"לכתוב על הניסיון שלי הייתה הזדמנות מכריעה בלשון המעטה. לההזדמנות זו אני קוראת טיהור שלי: לשחרר את רגשות שליליים בהם אני נאחזת על מנת לאפשר לאחרים לדעת שלא משנה כמה החיים קשים, אם מסתכלים מעבר לכתף שלך, יש לעתים קרובות מישהו עם כאב גדול אף יותר. יש משפט טריוויאלי אבל אומר אותו בכל זאת- "אם החיים נותנים לך לימונים, להכין לימונדה זה הדבר הנכון לעשות. לחלק מאיתנו פשוט ייקח יותר זמן להתחיל לסחוט אותם."

"בשנה הראשונה אחרי הפציעה של הבן שלי נפלתי לתוך בור עמוק של דיכאון. כעסתי כל כך. למעשה, הכעס הוא לא המילה הנכונה. חייתי זעם. כעסתי על העולם, על אלוהים, ובעיקר על  מערכת המשפט שלנו. הייתי המומה בגלל הפחד של הבנה או חוסר הבנה על פגיעות בעמוד השדרה. עמוק בפנים האמנתי שנמצא את הדרך הנכונה, אך  לא ידעתי כמה זמן זה יקח. היה לי מספיק אמונה כי ידעתי שהיינו מוצאים דרך זו. אני פשוט לא ידעתי כמה זמן זה ייקח".

"כשהטלפון צילצל בחצות בערב חג המולד 2005, ציפיתי שהשיחה תהיה מאחד הילדים שלי שביקשו לאחל לנו חג מולד שמח. המשפחה שלנו חיה בשלושה אזורי זמן, ואנחנו אף פעם לא יודע מי עומד להתקשר ובאיזו שעה של היום. במקום זה, זו הייתה שיחה ששינתה את חיינו לנצח. זאת שיחה שהיא הסיוט של כל הורה. הבן שלי היה מעורב בתאונת דרכים. הוא הועבר ברכבת אווירית למרכז רפואי כי מצבו היה מאוד קריטי. בזמן התאונה ארנקו אבד ולא היתה לו שום תעודה מזהה ולכן בבית החולים לא היה מושג מי הוא היה כשהוא הגיע, עד הגעתינו"

"העברנו חודשים רבים בבית החולים. הוא שבר זרוע כמו גם חוליה C5 בעמוד השדרה. הזרוע שלו לא יכלה לשאת משקל במשך  8 שבועות. זה האט את תהילך השיקום כמעט עד עצירה מוחלטת. לעבור לכיסא גלגלים-זה היה הטיפול הפיזיותרפי היומי שהוא הורשה לעשות. בחודש אפריל, הועברנו לבית חולים שיקומי בטולסה. היינו שם עוד 6 שבועות."

"הוחלט שאנו מחזירים אותו לחיות עם בני הצעיר ומשפחתו. לטטראפלגים רבים אין מספיק תמיכה משפחתית, ולמרבה הצער, רבים מהם מועברים לבית אבות. אני כל כך גאה בכל הילדים שלי, האהבה והתמיכה שלהם באחיהם, זה לא ייאמן. בשנתיים האחרונות הצלחנו כולנו יחד לחגוג את חג הפסחא, משימה לא קלה עבור כולם להגיע בזמן מהעבודה באותו זמן. יש לנו המון כיף והתרגשות ואין רגע של שקט".

"התוכנית היתה בסופו של דבר לבנות שביל גישה נגיש  מהבית של הבן הצעיר שלי. היסודות לבית הונחו כשהיינו בשיקום. פתאום היינו לבדינו והפחד התעצם. איך אני אזכור כל מה שלימדו אותי בשיקום?"

