האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

התקשרו אליי מההצעת עבודה שהגשתי והייתי בשיחה אחרת ולכן לא יכלתי לענות , ואז כתבו לי וואצאפ אם אני מעוניינת במשרה ועניתי שכן ומאז לא ענו לי....

אני צריכה לחזור אליהם? הם יצרו איתי קשר? לא יודעת מה לעשות...

מצד אחד לא עניתי לשיחת טלפון כי לא יכלתי אבל מצד שני עניתי להודעת וואצאפ ..... 

אני קופצת לפה מדי פעם, זה כל כך הזוי לי שהצלחתי להיגמל מער"ן באופן משמעותי. לחשוב שהייתי פונה כל יום במשך שנתיים רצוף ואם לא היה לי יום אחד שיחה הייתי מרגישה ללא אוויר. עכשיו לא רק שאני לא פונה גם אין לי בכלל טיפולים לא רגשי לא פסיכיאטרי ורק תרופות אני לוקחת.

היום אני התחלתי להפחית במינון, לפי מה שבזמנו הפסיכיאטרית הציעה לי (עוד בתקופה שלפני שהיא ושהמטפלת שלי עזבו אותי) ואני מקווה שזה לא יקלקל לי את התהליך והיציבות שלי.

שבוע שעבר התחלתי לימודים במכללה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה מסלול מואץ של אקסלרטור בעקבות פרויקט שהשתתפתי בו שזכה בתחרות לפני חודשיים ועכשיו מנסים להוציא את הרעיון לפועל. מסתבר שאני הייתי היחידה שיכולה להגיע למכללה מכל הקבוצה שלי ואני מכורח המציאות הופכת למובילה ולמייסדת של המיזם. די הזוי לי הדבר הזה וזאת המון אחריות, אני מאוד לחוצה.

שבוע שעבר הייתי צריכה להציג בפני כיתה את המיזם ואפילו לא ידעתי לענות על שאלות כי זה רעיון שהוא לא שלי והצטרפתי בשניה האחרונה והכל כל כך כאוטי.. 

גם להגיע ולחזור משם זה סיוט, לא רק שזה שעתיים נסיעה אלא שבקושי יש משם ולשם קווים ובעיקר בחזור זה קו שמגיע כל שעה ואם אני מפספסת אחד אז הבא אחריו כבר בשש בבוקר. זה גם אילץ אותי לנסוע דרך דרום תל אביב בתחנה הישנה והיו שם המון כנופיות ושעה עמדתי שם חיכיתי לאוטובוס מפוחדת.

אני מרגישה לא טוב הרבה פעמים, כאילו חולה אבל זה יותר אלרגיות ועונת מעבר נדמה לי. סבתא שלי נדבקה והיא חולה ממש היום. גם בשלישי האחרון חגגנו לי יום הולדת באיחור רק שהוא היה כאוטי וסבתא שלי התמרמרה ואבא שלי איבד את המפתחות והיה לא טעים ובקיצור בלאגן. עכשיו גם מסדרים ומנקים לקראת פסח אז יש הרבה עבודות פיזיות וסיזיפיות בבית.

קיבלתי אישור לתואר סופסוף כי שילמתי את הקנס, אני עדיין לא אוותר להם ואנסה לקבל החזר כי זה קנס של 1,000₪ שקיבלתי על זה שהאריכו לי עבודת הגשה.

מרגישה שהחיים שלי מתחילים לנזול לי מבין האצבעות. מהרגע שבו הפסקתי את הטיפול פשוט הדחקתי הכל חזרה לארון הקבורה. זה מבאס אותי ומרגיש פספוס גדול, וכל פעם שקורה משהו בבית ואני רוצה לרוץ לספר ולשתף ולנתח את הסיטואציה ולקבל איזה שהוא חיזוק שאולי אני גם בסדר זה פשוט נלקח ממני. 

עכשיו אני בתקופה שמנסה לנשום מיום ליום..

התאריך של הפגיעה מתקרב והגוף מגיב בהתאם... 

אני בחודש האחרון לא אוכלת כלום עד השעה 15:00-16:00 בצהריים ואז כשאני אוכלת אני פשוט אוכלת עד שמרגישה צורך להקיא (אבל לא מקיאה) ... וככה כל יום ....

מרגיש לי גם שירדתי במשקל קצת.... 

אני פשוט צריכה עזרה ....

