המפרקים (Joints) הם האזורים בגוף שבהם מתרחש חיבור של שתי עצמות או יותר מכך. מבנה המפרקים מאפשר ברוב המפרקים תנועתיות בין עצמות הגוף בטווחים שונים וכן עמידות בפני לחצים מכאניים שונים. בגוף האדם בין 250 ל-300 מפרקים שונים.

מרכיבי המפרקים

מפרקי הגוף בנויים ממספר מרכיבים אופייניים:

רקמה סחוסית

רקמה סחוסית (Cartilage) מצפה את שטח העצמות באזור המפרק ומסייעת להפחית חיכוך ושחיקה ומונעת מגע ישיר בין העצמות כדי לאפשר תנועתיות.

בחלק מהמפרקים, החומר המצפה את שטח עצמות המפרק אינו סחוסי, אלא קולגן, ומפרקים אלה מכונים 'מפרקים סיביים' (Fibrous Joints), ובהם מפרקים בגולגולת ומפרקי הלסת.

קרום סינוביאלי

קרום סינוביאלי (Synovial membrane) אשר תוחם למעשה את אזור המפרק ומייצר בו מעין קופסית-קפסולה נפרדת שמפרישה נוזל סינוביאלי דביק סביב המפרק. נוזל זה משמש כמעין חומר סיכה לשימון המפרק.

מפרקים בעלי קרום סינוביאלי ונוזל סינוביאלי מכונים 'מפרקים סינוביאליים', ובהם מפרקי הכתף, המרפק, הירך, הברך ושורש כף היד.

(צילום: shutterstock)

רצועות

רצועות (Ligaments) חזקות, קשיחות ואלסטיות המשמשות רקמת חיבור שמקיפה את המפרק ותומכת בו, וזאת באופן שמקשר בין העצמות, מונע התרופפות או מגביל את תנועתיות היתר של המפרק.

גידים

גידים (Tendons) מהווים סוג נוסף של רקמת חיבור קשיחה (לצד הרצועות), ממוקמים משני צידי המפרק ומחוברים לשרירים ששולטים בתנועתיות המפרק, ולמעשה מחברים בין השרירים לעצמות המפרק.

רקמות בורסה

רקמות בורסה (Bursas) הם שקיקים מלאי נוזלים המצויים בין העצמות, הגידים והמבנים הנוספים במפרקים באופן שמאפשר לרפד את חיכוך המפרק.

תנועת המפרקים

בגוף סוגים רבים של מפרקים, בהם מפרקים שאינם מאפשרים תנועתיות, כמו מפרקי התפר בגולגולת, אשר קרויים 'מפרקים מקובעים'; מפרקים שנעים בטווח תנועה מצומצם ביותר – כמו מפרקי עמוד השדרה; ומפרקים עם תנועתיות בטווח נרחב יותר – שחלקם נעים באופן חלקי בלבד (אמפיארתרוזיס) וחלקם באופן חופשי ובתנועה גדולה (דיארתרוזיס).

המפרקים המאפשרים תנועתיות עשויים לכלול מבנים שונים, כפי שמפרטת ד"ר ויקטוריה פורר, רופאה בכירה במכון הריאומטולוגי במרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב): מפרקי מכתש ועלי, כמו מפרקי הכתף והירך, שבהם העצם העליונה כדורית ואילו העצם התחתונה בעלת מבנה שקוע בצורת מכתש. מפרקים אלו מאפשרים תנועתיות קדימה, אחורנית, לצדדים ותנועות סיבוביות; מפרקים ציריים שמאפשרים רק תנועות כיפוף ויישור בדומה לציר, כמו מפרקי האצבעות וחלק ממפרקי הברכיים והמרפק; מפרקים שמאפשרים סיבוב על ציר כמו מפרקים בצוואר; ומפרקים אליפסואידיים שמאפשרים את כל סוגי התנועות, למעט תנועת הסיבוביות על הציר, כמו מפרקי שורש כף היד.

מפרקים שאינם מאפשרים תנועתיות או שיש להם תנועה מינימאלית מאופיינים בחיבור בין העצמות, שעשוי להיעשות באמצעות רקמה סחוסית, רצועות או לעתים אף כאיחוי של העצמות זו לזו לכדי מבנה אחד (חיבור גרמי המכונה 'סינוסטוזיס'), כמו עצם העצה – עצם משולשת בבסיס עמוד השדרה שמהווה את הגבול העליון של אגן הירכיים ומהווה למעשה איחוי של מספר עצמות.

