לפעמים אנחנו נמשכים לגדול, לדברים שאין בשליטתנו, למלחמות, לחטופים,לאופוריית הניצחון או אולי ליאוש המלחמה אבל אנחנו שוכחים את הקטן.

את הרגעי, את הניצחון הפרטי הקטן כשהצלחנו ללהתעורר אחרי לילה רווי שינה, או אולי לחילופין אחרי העצב והיאוש אחרי בדידות פרטית שלא מופיעה בשום כותרות העיתונים ולא מקבלת עשרות אלפי לייקים בשום עמוד אינסטגרם

והדיסוננס הבלתי אפשרי הזה בין השינויים הגדולים שמעלים או מורידים אימפריות לבין הקושי בלימודים או בעבודה או עם החבר או בת הזוג, הרי זה באמת כמעט בלתי אפשרי.

לא, אני לא מבקש להתעלם מהדברים הגדולים, אבל אני כן זוכר שעל רובם אין לנו שליטה ולכן חשוב לנו לחפש את האיזון הנכון בין הפרטי לציבורי, בין הדאגה הפרטית לשלומנו הגופני והנפשי לבין האימפריות שעולות או נופלות לאט.

את הפוסט הזה אני כותב בהשראת הפודקאסט על שירו של דן תורן שנפטר לפני חצי שנה

אימפריות נופלות לאט

מעבר מהוראות מתמטיקה לתרפיה במוזיקה -

אני ממש מפחדת לעשות את השינוי... כבר טלפנתי וביררתי הכל על המכינות, הקיץ שלי הולך להיות עמוס... אבא שלי יותר מקבל את ההחלטה אבל מפחדת לעשות טעות. מפחדת מאיך שיגיבו בביה"ס. המטפלת לא בעד כי היא חושבת שזו בריחה ורוצה שאמשיך לעבור תהליך בחינוך. אבל אני לא מסכימה איתה וחשבתי ללכת לפסיכולוגית תעסוקתית

מקווה שאצליח להחליט את ההחלטה הנכונה

מיציתי את הזכויות לשיחות טלפון וגם נפרדתי משיחה בצ׳ט בניסיון להסדיר את העיניינים עם בעלי שלא הצליח. אני שוב רותחת לא פחות מקודם. טוב שבין לבין כשנרגעתי כשהוא לא היה בבית הצלחתי טיפה לתפקד להספיק כמה דברים שגם לי וגם לו חשובים. מין הסתם לא קבלתי שום חיזוק על הפעילויות האלה אבל בטוח הייתי שומעת ביקורת לולא לא הייתי עושה אותם. חשה מאוד לבד כרגע. במיוחד בשבת אין לי לאן לפנות. יש לי כמה אופציות לפני הדבר הנכון לעשות ועוד כמה שניהם הייתי מתאמצת לבחור את הרע במיעוטו. הכי כואב וקשה שאין לי יכולת להשפיע על בעלי לשפר את התייחסות כלפי. לפחות לא בכוח. הוא כרגע עוד. קידוש ובכלל לא בא לי להצטרף אליו. אני כל כך כועסת לא סומכת על עצמי להתקרב אליו בלי לנסות לפגוע בו פיזית. עדשיעבור לי עדיף שאמשיך לשמור מרחק אפילו אם יהיה מדובר בי וויתור על ארוחת ערב. תודה על הבמה לפרוק שבגדול לא ניתנה לי לא בצ׳ט וגם לא בטלפון. 

בעצם, יותר מתסכל לכתוב את כל התסכול, אז נראה לי שאני פשוט אבלע אותו לתוך עצמי. גם ככה זה לא יועיל לי לפרוק שום דבר אצור כי למדתי שכך או אחרת, דעתי לא באמת מעניינת אף אחד וגם לא תועיל לי בכלום, אולי רק תזיק יותר.

אני בשנת שירות בתנועת נוער בעיר בעוטף עזה.

יש לי קראש כבר חודשיים על מישהי בקומונה של תנועת נוער אחרת בעיר קרובה בעוטף, שהשבט פעילות שלה הוא העיר של הקומונה שלי, והסניף פעילות שלי נמצא בעיר של הקומונה שלה.

ראיתי אותה כבר פעמיים בירידי גיוסים ולא יכולתי לעשות כלום. גם קפאתי, וגם לא יכולתי מבחינת הסיטואציה. הורג אותי שאני מחכה לגורל ולא עושה כלום, מבזבז זמן. אמנם יש לי את מספר הטלפון שלה (שראיתי דרך העמוד אינסטגרם של שבט הבית שלה שפירסמו אותו כשהייתה אחראית על משהו) ואת הכתובת של הקומונה שלה (כי היינו צריכים לאסוף מהם מפתחות לאירוע כל שהוא), אבל לא אשלח לה הודעה ולא אגיע אליה לקומונה משום מקום, אני ממש לא רוצה לעבור את הגבול / לגרום לה תחושת הטרדה / שהאינטרקציה הראשונה בנינו תהיה אינטרנטית.

אני לא יודע מה לעשות וזה גורם לי להרגיש חוסר אונים נוראי