצריך ורוצה להגיד לא לוותר, כשאני הייתי פה הייתי בתחתית ולא האמנתי לשטויות האלה אבל הנה אנחנו היום ובעזרת השם ככה אצל כולם. תגיעו למצב שאתם באמת מוכנים לעזור לעצמכם ותתנו לאנשים לעזור לכם והכל יסתדר לאט לאט