מחלות מפרקים

מחלות במפרקים עשויות להתפתח על רקע תהליכים ביולוגיים שונים, לרבות תהליכים דלקתיים, ניווניים, מטבוליים או זיהומיים וכן פגיעות במפרקים עלולות להתרחש כתוצאה מחבלה (טראומה).

מחלות מפרקים מתבטאות בתסמינים אופייניים, לרבות כאבים במפרקים, נוקשות מפרקים – כמו למשל מצב של נוקשות (קישיון) בוקר האופייני למחלות מפרקים דלקתיות, נפיחות במפרקים, חום ואודם סביב המפרקים והגבלה בטווח התנועה במפרקים – לעתים עד כדי נכות תפקודית.

יש לציין כי לעתים מתפתחים רעשים מוזרים באזורי מפרקים, למשל במפרקי המרפק, הברך והאצבעות, כמעין "קנאקים", אך לרוב ללא תסמינים נלווים נוספים – הם כשלעצמם אינם מעידים בהכרח על מחלה כלשהי.

ישנן מעל למאה מחלות מפרקים שונות שתוארו ברפואה. חלק ממחלות המפרקים נחשבות למפושטות וחלקן ממוקדות בפגיעה במפרקים מסוימים.

לפי אחד המדדים הרפואיים המשמש להערכה קלינית לפעילות של דלקת מפרקים וזוכה להסכמה רחבה באיגודים המקצועיים, לרבות איגודי הראומטולוגים בארה"ב (ACR) ואירופה (EULAR), מבוצעת בדיקה לרגישות ב-68 מפרקים היקפיים ובדיקה לנפיחות ב-66 מפרקים היקפיים.

ככלל, פגיעות טראומה עשויות להשפיע על כלל מפרקי הגוף, ושכיחות במיוחד פגיעות ספורט במפרקי הירך והברך, בייחוד בקרב אנשים עם משקל עודף שמטיל מעמסה נוספת על מפרקים אלה.

גידולים מתפתחים באופן נדיר ביותר במפרקים עצמם, ולרוב כתוצאה מגידול/ גרורה של גידול סרטני בעצמות המפרק או ברקמה רכה הסמוכה למפרק. עם זאת, עלולים להתפתח גידולים שפירים משני סוגים גם בקרום הסינוביאלי של מפרקים שונים: 'סינוביאל כונדרומטוזיס' (synovial chondromatosis) – כשתאים בקרום הסינוביאלי הופכים לתאים מייצרי סחוס שמובילים להתפתחות רקמה סחוסית שמגבילה את תנועתיות המפרק ומלווה בכאבים ונפיחויות; וגידולים של תאי ענק בקרום הסינוביאלי (TenoSynovial Giant Cell Tumor – ובקיצור TSGCT) שמובילים לעיבוי הקרום ולעתים גם ליצירת נוזל סינוביאלי בכמויות גבוהות יותר – מה שעשוי לגרום לכאבים והגבלות תנועתיות במפרק.

זיהומים במפרקים מכונים בשם הכולל 'ארתריטיס ספטי' (Septic Arthritis) על רקע זיהום כלשהו שנע בזרם הדם ומתיישב באחד המפרקים. מחקר אמריקאי שפורסם בינואר 2014 בכתב העת Annals of Rheumatic Diseases מצביע על עלייה בשכיחותם של זיהומים אלה בשנים האחרונות, בעיקר בקרב מבוגרים וחולים כרוניים, לרבות חולים עם אי ספיקת לב, הפטיטיס C, סוכרת, מחלת מפרקים ניוונית ואי ספיקת כליות, ובעיקר במפרק הברך, אם כי עדיין מדובר בתופעה ששכיחותה נמוכה יחסית – הנאמדת בשכיחות של 2 עד 10 מקרים לכל מאה אלף איש.

מפרק הכתף

(צילום: shutterstock) 

הכתף מורכבת משלוש עצמות: עצם הזרוע, עצם השכמה ועצם הבריח שבקדמת הכתף. מפרק הכתף העיקרי (Shoulder Joint) המכונה גם 'המפרק הגלנו-הומרלי' (Glenohumeral Joint), הוא מפרק נייד שמאפשר תנועתיות, ומבנהו כ'מכתש ועלי' – העלי הכדורי מצוי בעצם הזרוע והמכתש בעצם השכמה. מפרק זה מרופד בשכבה סחוסית המכונה לברום (Labrum) הבנויה כרצועה סחוסית במטרה להגדיל את השטח שבא במגע עם העצם הכדורית, ומצוי בו נוזל סינוביאלי בכמות קטנה שמונע שחיקה של הסחוס.

מעבר למפרק הגלנו-הומרלי בכתף עוד שלושה מבנים מפרקיים נוספים המחברים את שלוש העצמות זו לזו.