אני כבר שישה ימים בדיאטה.
כרגע הולך טוב ואני חושב לעצמי:
"האם יש לי מקום בעולם הזה?"
אני גבר רגיש מידי.
זה שילוב אותו אף אחד לא רוצה לידו.
אני מנסה להשתפר.
אני מתאמן, מרזה, משקיע במניות כדי לקנות דירה בעתיד,
רוצה ללמוד כמה שיותר על העולם,
אבל כל עוד אני רגיש אשאר לבד.
וזו לא רק תכונה שיש לי.
זה כל האישיות שלי.
האישיות הגבולית שלי.

כבר תקופה ארוכה שיש לי סיוטים

שגורמים לי להתעורר בבהלה

ועם כאב ראש מציק

אבל לאחרונה יש לי טריגר שהציף את החרדה שלי

ואני ממש לא מצליחה לישון נורמלי

נרדמת רק לקראת 5 בבוקר בדרך כלל

וזה קשוח לי נורא

שוקלת להתחיל לקחת מלטונין טבעי לתקופה הקרובה

השאלה היא האם הןא ממכר?

בְּכֹל יוֹם אָדָם מַחֲלִיט - שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ אֶלֶף הַחְלָטוֹת,

אַךְ הוּא מוּדָע – רַק לִמְעַטּוֹת.

גּוֹרְמִים רַבִּים – מְנַסִּים אוֹתוֹ לְפַתּוֹת,

וְאֶת הַחְלָטָתוֹ – לְהַטּוֹת.

לִגְרֹם לוֹ לְהִשְׁתַּטּוֹת,

וּלְבַלְבֵּל אוֹתוֹ – בְּמִגְוַן שִׁיטוֹת.

אוּלַי זוֹ הַסִּבָּה – שֶׁהוּא מָלֵא בַּחֲרָטוֹת?

.

חֵלֶק מֵהַהַחְלָטוֹת אוֹטוֹמָטִיּוֹת,

וּמְבֻסָּסוֹת עַל תַּבְנִיּוֹת דִּיסְקְרֵטִיּוֹת.

שֶׁל תְּפִיסוֹת מִיסְטִיּוֹת,

פּוֹלִיטִיּוֹת אוֹ פְּרַקְטִיּוֹת.

.

זֶה שׁוֹאֵב אֵנֶרְגִּיָּה – לִבְחֹן כֹּל אוֹפְּצִיָּה,

לָכֵן הַמּוֹחַ עוֹשֶׂה בַּהַחְלָטוֹת - סֵלֶקְצִיָּה.

אֵיזֶה הַחְלָטוֹת מַצְרִיכוֹת – הַפְעָלַת אִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה,

וְהֵיכָן אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ – מִכּוֹחַ הָאִינֶרְצִיָּה.

וְזוֹ הַסִּבָּה - שֶׁנּוֹלֶדֶת הַקּוֹנְסֶפְּצִיָּה.

.

תַּבְנִית הַחְלָטוֹת גְּרוּעָה,

עֲלוּלָה לְהָמִיט עַל הָאָדָם שׁוֹאָה.

עוֹד שְׁגִיאָה וְעוֹד שְׁגִיאָה,

שֶׁמִּתְרַחֶשֶׁת בְּצוּרָה קְבוּעָה.

וּפִתְאוֹם הַנֶּפֶשׁ לֹא רְגוּעָה,

כִּי בְּתוֹךְ מַעְגָּל שְׁלִילִי – הִיא כְּלוּאָה.

.

אִם הָאָדָם יְתַקֵּן – אֶת הַתַּבְנִית הַפְּגוּמָה,

הוּא יוּכַל לַחְסֹךְ – כַּמּוּת אֵנֶרְגִּיָּה עֲצוּמָה.

אַךְ לִפְעָמִים הוּא כְּמוֹ סוּמָא,

לֹא מְזַהֶה – כַּמָּה הַתַּבְנִית הַמַּחְשַׁבְתִּית שֶׁלּוֹ עֲקֻמָּה.

.

הוּא נִלְחַם בַּהַחְלָטָה – בִּמְקוֹם בְּתַבְנִית הַחֲשִׁיבָה,

זֶה כְּמוֹ לְנַסּוֹת לִבְנוֹת – בְּתַשְׁתִּית לֹא יְצִיבָה.

הַתּוֹצָאָה הִיא אַכְזָבָה מַכְאִיבָה,

עַד שֶׁהָאָדָם מְתֻסְכָּל מֵעַצְמוֹ – וּמֵהַסְּבִיבָה.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי הוּא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת צוּרַת הַלְּחִימָה?

בִּמְקוֹם קְרָבוֹת נְקֻדָּתִיִּים – מִלְחָמָה?

לְנַטְרֵל אֶת מוֹקְדֵי הַכּוֹחַ – בְּחוֹכְמָה,

וּלְהוֹבִיל אֶת הַנֶּפֶשׁ – לְשִׁקּוּמָהּ?

