אז ככה, שמי לימור ואני אמא חד הורית לשני "זוועטוטים", שלפי עניות דעתי ,כמובן, הם האנשים הקטנים הכי נפלאים, מצחיקים, יפים...ואה כן, עברתי אירוע מוחי. בתקופה שלפני (האירוע) מסלול חיי היה די שגרתי ובנאלי, נולדתי בר"ג, סיימתי בי"ס יסודי בשכונת תל-גנים בעיר ואת תיכון בליך, התגייסתי לצבא במסגרת גרעין נח"ל ואחזתי בפרופיל 97. לאחר שהשתחררתי מהצבא, פרחתי לי לטיול ארוך בחו"ל, שם פיתחתי את היכולת לחוות דברים שאיני מורגלת בהם ולחייך. חזרתי מחו"ל ועברתי לירושלים כדי ללמוד מזרח אסיה וכלכלה באונ' העברית (בעיקר כדי להתרחק מההורים), שם גם חלקתי דירת חדר מקסימה במוסררה עם חבר במשך 3 שנים. לאחר 3 שנים של מגורים במרכז המתיחות הירושלמית (ערבים חילונים ודתיים) התגעגעתי לחופש של ת"א ולכן ארזתי את מטלטלי ועברתי אליה. שם פצחתי בחיי הוללות מסיבות ים וכיף כיף כיף. במקביל התחלתי לעבוד בכלכלה ועברתי מס' מישרות עד שמצאתי את יעודי בתחום השיווק. התמקמתי בנוחות רבה כמנהלת תיקי לקוחות בחברה ממשלתית ופצחתי בקריירה מפוארת. בנוסף, לאחר שנות ההוללות בעיר הגדולה, מצאתי לי חבר, בן גרעין שלי, וחיי נראו ורודים מתמיד כשעמדנו לגור יחד ובגילנו (29) זה אומר שניצנוץ טבעת נראה באופק. בקיצור, כמו שנהוג לאמר, הכל היה דבש. אז זהו, שלא. באותה תקופה החלו להופיע כל מיני סימנים מוזרים, כמו הרדמויות, ריצודים בעיניים, כאבי ראש...(ומדובר בבחורה בריאה כשור, שלא הסכימה לקחת תרופה, כשכאב לה הראש). בלחץ הסביבה, ומתוך רצון לדעת מה לעזאזל עובר עלי, התחלתי את מסכת הבדיקות והפניות לרופאים מומחים, ולבסוף נוירולוג חווה את דעתו, שאני סובלת, לא יותר ממיגרנה. שמחה בחלקי, חזרתי לביתי וביום ששי אחד ב13 באוגוסט 1999, כשהתעוררתי משנ"צ מתוקה ורגלי (בין היתר) לא, הובהלתי לביה"ח שיבא-תה"ש, ואבחנת הרופאים הייתה המטומה בגרעינים הבזאלים משמאל או במילים אחרות אירוע מוחי. עכשיו אני יכולה לתאר לכם את שלבי עיבוד האסון בפסיכולוגיה מניסיון אישי כי עברתי את כולם, אבל מצד שני כרגע לא ממש בא לי, אז תנסו לתאר לעצמכם איך ממציאות אחת מתעוררים למציאות אחרת לגמרי, ומנסים לחזור למה שאתם מכירים ולא יכולים. כי איך ניתן לחזור מילדה קטנה מנטלית, משותקת ומבוהלת כמו שהפכתי להיות למה שהייתי? כמה זמן לדעתכם זה צריך לקחת? מאותו יום שישי אני עדיין מנסה...