את הכתף מקיפה מערכת של מספר שרירים המפעילים את מפרקי הכתף, ומאפשרים הרמת ידיים מעל לגובה עצם השכמה וסיבוב קדמי ואחורי של הכתפיים.

מאחר ומשטחי עצמות הכתף אינם תואמים בגודלם זה לזה, מפרק הכתף הוא אחד המפרקים הפחות יציבים בגוף האדם והוא המועד ביותר לפגיעות – לרבות פציעות ופריקת כתף.

מפרק הכתף עשוי לפתח דלקתיות על רקע דלקות מפרקים שונות, כשהדלקת לרוב נוטה להתפתח ברקמה הסחוסית במפרק זה.

מחלות שפוגעות במפרק הכתף

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרקי הכתף הן:

דלקת מפרקים שגרונתית: דלקת מפרקים שגרונתית שמתבטאת בכתף – לעתים בכתף אחת ולעתים בשתי הכתפיים, על רקע מנגנון אוטואימוני שמחולל את המחלה. לפי מחקר שבדי שפורסם בשנת 2003 בכתב העת Scandinavian Journal of Rheumatology, במדגם של 80 מאובחנים חדשים בדלקת מפרקים שגרונתית, 50% דיווחו על רגישות כלשהי במפרקי הכתף ו-30% סבלו מירידה תפקודית כלשהי לפחות בכתף אחת. הסיכון לפתח את המחלה בכתפיים היה גבוה יותר בקרב מטופלים מבוגרים ואלו הסובלים ממחלה חמורה יותר.

ארתרופתיה על רקע קרע בשרוול המסובב: מחלה זו (Rotator Cuff Tear Arthropathy) מתבטאת בדלקתיות בעקבות קרע בגידי השרוול המסובב שבכתף – גידים שתומכים בעצם הכתף בעלת המבנה הכדורי. קרע עלול להתפתח הן בעקבות חבלה או על רקע שינויים במבנה הגידים עם העלייה בגיל וכן בקרב אנשים שנוטים לפתח תסמונת של תפס בשרוול הכתף. במקרים של קרע באחד או יותר מגידים אלה – החלק הכדורי של עצם הזרוע מתחכך בעצמות אחרות בכתפיים ועשוי לייצר דלקתיות אשר נוטה להתבטא בחולשה וכאבים בכתפיים. 

מחלה ניוונית במפרקי הכתף: מחלה ניוונית במפרקי הכתף (Shoulder Osteoarthritis), שמובילה לשחיקת סחוס וחיכוך של עצמות הכתף האחת בשנייה, כחלק ממחלת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס). מאמר סקירה מאיטליה שפורסם בינואר 2013 בכתב העת Arthritis העלה כי ניוון מפרקי הכתפיים שכיח ומתפתח לפי הערכות בקרב 32.8% מהמבוגרים מעל גיל 60.

בורסיטיס: דלקת בשקיקי הבורסה שמרפדים את המפרקים המכונה 'בורסיטיס' (Bursitis) עשויה להתפתח כתוצאה מלחץ המופעל על השקיקים או על רקע עודפי סידן שמצטברים בבורסה ומובילים לכאבים. בורסיטיס על רקע עודפי סידן שכיח במיוחד בכתפיים, ולפי מחקר מאיטליה שפורסם ביוני 2015 בכתב העת Journal of Ultrasound מאובחן בקרב 1.3% מהאנשים שמפתחים כאבי כתפיים.

מפרק המרפק

(צילום: shutterstock)

מפרק המרפק (Elbow Joint) הוא מפרק ביד שמחבר בין עצם הזרוע לעצמות האמה המכונות 'עצם הגומד' ו'עצם החישור'.

המרפק מורכב למעשה משלושה מפרקים נפרדים עם קרום סינוביאלי משותף (קופסית משותפת), שמאפשרים את תנועתיות האמה – לרבות תנועות מעלה ומטה וכן תנועות סיבוביות: המפרק בין הזרוע לגומד; המפרק שבין הזרוע לחישור; ומפרק סיבובי בין החישור לגומד.

קופסית המרפק נתמכת על ידי מערכות של רצועות משני צדדים שמאפשרות את התנועה הסיבובית וכן מקנות יציבות וכן במערכת של שרירים.