כבר היה לי יותר מדי כנראה. הכול. מהכול.

צריכה יד בחושך.

כולנו אני מאמינה.

עכשיו אני.

מחפשת מילים. אין לי כוח יותר. אין לי כוח עכשיו.

זקוקה לאמא או לחבר זקוקה לחיבוק.

שוב נפלתי קשות. שונאת את עולם השקר. שונאת שככ קשה למצוא מקום בטוח.

תודה לאלה על המטפל שלי. על החברים הספורים שיש לי. על הפחמימות. 

מתלבטת אם לכתוב לו , אולי יקבל אותי שוב החיום. 

קשה קשה קשה.

לא יודעת מסםיק לשמור על עצמי.

קשה עם הרעש של המטוסים אתמול והיום כל הזמן מחזיר אותי ללפני כמה חודשים שעדיין לא התאוששתי מהם.

צריכה לשמור על עצמי מפני בני האדם

כל כך כל כך קשה

לי עכשיו

צריכה יד בחושך

ברור שכבר משהו נהיה הרבה יותר מדי

דיברתי עם שלושה קווי עזרה ראשונה

אני חשובת שלקחתי על עצמי יותר מדי, הגעתי למקומות מסוכנים לי, איבדתי את מערך ההגנה העצמית שלי שבעצמל כה רב פיתחתי לי, ואז אני שוב מתםרקת.

צריכה לחזור לתחשות המוגגנות שוב.

רוצה ללכת למטפל שלי. אולי הוא יצליח לקבל אותי היום.

צריכה רגרסיה. מחבוא. שוב.

בס"ד

שבנו אלך בבושת פנינו,

לשחרך אל בעת סליחתנו.

-

הייתי השבת לבד, עשרים וחמש שעות לבד (וגם עכשיו אני לבד).

שני כלבים וחתולה שמסתובבת לה בגינה.

הרבה מחשבות תופסות את החלל כשאין אנשים, הרבה פחדים, לפעמים הזיות.

הסתכלתי הרבה על הצלקות שביד מפעם,

בודדים האנשים שראו אותן. גם לי לא יוצא לראות אותן כמעט.

גולף ארוך, חצאית מטאטא שחורה, נעליים שטוחות, שיער אסוף.

עד לא מזמן גם הקביים חזרו,

עכשיו נשארנו רק אני הברך הדפוקה שלי. עם הקרע הדפוק שלה. והמבנה הדפוק שלה.

כשחוזרים בתשובה, צריך להשאיר את הצרור קללות שאספנו במשך השנים בצד.. מטעם מראית עין. לשון הרע. ועוד סיבות.

אבל לפעמים, אני בת ה15 רוצה לפתוח צרור של קללות על הכל.

במקום זה אני יושבת ושאולת "מה אתה רוצה ממני?"

הגעתי להחלטה שאני לא צריכה אנשים לא מועילים בחיים שלי. 

כל כך הרבה אנשים לא מועילים יש כאן.

חסרי תועלת. חסרי משמעות.

וכל אחד מנסה להיות משמעותי וכל אחד הוא 'אדם מחפש משמעות'.

אנשים תחת.

משפחה תחת.

למה כל כך קל לא לייחס אליי חשיבות? לייחס חשיבות למילים שלי? לדעות שלי? לצורך שלי?

שלושה חודשים שום דבר מזה לא מתממש.

מדברת לאוויר, לכן גם לא היה אכפת לאף אחד שאני אשאר לבד בשבת.

כשנוח, אני בת 20.. וכשלא אני בת ה15 האובדנית.

אני לא אובדנית, אם זה מה שאתה מנסים לפרש כאן בין השורות-

אני פשוט כועסת. ומפחדת להישאר לבד.

למה אני כועסת?

כי השאירו אותי לבד, מבלי בכלל שיהיה אכפת מה איתי.

ולמה אני מפחדת להישאר לבד?

כי ההתקפי חרדה חזרו. הדיכאון כאן בתותחים כבדים.

אני כל כך שונאת אנשים לא יעילים, שונאתתתתתתתת!

מצד אחד אני שונאת להיות איתם. ומצד שני אני שונאת להיות לבד.

שלושה חודשים אני בבית. שולשה חודשים.

שוב בגלל הברך הדפוקה והרצועה הדפוקה והמבנה השפוק.

כאילו כלום לא השתנה, לופ.

אבל כל כך הרבה השתנה.

אבל אני עדיין אני. כלואה. פשוט כלואה.

בגוף מטומטם עם טראומת מטומטמות.

ואנשים חסרי תועלת.

