כמה שנים טובים הייתי כועס על המערכת, על זה שהגדירו אותי כחולה סכיזופרניה. לעולם לא חשבתי את עצמי כחולה נפש, אבל את המילה סכיזופרניה חשבתי שהבנתי. ומה הבנתי? בעצם כלום או לא הרבה מדי. הרופאים המומחים בבית חולים פסיכיאטרים קבעו שאני סובל ממחלת סכיזופרניה, ובגדול, זהו זה. לרוב הזמן חשבתי לעצמי שהייתה אי הבנה, והאפשרות שזו היה תוצאה משוק תרבותי לא נפסלה. הרי עליתי ממקסיקו, מתרבות שונה לגמרי, ממסגרת בטוח וסגור. ופתאום יצאתי אל העולם הגדול, אל הים. אבל היום, היום אני מבין משהו: השמים ארסו לי את המוח, וגרמו לי לאי איזון מערכתי במערכת העצבים. הכל התחיל בגיל צעיר, כמו רוב האנשים הצעירים, כבר מגיל 15-16 התחלתי להגיע כל סופי שבוע לדיסקוטקים, שבעצם היו נותנים שתיית אלכוהול חינם מ10 עד 12 בלילה. השעות האלה היינו מנצלים, כך שלא היינו צריכים לשלם אחר כך לעוד שתיית בתשלום. פירושו של דבר -כל שבת -ולפעמים גם שישי או ראשון- היינו משתכרים בין 10 ל12 בלילה. זו נראה התחלה תמימה, כללית ע"פי כללי המקום. אבל אחר כך זה המשיך עם שמים כמו מריחואנה -טיפוסית במקסיקו- ודי נפוצה אצל הצעירים בבירה. המצב באמת הדרדר בתקופה של האוניברסיטה, אז זו כבר לא הייתה חגיגה לסופי שבוע תמימה ומצחיקה, זו הייתה כבר תרבות. תרבות השמים איפה שיש לנסות הכל, ללא התרעה כלשהי. ג'ים מוריסון ועוד כמהו היו סמלים מרכזים. כל יום נהפך לחגיגת אלכוהול ושמים- ולמרבית הפלא, ככל שהיינו מקסימים, הציונים והיכולות שלנו לתפקד כתלמידים הייתה גבוה יותר. גם הפופולריות הייתה גבוה יותר, ותמיד היינו במרכז העניינים. למדתי תקשורת מגוונת מתרבות ההיפי והבייבי בום אמריקאית -שני תרבויות מלאות בשמים- ובעצם שלא מתפקדות בלי שמים. ולסיכום- כיוון שהייתי יכול לכתוב אינסופית על זה- שמים הביאו עוד שמים ועוד ניסיונות חדשות, עד ששם קשה יותר גרם לפיצוץ עצבים במוחי. לא התאשפזתי, אבל בהחלת השתנתי. כל דעת וראייה עולם שלי התרחבו ללא גבולות. דבר טוב או רע איני יודע. כשעליתי לארץ ולא תפקדתי כאדם רגיל -במקום לעבוד ולהתפרנס הלכתי ולמדתי תורה וקבלה, הסתובבתי מסביב לנפש ככל שנדדתי בארץ אחרי חיפוש כלשהו לא ברור, אחרי אי הכלמה והבנה- הגעתי לאשפוז. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה שאני רוצה לדבר עם פסיכולוג -חוסר ידע או כסף- והיא החליטה שהולכים לתחנה לבריאות הנפש- משם המליצו לנו להגיע לפרדסיה לאבחון. שאלו אותי כמה שאילות ופתאום כתינוק לא הפסקתי לבכות. אני חושב הייתה אי הבנה. למה? כי הרגשתי שאני סוף סוף מגיע הביתה. העליה שלי לארץ הייתה בהתחלה מאד קשה, הסתובבתי לארץ ללא כיוון ברור -אולי על ידי סימני אלוהים- ללא שפה, כסף, בית, מנטליות, עבודה- בקיצור ללא כיוון, בלי יציבות כל שהיא. הייתי בהרגשתי עבוד. לכן, כששאלו אותי בפרדסיה עם אני רוצה להישאר. התרגשתי. זו הייתה הפעם הראשונה בארץ שהתייחסו עלי בתשומת לב ובחסד. הציעו לי מגורים, אוכל חם, טיפול תרופתי, סביבה חברתית מלמדת, ועוד תשומת לב. רצו לחקור אותי, ואני רוציתי שיחקרו אותי -מחקר רפואי-. רציתי להבין את עצמי, רציתי לדעת למה, איפה ומתי אני אמור להבין את עצמי. אני אמור לחבר את כל החלקים. הרי, כשהייתי ילד, שמעתי את אבא (ישראלי שירד למקסיקו כדי להתחתן עם אימא). אבא אמר: תלך לארץ...שם יהיה לך טוב.