מחלות שפוגעות במפרק המרפק  

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרק המרפק הן:

דלקת בגידי המרפק: אחת ההפרעות השכיחות במפרק המרפק היא התפתחות דלקת בגידי המרפק – תופעה רפואית המכונה 'אפיקונדיליטיס' (Epicondylitis). תופעה זו רווחת בעיקר בעשור החמישי לחיים, ועשויה להתפתח בצד החיצוני של המרפק, ואז היא מכונה בשם העממי 'מרפק טניס' (Tennis Elbow) עקב שכיחותה הגבוהה יחסית בקרב שחקני טניס – אולם היא עשויה להתפתח גם אצל מי שלא שיחקו טניס מעולם. כמו כן, התופעה עשויה להתפתח בשכיחות נמוכה יותר בצד הפנימי של המרפק, ואז היא מכונה 'מרפק שחקני גולף' (Golfer's Elbow). הטיפולים העיקריים בתופעה כוללים תרופות נוגדות דלקת (NSAIDs), פיזיותרפיה והזרקות מקומיות של קורטיקוסטרואידים.

דלקת מפרקים שגרונתית: דלקת מפרקים שגרונתית, שמבטאת דלקתיות במפרקים על רקע אוטואימוני, לעתים מערבת גם את מפרק המרפק. מאמר מגרמניה שפורסם במאי 2020 בכתב העת Journal of Clinical Medicine הדגים על סמך בדיקות אולטרה סאונד כי דלקתיות של המרפק בדלקת מפרקים שגרונתית מתועדת בקרב כשליש מהחולים (35.29%). הצטברות נוזלים במרפק תועדה בקרב מחצית מהחולים (54.9%) בהשוואה לפחות מעשירית מהנבדקים בקבוצת ביקורת שאינם מאובחנים בדלקת מפרקים שגרונתית (6.9%).

תהליכים ניווניים במרפק: כמו כל מפרקי הגוף, תהליכים ניווניים שמאפיינים מחלת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס) עשויים להתרחש גם במפרק המרפק, אם כי בשכיחות נמוכה יחסית בהשוואה למפרקי הירך והברך ברגליים. לפי מחקר בריטי שפורסם עוד בשנת 1994, ניוון מפרק המרפק מתפתח בקרב 2% מהאוכלוסייה.

אוסטאוכונדריטיס דיסקנס: התופעה הרפואית המכונה 'אוסטאוכונדריטיס דיסקנס' (Osteochondritis Dissecans – ובקיצור OD ו-OCD) מתבטאת בפירוק רקמות עצם על רקע מחסור באספקת דם מסביב לעצם, שמובילה לשחרור מקטעי עצם לרקמת הסחוס ולמפרק ולהגבלות תנועתיות. תופעה זו מאפיינת בעיקר את מפרק הברך, אולם במקום השני עשויה להשפיע גם על מפרק המרפק.

דלקת מפרקים אידיופטית של הילדות: דלקת מפרקים אידיופטית של הילדות (JIA, קיצור של Juvenile Idiopathic Arthritis) המלווה בדלקתיות כרונית במפרקים אצל ילדים, עשויה להתפתח מסיבות שונות ולהתבטא באופנים שונים, שהשכיחה שבהן כוללת מעורבות של מספר קטן של עד ארבעה מפרקים (Oligoarthritis), בעיקר מפרקי המרפק, הברך והקרסול. דלקת זו מהווה כ-30% עד 60% מכלל דלקות המפרקים האידיופטיות בילדות, ופורצת לרוב בגילי 4-2, ושכיחה בבנות פי 3 יותר מאשר בבנים.

מפרקי העצה והכסל

(צילום: shutterstock)

מפרקי העצה והכסל המכונים בלעז 'מפרקים סקרו-איליאקליים' (ScaroIlliac Joints – ובקיצור SIJ) הם זוג מפרקים בתחתית עמוד השדרה באגן, שמחברים בין עצם העצה (SACRUM) לעצמות הכסל (ILEUM). מפרקים אלה גם מכונים לעתים 'מפרקי האגן'.

במפרקי העצה והכסל מקטעים המרופדים בשכבת סחוס ומכילים נוזל סינוביאלי מועט ומקטעים סיביים-פיברוטיים המרופדים בקולגן. מפרקים אלה נחשבים לחזקים ומאפשרים טווח תנועה מצומצם ביותר.

בשתי העצמות המרכיבות כל אחד ממפרקי הכסל והעצה בליטות ושקעים אשר משתלבים זה בזה ומאפשרים יציבות ומפרקים אלה אף נתמכים על ידי מערכת של רצועות וגידים המקנים למפרקים יציבות ויכולת לתנועתיות סיבובית, באופן שמאפשר לחלקו התחתון של עמוד השדרה לשאת את משקל הגוף ולספוג זעזועים.

