סוכרת סוג 2 נגרמת לפי ההבנה כיום משילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. מחקרים קשרו שינויים גנטיים מסויימים לסוכרת סוג 2 וידוע כי הסיכון להתפתחות המחלה גבוה יותר בקרב משפחות ביולוגיות שבהן אובחנו חולים נוספים.

עתה מתברר כי למרות המרכיב הגנטי, לא מדובר בהכרח בגזרה משמיים, ויש בכוחה של הקפדה על אורח חיים בריא בדגש על פעילות גופנית סדירה כדי לנטרל את הסיכון הגנטי לסוכרת.

הפעילות הגופנית שמומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי (WHO) למניעת סוכרת סוג 2 כוללת 30 דקות לפחות של פעילות בעצימות מתונה ביום, שווה ערך ל-150 דקות לפחות שפזורים במשך רוב ימות השבוע.

החוקרים מאוניברסיטת סידני שבאוסטרליה, לצד חוקרים מסין, דנמרק וספרד, בחנו את הקשר בין נטייה גנטית להתפתחות סוכרת סוג 2 במסגרת מחקר מעקב פרוספקטיבי. החוקרים בחנו 59,325 נבדקים מתוך מאגר מחקר בריטי נרחב (UK Biobank) מהשנים 2015-2013, מתוכם 44% גברים. המאגר אוסף נתונים על תושבי בריטניה בגילי 40 עד 69, לרבות סריקות גנטיות מלאות. במחקר נכללו נבדקים שלא היו מאובחנים בתחילתו עם סוכרת, מחלות לב וכלי דם ו/או סרטן. במסגרת המחקר נאספו הרגלי הפעילות הגופנית של הנבדקים עד ספטמבר 2021, ואלו הוצלבו עם נתונים גנטיים שנאספו מהנבדקים במטרה לאמוד את הסיכון הגנטי שלהם לפתח סוכרת, וזאת בהתבסס על שינויים גטיים ב-424 אתרים ספציפיים בגנום, שנקשרו לסוכרת במחקרים בעבר.

יותר פעילות – פחות סיכון

במסגרת המעקב שנמשך בממוצע 6.8 שנים תועדו 884 נבדקים שפיתחו סוכרת סוג 2. ככלל, בהשוואה למי שכלל לא עסקו בפעילות גופנית, נבדקים שהקפידו על פעילות קבועה בתדירות הגבוהה ביותר היו בסיכון נמוך ב-80% להתפתחות סוכרת סוג 2.

במחקר תועדו 19,316 נבדקים עם סיכון גנטי גבוה לסוכרת, 19,525 בסיכון גנטי בינוני ו-19,600 עם סיכון גנטי נמוך למחלה, ולגבי יתר הנבדקים לא ניתן היה לקבוע את הסיכון הגנטי שלהם לפתח את המחלה.

ככלל, נטייה גנטית לסוכרת העלתה את הסיכון להתפתחות מחלה: נבדקים שהוגדרו בסיכון גנטי בינוני לסוכרת היו בסיכון גבוה ב-41% לפתח סוכרת סוג 2, ונבדקים שהוגדרו בסיכון גנטי גבוה היו בסיכון גבוה פי 2.43 למחלה, בהשוואה לאלו שהוגדרו בסיכון גנטי נמוך.

בניתוח הנתונים זוהה קשר ברור בין משך הפעילות הגופנית הסדירה ועוצמתה לבין הסיכון להתפתחות סוכרת, גם לאחר נטרול הסיכון הגנטי למחלה – מה שמצביע על כך שיש ביכולתה של פעילות גופנית סדירה להפחית מהסיכון למחלה גם אצל מי שנמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח אותה בהיבט הגנטי, ובכך היא עשויה למעשה לנטרל את הסיכון הגנטי לסוכרת.

בהשוואה למי שלא היו פעילים גופנית בקביעות, מי שהיו פעילים 5.3 עד 25.9 דקות ליום היו בסיכון נמוך ב-37% לפתח סוכרת סוג 2; מי שהיו פעילים באופן קבוע 26 עד 68.4 דקות ליום, כלומר בערך בין רבע שעה לשעה, היו בסיכון נמוך ב-59% לפתח סוכרת סוג 2; ומי שהיו פעילים גופנית מעל ל-68.4 דקות ביום, כלומר מעל לכשעה, היו בסיכון נמוך ב-74% להתפתחות סוכרת סוג 2.

מעבר לכך, נמצא כי הסיכון האבסולוטי לפתח סוכרת סוג 2 ירד באופן משמעותי יותר הודות לפעילות גופנית קבועה אצל מי שנכללו בקבוצה עם נטייה גנטית גבוהה למחלה. ככלל, בהשוואה לנבדקים שלא ביצעו פעילות גופנית, אלו שביצעו פעילות גופנית בהתמדה הגבוהה ביותר היו בסיכון נמוך ב-61% לסוכרת סוג 2 אם הוגדרו בסיכון גנטי נמוך למחלה; בסיכון נמוך ב-76% לסוכרת אם היו בסיכון גנטי בינוני למחלה; ובסיכון נמוך ב-66% לסוכרת אם היו בסיכון גנטי גבוה למחלה. החוקרים הופתעו לגלות כי הנבדקים בסיכון הגנטי הגבוה ביותר לסוכרת אשר ביצעו פעילות גופנית בקביעות למשך הזמן הארוך ביותר של מעל לשעה יומית (יותר מ-68.4 דקות ליום) – היו בסיכון הנמוך ביותר שתועד במחקר להתפתחות סוכרת סוג 2.