אני שקופה? אין לי חשיבות? לדעות שלי? למה שאני מרגישה?

ככה זה כל הזמן מרגיש.

מקטינים אותך. גורמים לך להרגיש כמו אפס.

ואחרי עשרים שנה מנסים להעצים אותך.

סתומים.

אני אשאר עם כל החרא הזה, בכל משך החיים המחורבנים שלי.

ועל החרא הזה אי אפשר לדבר.

לפעמים באמת מרגיש לי שטם פעם אחת אני אגיד הכל, כל מה שמרגיש לי, בלי מליון מסננות וצנזורה, אני פשןט אמות. כאילו הנשמה שלי הגיעה לסבול את כל זה, לחיןת בסבל ממש. וברגע אחד של התרפקות אמיתית היא תצא.

ותגיד "עד כאן, מספיק".

גם מה שאני הכי שונאת בתקופה הזאת, זה שכל מי שיש לו קצת רגש שלילי (כי החיים לפעמים מחורבנים!) ישר אומרים לו "יש חטופים",

יאללה סתמו ת'פה.

החיים היו לפני והם יהיו גם אחרי.

הסבל של כל אחד קיים, זה שיש חטופים לא אומר שצריך לבטל כל סבל כי יש חטופים וזה שאני אומרת את זה, לא אומר שלא אכפת לי מזה שיש חטופים.

בכללי בא לי להסתובב בעולם ולהגיד לכולם לסתום ת'פה.

כל אחד יש לו דעה על כל פלוץ שקיים.

אבל בפועך, כשיש אדם שבאמת צריך שלמישהו יהיה אכפת ואיזה דעה עליו, דעה שתניע אותו להיות אכפתי- זה לא קורה.

כי אנשים הם חראות. גושי קקי שהם כמו גרורות סרטן בכל מקום.

אם מדברים כבר על סרטן,

אז אמא שלי כהרגלה בקודש- חייבת להיות השחקנית הראשית בכל הסרטים. סרטן לוקח הכל, אה?

פתאום שיש למישהו סרטן צריך להיות נחמד אליו.

כוסעמק. שנים!!! שנים!!! היא מוכרת לי חרא תחת "דאגה", מצלקת ראשית תחת "אכפתיות".

אני כל כך שונאת את כולם.

אחי לא כאן, השאיר אותי להתמודד עם כל החרא הזה.

אבא.. הוא לא קשור. הרי הם התגרשו כבר לפני עשור פלוס.

והבן זוג הזה שלה. כל הזמן היא דוחפת אותו לכל סיטואציה.. ואז היא תגיד "אתה מגדל ילדים והם זורקים עליך חרא", אם הם לא היו מרגישים חרא!! הם לא היו זורקים עלייך חרא!!

אם הסרטן יקח אותה, זה יכאב לי.

בסך הכל אנחנו בסדר, פשוט הרבה זמן לא עושה לנו טוב, וכשהיא דוחפת את האף שלה לחיים שלי זה לא עושה לי טוב, וכשהיא נכנסת לשטח שלי וגוזרת את כל הגבולות זה עושה לי לא טוב.

אבל למי אכפת?

לפעמים כל השיט הזה גדול עליי ואני פשוט צריכה שקט,

לא שקט של בני אדם. שקט של מחשבות.

שקט. פשוט שקט.

כמו שיש לעובר, לפני שהוא מגיע לשיט הזה.

וכל מה שכתבתי גורם לי לחשוב על מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שדנו בשאלה "האם טוב לאדם שנברא?"

התשובה שהתקבלה היא שבדיעבד טוב שנברא בכדי לקיים תורה ומצוות.

אבל לכתחילה לא.

ככה זה מרגיש.

ואז רבי נחמן מברסלב בא ומכניס לי זבאנג לבטן,

שאין דבר כזה בדיעבד. כי הכל לטובה.

אז ריבון העולמים, 

תסביר לי מה בתוך כל החרא הזה לטובה?

הקטנה, 

חמנית מצויה.

כשאני אומרת באלי לסיים הכל/באלי למות/באלי לגמור עם כל זה.

אני לא מתכוונת לחיים הרי זה החיים שלי למה שאני ארצה לגמור איתם זה משהו יותר בפנים קשה להסביר את זה את פשוט לשים סוף לכל הבלאגן הזה לכל מה שיש בראש 

באלי למות זה פשוט הביטוי שיוצא לי אבל זה משהו הרבה יותר עמוק משהו הרבה יותר בפנים מסתם למות כי זה החיים שלי לא הייתי רוצה לסיים את החיים שלי אבל זה ככ קשה להמשיך ככה בחיים