דלקתיות במפרקי העצה והכסל המתבטאת בכאבים מכונה ברפואה בשם הכולל 'סקרואיליטיס' (Sacroiliitis), וזו עשויה להתפתח על רקע מספר סיבות, לרבות דלקתיות או ניוון המפרקים, פגיעת טראומה, היריון ובמקרים נדירים גם זיהומים. מאמרים רפואיים אומדים את שכיחותה בכ-10% עד 25% מהאנשים שמפתחים כאב גב תחתון.

מחלות שפוגעות במפרק העצה והכסל

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרקי העצה והכסל הן:

דלקת חוליות מקשחת: דלקת חוליות מקשחת (Ankylosing Spondylitis) היא מחלה דלקתית של עמוד השדרה שבהגדרתה הרפואית מערבת את מפרקי הכסל והעצה, ומובילה לדלקתיות מוגברת, נוקשות במפרקים ועם הזמן לאיחוי עצמות המפרקים – באופן שמגביל את טווח התנועתיות (מצב רפואי המכונה 'אנקילוזיס'), ואף עלול לגרום לנכות תפקודית. המחלה לרוב פורצת בגילי ההתבגרות והבגרות המוקדמת, והסיבות להתפתחותה אינן ידועות – אם כי ההנחה כי בחלק מהמקרים מקורה גנטי, וחלק מהמטופלים אף נשאים של הסמן הגנטי HLA-B27, אם כי שכיחות של HLA-B27 בקרב חולים בישראל נמוכה יחסית. מאמר סקירה שפורסם בדצמבר 2013 בכתב העת Rheumatology, אומד את שכיחותה ב-31.9 מקרים לכל 10,000 תושבים בצפון אפריקה, 23.8 לכל 10,000 באירופה ובשכיחות נמוכה יותר באזורים אחרים בעולם (16.7 ל-10,000 באסיה, 10.2 ל-10,000 בדרום אמריקה ו-7.4 ל-10,000 באפריקה). המחלה המקדימה לדלקת חוליות מקשחת, כשזו עדיין לא ניתנת לזיהוי בהדמיית רנטגן/ סי.טי, אלא רק בהדמיית MRI – קרויה 'דלקת חוליות ללא עדויות רדיוגרפיות' (nr-axSpA).

דלקת מפרקים פסוריאטית: דלקת במפרק כסל עצה מתועדת גם במקרים של דלקת מפרקים פסוריאטית (ברוב המקרים, דלקת א-סימטרית של המפרק) ובמצבים של ספונדילוארטרופתיה (כגון ספונדילוארתרופתיה הקשורה למחלת מעי דלקתית).

מחלה ניוונית: מחלה ניוונית של מפרקי העצה והכסל מתבטאת בתהליכים ניווניים שמובילים לשחיקת סחוס, כחלק ממחלת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס). מחקר משנת 1987 שפורסם בכתב העת Journal of Rheumatology זיהה במדגם של 238 מטופלים עם תלונות ראומטולוגיות עדויות לתהליכים ניווניים במפרקי העצה והכסל בהדמיות MRI בקרב 78% מהנבדקים, כאשר בכמחצית מהמקרים (51.6%) דיווחו הנבדקים על כאבי גב תחתון וביתר המקרים התופעה לא הייתה מלווה בתסמינים אופייניים.

פגיעות מבניות: פגיעה במפרקי העצה והכסל עשויה להתפתח בקרב אנשים שאצלם יש פערים בין אורכי הרגליים, כשהסיבה פונקציונאלית – על רקע חוסר איזון בין המפרקים והשרירים. ההערכות כי אחד מכל 1,000 איש סובל מפערים בין אורכי הרגליים שדורשים תיקון באמצעי כלשהו. כמו כן, א-סימטריה במיקום עצמות האגן משני צדדיו עשויה אף היא להוביל לפגיעות במפרקי העצה והכסל.

מחלת מקטע סמוך: מחלת מקטע סמוך (Adjacent segment disease – ובקיצור ASD) הוא מצב שמתרחש בקרב מנותחי עמוד שדרה, שבו מקטע מעמוד השדרה התחתון באזור מפרקי העצה והכסל שאמור היה להתאחות נשבר וגורר כאבים, מה שעשוי לדרוש לעתים ניתוח מתקן חוזר.

מפרק הירך

(צילום: shutterstock)

מפרק הירך (Hip Joint) הוא המפרק השני בגודלו בגוף, אחרי מפרק הברך, ובנוי בחוזקה במטרה לשאת את המשקלים שאנו מעמיסים על הגוף וכן את משקל הגוף עצמו – הן בעמידה והן בהליכה.

מפרק הירך מחבר למעשה בין עצם האגן לעצמות הירך ברגליים – שהן העצמות הגדולות בגוף, והוא בנוי בצורת מכתש וכלי, כשחלקו הכדורי הוא בעצם הירך, באופן שמתיישב עם המבנה הקעור-מכתשי של עצם האגן – שקע שקרוי גם בשם 'מרחשת' (אצטבולום).

