האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

התקשרו אליי מההצעת עבודה שהגשתי והייתי בשיחה אחרת ולכן לא יכלתי לענות , ואז כתבו לי וואצאפ אם אני מעוניינת במשרה ועניתי שכן ומאז לא ענו לי....

אני צריכה לחזור אליהם? הם יצרו איתי קשר? לא יודעת מה לעשות...

מצד אחד לא עניתי לשיחת טלפון כי לא יכלתי אבל מצד שני עניתי להודעת וואצאפ ..... 

אני קופצת לפה מדי פעם, זה כל כך הזוי לי שהצלחתי להיגמל מער"ן באופן משמעותי. לחשוב שהייתי פונה כל יום במשך שנתיים רצוף ואם לא היה לי יום אחד שיחה הייתי מרגישה ללא אוויר. עכשיו לא רק שאני לא פונה גם אין לי בכלל טיפולים לא רגשי לא פסיכיאטרי ורק תרופות אני לוקחת.

היום אני התחלתי להפחית במינון, לפי מה שבזמנו הפסיכיאטרית הציעה לי (עוד בתקופה שלפני שהיא ושהמטפלת שלי עזבו אותי) ואני מקווה שזה לא יקלקל לי את התהליך והיציבות שלי.

שבוע שעבר התחלתי לימודים במכללה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה מסלול מואץ של אקסלרטור בעקבות פרויקט שהשתתפתי בו שזכה בתחרות לפני חודשיים ועכשיו מנסים להוציא את הרעיון לפועל. מסתבר שאני הייתי היחידה שיכולה להגיע למכללה מכל הקבוצה שלי ואני מכורח המציאות הופכת למובילה ולמייסדת של המיזם. די הזוי לי הדבר הזה וזאת המון אחריות, אני מאוד לחוצה.

שבוע שעבר הייתי צריכה להציג בפני כיתה את המיזם ואפילו לא ידעתי לענות על שאלות כי זה רעיון שהוא לא שלי והצטרפתי בשניה האחרונה והכל כל כך כאוטי.. 

גם להגיע ולחזור משם זה סיוט, לא רק שזה שעתיים נסיעה אלא שבקושי יש משם ולשם קווים ובעיקר בחזור זה קו שמגיע כל שעה ואם אני מפספסת אחד אז הבא אחריו כבר בשש בבוקר. זה גם אילץ אותי לנסוע דרך דרום תל אביב בתחנה הישנה והיו שם המון כנופיות ושעה עמדתי שם חיכיתי לאוטובוס מפוחדת.

אני מרגישה לא טוב הרבה פעמים, כאילו חולה אבל זה יותר אלרגיות ועונת מעבר נדמה לי. סבתא שלי נדבקה והיא חולה ממש היום. גם בשלישי האחרון חגגנו לי יום הולדת באיחור רק שהוא היה כאוטי וסבתא שלי התמרמרה ואבא שלי איבד את המפתחות והיה לא טעים ובקיצור בלאגן. עכשיו גם מסדרים ומנקים לקראת פסח אז יש הרבה עבודות פיזיות וסיזיפיות בבית.

קיבלתי אישור לתואר סופסוף כי שילמתי את הקנס, אני עדיין לא אוותר להם ואנסה לקבל החזר כי זה קנס של 1,000₪ שקיבלתי על זה שהאריכו לי עבודת הגשה.

מרגישה שהחיים שלי מתחילים לנזול לי מבין האצבעות. מהרגע שבו הפסקתי את הטיפול פשוט הדחקתי הכל חזרה לארון הקבורה. זה מבאס אותי ומרגיש פספוס גדול, וכל פעם שקורה משהו בבית ואני רוצה לרוץ לספר ולשתף ולנתח את הסיטואציה ולקבל איזה שהוא חיזוק שאולי אני גם בסדר זה פשוט נלקח ממני. 

עכשיו אני בתקופה שמנסה לנשום מיום ליום..

התאריך של הפגיעה מתקרב והגוף מגיב בהתאם... 

אני בחודש האחרון לא אוכלת כלום עד השעה 15:00-16:00 בצהריים ואז כשאני אוכלת אני פשוט אוכלת עד שמרגישה צורך להקיא (אבל לא מקיאה) ... וככה כל יום ....

מרגיש לי גם שירדתי במשקל קצת.... 

אני פשוט צריכה עזרה ....

אני כבר שישה ימים בדיאטה.
כרגע הולך טוב ואני חושב לעצמי:
"האם יש לי מקום בעולם הזה?"
אני גבר רגיש מידי.
זה שילוב אותו אף אחד לא רוצה לידו.
אני מנסה להשתפר.
אני מתאמן, מרזה, משקיע במניות כדי לקנות דירה בעתיד,
רוצה ללמוד כמה שיותר על העולם,
אבל כל עוד אני רגיש אשאר לבד.
וזו לא רק תכונה שיש לי.
זה כל האישיות שלי.
האישיות הגבולית שלי.