החוקרים מסכמים כי "ביצוע פעילות גופנית בעצימות מתונה מומלצת ביותר בעיקר עבור מי שנמצא בסיכון גנטי לסוכרת סוג 2, כאשר אין טווח מינימלי או מקסימלי לתועלת שנושאת בחובה פעילות שכזו".

לאור הממצאים ממליצים החוקרים להטמיע ולהדגיש ביתר שאת את חשיבותה של פעילות גופנית סדירה בהמלצות עתידיות למניעת סוכרת סוג 2.

המחקר נתמך על ידי המועצה הלאומית לבריאות ומחקר רפואי באוסטרליה (NHMRC), ההתאחדות הסינית למדע וטכנולוגיה וממשלת אנדלוסיה, וממצאיו מדווחים בגיליון יוני 2023 של כתב העת British Journal of Sports Medicine.

הקשר הגנטי

החוקרים לא בדקו מה ההסבר לירידה בסיכון לסוכרת שמיוחסת לפעילות גופנית, אשר אף עשויה לנטרל את השפעת הסיכון הגנטי, אולם מעריכים כי השפעה זו ניתנת להסבר חלקי לפחות על ידי האינטראקציה שבין תהליכים ביולוגיים שקשורים להפרשת הורמון האינסולין לבין עוצמת הפעילות הגופנית ומשכה, כאשר ככלל – ככל שהפעילות ממושכת יותר,  הרגישות לאינסולין עולה והתנגודת לאינסולין יורדת, מה שמפחית מהסיכון לרמות גבוהות של סוכר בדם והתפתחות סוכרת. נייר עמדה של האיגוד האמריקאי לסוכרת (ADA) שפורסם באוקטובר 2016 בכתב העת Diabetes Care, כבר קבע כי 20 דקות של פעילות גופנית מתונה משפיעה על האצת פעילות האינסולין בתאי הגוף.

ההשפעות המנטרלות של פעילות הגופנית על הקשר הגנטי לסוכרת מחזקות ממצאי מחקרים קודמים בנושא. כך, במחקר מפולין שפורסם ביוני 2019 שהתבסס על שינויים גנטיים ב-19 אתרים בגנום האנושי שנקשרו למחלה – נמצא גם כן כי פעילות גופנית מיתנה את הסיכון העודף לסוכרת שנגרם על רקע היסטוריה משפחתית של תחלואה אצל קרובים ביולוגיים. במחקר נוסף אירופי (מחקר InterAct) שפורסם במאי 2014 בכתב העת PLOS Medicine, שהתבסס על שינויים ב-49 אתרים בגנום שקשורים בסיכון מוגבר לסוכרת, נמצא גם כן כי פעילות גופנית נטרלה את ההשפעה של סיכון גנטי גבוה למחלה. עם זאת, במחקר זה נמצא כי הסיכון הגנטי לסוכרת השפיע על הסיכון למחלה בעיקר אצל צעירים (יותר מאשר מבוגרים) ואצל אנשים רזים יותר (בהשוואה לאנשים עם יותר עודפי שומן בגוף). לצד ממצאים אלה, חשוב לציין כי מחקרים מצאו כי השמנה כשלעצמה מעלה את הסיכון לסוכרת סוג 2 יותר מאשר גנטיקה, ולכן אין להמעיט בחשיבותה.

בשנים האחרונות ממשיך להיחשף הקשר הגנטי להתפתחות סוכרת מסוגים שונים. ביחס לסוכרת סוג 2, מחקרים מצאו כי קיימת נטייה גנטית מובהקת למחלה וההיסטוריה המשפחתית אף מהווה גורם סיכון חשוב יותר לתחלואה בהשוואה לסוכרת סוג 1. עד כה תועדו מאות גנים באתרים שונים בגנום שנקשרו לסוכרת, ובייחוד גנים שקשורים באופן כלשהו לוויסות רמות הסוכר בדם. בין הגנים שנקשרו למחלה – הגן TCF7L2 שמשפיע על ייצור הורמון האינסולין, הגן ABCC8 שאחראי על ויסות האינסולין בגוף, הגן CAPN10 שנקשר לסוכרת בעיקר באוכלוסייה של אמריקאים-מקסיקנים, הגן GLUT2 שנקשר להעברת גלוקוז (סוכר) ללבלב והגן GCGR שהוא למעשה הורמון שקשור בוויסות רמות הסוכר בדם. לצד אלו נמצאו בעבודות גם מוטציות גנטיות שמפחיתות את הסיכון להתפתחות סוכרת.

British Journal of Sports Medicine, doi: 10.1136/bjsports-2022-106653