המפרק נתמך על ידי רצועות שמקנות לו יציבות ומאפשרות התאמה של מבנה המכתש לעלי. רקמת הסחוס שמרפדת את מפרק הירך אף היא מסוג לברום, כמו במפרק הכתף – ומהווה למעשה רצועה סחוסית התומכת במבנה המפרק.

מפרק הירך תחום בקופסית-קפסולה נפרדת, ונתמך במערכת של רצועות, גידים ושרירים המאפשרים לו לשמור על יציבותו ומונעים פשיטת יתר של הירך.

מפרק הירך הוא מפרק שנחשב ליציב ועמיד בפני זעזועים, אך לעתים נוטה לסבול מתהליכי שחיקה ניווניים – במצב של מחלת מפרקים ניוונית של הירך, בין השאר על רקע עלייה בגיל ובמצבים של השמנת יתר וחשיפת הגוף לעומסים כבדים, לעתים עד כדי הצורך להחליפו בניתוח באופן חלקי או מלא באמצעות שתל מלאכותי. החלפת מפרק הירך נדרשת לעתים גם כתוצאה מפגיעת טראומה.

מחלות שפוגעות במפרק הירך 

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרק הירך הן:

ניוון מפרק הירך: מפרקי הירכיים הם בסיכון גבוה במיוחד לפתח תהליכים ניווניים ומחלת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס) שמתבטאת בשחיקת הסחוס עד כדי מגע בין עצמות המפרק. כאב ולעתים דלקתיות שמתפתחים על רקע תהליכים ניווניים במפרק הירך עשויים להוביל להגבלות תנועתיות, עד כדי הצורך לעבור ניתוח להחלפת מקטעי מפרק הירך או החלפה של המפרק כולו, שמהווה ניתוח שכיח בגיל המבוגר. מחקר אמריקאי מאוניברסיטת בוסטון העלה, לפי דיווח מנובמבר 2014 בכתב העת Arthritis & Rheumatology כי באוכלוסייה של בוגרים מגיל 50 ומעלה, כרבע מהגברים (24.7%) ומעל לעשירית מהנשים (13.6%) סובלים מתהליכים ניווניים במפרק הירך על פי בדיקות רנטגן, כאשר תסמינים של תהליכים אלה (בעיקר כאבים) מפתחים 5.2% מהגברים ו-3% מהנשים.

דלקת מפרקים שגרונתית במפרק הירך: דלקתיות עשויה להתפתח במפרק הירך על רקע אוטואימוני בדלקת מפרקים שגרונתית. הטיפול בדלקת מפרקי הירך כולל תרופות סיסטמיות כפי המקובל בדלקת מפרקים שגרונתית ולעיתים נדרשת הזרקת קורטיקוסטרוידים למפרק. במקרים של נזק משמעותי למפרק, כאבים קשים והגבלה בטווח התנועה, נדרשת  החלפה של מפרק הירך. במחקר מבריטניה שפורסם באפריל 2020 בכתב העת Seminars in Arthritis and Rheumatism, נמצא כי החלפת מפרק הירך על רקע דלקת מפרקים שגרונתית נדרשת לרוב בגיל 68.4 בממוצע, ונאמדת בשכיחות של 6.38 לכל 1,000 שנות חיים, ושכיחותה עולה בקרב אנשים עם משקל עודף.

נמק א-וסקולרי: נמק א-וסקולרי (Avascular Necrosis) מהווה תופעה רפואית שמתבטאת במותם של תאים בעצם הקצה במפרק מתחת לסחוס, ככל הנראה על רקע פגיעה באספקת כלי הדם לעצם. תופעה זו עשויה להתפתח בכלל מפרקי הגוף, ובעיקר במפרקי הירך והברך, והיא מתפתחת לרוב בגילי 50-30 בקרב גברים בשכיחות גבוהה עד פי 8 בהשוואה לנשים. התסמינים כוללים כאבים ולעתים מגבלה תנועתית והתפתחות צליעה. הטיפול ניתן במשככי כאבים והזרקות קוראיקוסטרואידים, ובחלק מהמפרקים נדרש ניתוח להחלפת המפרק הפגוע.

דיספלזיה של מפרק הירך: תופעה שמתרחשת בקרב אחד לכל 1,000 יילודים מכונה דיספלזיה של מפרק הירך (Developmental Hip Dysplasia) ומתבטא בנקע ואי יציבות בין המכתש והעלי במפרק הירך. ההנחה כי לתופעה עשויות להיות סיבות גנטיות וכן סביבתיות (לרבות לידה ראשונה, עובר ממין נקבה, ריבוי עוברים, לידה במצג עכוז וכן מיעוט מי שפיר).