כאשר חזרנו הביתה, היה חשוב להפוך אותו כל שעתיים כדי למנוע פצע לחץ. ישנתי על הספה עם שעון מעורר בטלפון הנייד שלי מחוץ לחדר שלו במהלך השנה הראשונה. רשמתי את כל התרופות ואת הזמנים שנתתי לו אותם. לא יכולתי לסמוך על הזיכרון שלי. הייתי צריכה לדעת מה המטרה של כל תרופה. הייתי צריכה להיות כל הזמן במעקב אחר דברים שעשיתי לו או נתתי. זה היה בלבול מוחלט. נתקלתי במחברת זו לפני כמה ימים וזה החזיר זכרונות רבים עבורי. הזמן עושה את הדברים לקלים יותר. אני כבר לא משתמשת במחברת. החשש כבר נעלם עכשיו. האהבה, התמיכה והעזרה מהמשפחה שלי, עזרו לי להתמודד עם הבהלה שחשתי לעתים קרובות. היינו בבית, מתמקמים, נכנסים לשיגרה חדשה.. אך זה לא נמשך זמן רב. היינו בבית שבוע כשפרצה השריפה. מכונית שנסעה ליד הבית שלנו פיזרה ניצוצות שהדליקו בהתחלה רק את הדשא, אך תוך זמן קצר הייתה אש בכל מקום. בתים של השכנים שלנו נשרפו כליל. במהלך נסיון החילוץ של הבן מהבית, פתאום היה לי קשיי נשימה והיינו צריכים לקחת אותו לבית החולים. זה בכלל לא נדיר עבור מישהו עם פגיעה בעמוד השדרה שיהיו קשיי נשימה. בילינו  2 שבועות בבית החולים."

"במהלך שנתיים האחרונות  הפכתי להיות דוברת  של הקורבנות. כל שיכור עבריין נהיגה הורה על ידי בית המשפט להשתתף בפאנל בו אני מרצה. השתתפתי פאנלים רבים. דיברתי עם תלמידים בבתי הספר שעדיין לא מבוגרים מספיק כדי לנהוג. זה מדאיג כי בכל פעם שאני מדברת, הקבוצה של העברייני תנועה גדלה ונעשית צעירה יותר. אולי החלק הקשה ביותר של הדיבור היא הצעידה אחורה.לעיתים, השתיקה, היא הרגע החזק ביותר של הערב".

"למה אני עושה את זה? זוכרים את החור עמוק עליו דיברתי בהתחלה? זה נעשה יותר ויותר עמוק. אחרי שראיתי רופא  או שניים, כולם אמרו לי את אותו הדבר! הם ייעצו  לי שאני צריכה לדבר על הרגשות שלי. לבסוף החלטתי, מה יש לי להפסיד? קיבלתי את עצתם. אני מוכנה לדבר על הפגיעה וכיצד היא שינתה את חיינו. זה הכניס אותי לנתיב של ריפוי הכאב ואת שברון הלב שחוויתי. עבריינים רבים לאחר מכן פונים אלי ואומרים שהם מצטערים שהמשפחה שלי צריכה לעבור את הטרגדיה הזאת. אני מסביר להם שאני כאן היוםלא כדי שעוד אנשים ירחמו עלינו. אני פשוט כאן כדי לחלוק את ההודעה שלי בתקווה שתזכרו את הסיפור שלי ... לא לשתות ולנהוג!  אני לא שופטת אנשים. מי אני שאשפוט? אחרי הכל, הבן שלי שתה באותו לילה גורלי; שללו את רשיון הנהיגה שלו לפני התאונה כי הוא נתפס נוהג  בשיכרות... הוא עשה בחירה לנסוע עם אדם שיכור... והוא לעד ישלם את המחיר".

"אנו לומדים לחיות את החיים בתנאים חדשים  ולנהל חיים בעולם כל כך חדש לנו. אני זוכרת כמה פחדתי להעביר את הבן שלי מהמיטה לכיסא גלגלים. בלב הולם חשבתי שאני עלולה להפיל או לפגוע בו. היום  רק אנחנו עושים זאת. יש לנו ימים טובים וימים רעים, כמו להרבה אנשים. אבל אני מרגישה ברת מזל, שהבן שלי חי כאשר כה רבים מתו מוות מיותר משום שמישהו שיכור חשב שיוכל לנהוג".

תרגום ועריכה: אנה רייזמן