תסמונת לג-קלבה-פרטס: תסמונת הקרויה 'לג-קלבה-פרטס' (Legg-Calve-Perthes Disease) מתבטאת בפגיעה בראש עצם הירך, ומאובחנת בקרב ילדים בגילי 3 עד 11, בשכיחות גבוהה פי ארבעה בבנים בהשוואה לבנות, כתוצאה מירידה באספקת הדם לתאי עצם הירך. ההנחה כי הגורמים לתופעה סביבתיים – לרבות ריבוי חבלות – או שהיא מתפתחת על רקע קרישיות יתר של הדם כתוצאה משיבוש במנגנון הקרישה. התופעה עלולה לגרום לנמק בראש הירך ולהיחלשות משמעותית בירך. התופעה קרויה על שם שלושה רופאים שתיארו אותה בתחילת המאה ה-20 בנפרד, בארה"ב, צרפת וגרמניה. לפי אתר המחלות הנדירות Orphanet, שכיחותה נאמדת במחקר בריטי באחד לכל 18,000 איש. הטיפול בתופעה ניתן באמצעות סד ולעתים בניתוח – וברוב המקרים במסגרת תהליך הגדילה משוקמות עצמות הירך לקראת גיל ההתבגרות.

תסמונת הירך הרגיז: תסמונת הירך הרגיז (Irritable hip syndrome) היא תסמונת שכיחה בקרב ילדים שמתבטאת בקשיי הליכה וצליעה ולעתים בליווי כאבים – תופעה שעל פי ההערכות נגרמת מדלקתיות של הקרום הסינוביאלי במפרק הירך, לעתים על רקע זיהומי. התופעה שכיחה בעיקר בגילי 4 עד 10, ומופיעה בקרב בנים בשכיחות גבוהה פי 2 בהשוואה לבנות. התופעה לרוב חולפת מאליה ללא צורך בהתערבות רפואית או בעזרת טיפולי עיסוי או פיזיותרפיה/ הידרותרפיה במים. מחקר שבוצע בחדרי מיון בבתי חולים לילדים בסקוטלנד, העלה על פי דיווח באוקטובר 2018 בכתב העת Cureus כי התופעה מתפתחת בקרב 177 לכל מאה אלף איש.

החלקת ראש עצם הירך: מחלה זו (SCFE, קיצור של Slipped Capital Femoral Epiphysis) היא תופעה שמתרחשת אצל ילדים ומתבגרים המצויים בתהליך הגדילה, שמבטאת החלקה של ראש עצם הירך ממקומו דרך לוחית צמיחה שנותרה פתוחה בינו לבין עצם צוואר הירך, בתוך מפרק עצם הירך. במצב זה שתי העצמות מתנתקות זו מזו, באופן שמתבטא בדומה לשבר בצוואר הירך – בכאבים וצליעה עד לנוקשות מפרק צוואר הירך וחוסר יכולת של המפרק לשאת את משקל הגוף. הגורמים לתופעה מגוונים – החל מעודף משקל והשמנה בילדות וההתבגרות ועד להפרעות הורמונליות. הטיפול כולל לרוב קיבוע של ראש עצם הירך למקומו, אולם ללא אבחון מהיר – התופעה עלולה להוביל לעיוות מתמשך ולצורך בניתוח להחלפת מפרק הירך בגיל צעיר. שכיחות התופעה, לפי מאמר סקירה אמריקאי בנושא שפורסם בדצמבר 2012 בכתב העת Clinical Orthopaedics and Related Research נאמדת ב-1 עד 11 לכל מאה אלף ילדים.

מפרק הברך

(צילום: shutterstock)

מפרק הברך (Knee Joint) הוא מפרק סינוביאלי והמפרק הגדול ביותר בגוף האדם, ומאחר והוא המפרק העיקרי שנושא את משקל הגוף ועומסים נוספים שאנו נוטים להעמיס עלינו – הוא נחשב גם לאחד המפרקים הפגיעים והמורכבים בגוף.

הברך מצויה בין שתי העצמות הארוכות בגוף – עצם הירך (הארוכה ביותר) ועצמות השוק. מפרק זה מורכב למעשה ממערכת של שלושה מפרקים, הנתמכים על ידי גידים, רצועות ושרירים – באופן שמאפשר תנועתיות ויציבות ההופכים את הברך לאחד המפרקים החזקים בגוף. רקמת הסחוס שמרפדת את מפרק הברך מכונה 'מיניסקוס' (Meniscus). באחד הגידים בברכיים מצויה עצם הפיקה (Patella) שמאפשרת לאזן את הכוחות של השרירים המחוברים לברך ומסייעת בתנועות הברכיים.

השריר העיקרי שמפעיל את תנועות היישור והפשיטה של הברך ונושא ברוב העומסים של הגוף בעמידה, הליכה, ריצה ופעולות נוספות (למשל עלייה במדרגות) הוא השריר הארבע ראשי (Quadriceps) שבקדמת הירך.

כאבי ברכיים עשויים להתפתח על רקע סיבות מגוונות. כאבים אלה מכונים ברפואה בשם הכולל 'תסמונת כאב פטלופמורלי' (Patellofemoral Pain Syndrome), דהיינו כאב במפרק הברך המכונה 'המפרק פטלופמורלי' והמבנים התומכים בו – עצמות הפיקה והירך. כאב זה מתפתח בקרב צעירים בעיקר על רקע חוסר איזון בכוחות המופעלים על המפרק המובילים לכאבים, ושכיח ביותר בקרב ספורטאים וחיילים, וכן אופייני למבוגרים – על רקע תהליכים ניווניים.

מחלות שפוגעות במפרק הברך  

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרק הברך הן:

אוסטאורתריטיס של הברך: תהליכים ניווניים במפרקי הגוף שמתבטאים במחלת מפרקים ניוונית (אוסטאוארתריטיס) שכיחים במיוחד במפרקי הברכיים, ומאופיינים בשחיקת סחוסי מפרקי הברכיים שמתרחשת לרוב עם העלייה בגיל. תופעה זו מהווה גורם מרכזי להתפתחות נכות תפקודית בגיל המבוגר. לפי מאמר סקירה בנושא שפורסם בדצמבר 2020 בכתב העת EClinical Medicine, התופעה רווחת ביותר ושכיחותה בעולם נאמדת בכ-16% מהאנשים מעל גיל 15 ו-22.9% מעל גיל 40. במצבים רבים – התופעה מחייבת ניתוח להחלפת מפרק הברך, אשר נחשב לשכיח בגיל המבוגר.

דלקת מפרקים שגרונתית של הברך: דלקת מפרקים כרונית עשויה להתפתח בברך על רקע אוטואימוני כחלק ממחלת דלקת מפרקים שגרונתית. הטיפול ניתן לרוב בתרופות סיסטמיות כפי המקובל בדלקת מפרקים שגרונתית והזרקות מקומיות של קורטיקוסטרואידים לפי הצורך. במקרה של נפיחות במפרק, לעיתים יש צורך בניקור אבחנתי של נוזל המפרק, עם דגש על ספירת תאים ותרבית של הנוזל הסינוביאלי במטרה לשלול זיהום במפרק. דלקת ממושכת במפרק הברך עלולה לגרום לשינויים ניווניים משניים במפרק הברך עד לצורך בהחלפת המפרק, אם כי כיום בזכות ההתקדמות בטיפולים התרופתיים למחלה – הצורך בהחלפת המפרק נדירה. במחקר מבריטניה שפורסם באפריל 2020 בכתב העת Seminars in Arthritis and Rheumatism, נמצא כי החלפת מפרק הברך על רקע דלקת מפרקים שגרונתית נדרשת לרוב בגיל 67.6 בממוצע, ונאמדת בשכיחות של 8.57 לכל 1,000 שנות חיים, ושכיחותה עולה בקרב אנשים עם משקל עודף.

גאוט: מחלת גאוט ובעברית 'שיגדון', מחלת גבישים התקפית, מתפתחת לנוכח רמה גבוהה של חומצה אורית בדם (היפראוריצמיה) – כשעודפי חומצה אורית מצטברים במפרקי הגוף בצורה של גבישים, בין אם על רקע ייצור עודף של חומצה אורית בגוף או פגם ברמה של הכליה בהפרשה של החומצה לשתן. גבישי חומצה אורית מצטברים במפרקי הגוף ומובילים לדלקת במפרק עם ביטוי של התקפי כאבים, נפיחות ורגישות. ברכיים מהוות את אחד היעדים של מחלת גאוט. הטיפול בהתקף של המחלה כולל שימוש בנוגדי דלקת (NSAID) וקולכיצין (המשמש גם לטיפול בקדחת ים תיכונית משפחתית) ולעיתים קורטיקוסטרואידים,  כאשר טיפול אחזקתי כולל תרופות שמורידות את הרמה של חומצה אורית בדם, לעיתים בשילוב עם קולכיצין. מאמר שפורסם במאי 2009 בכתב העת Rheumatology מציג עדויות לעלייה בשכיחות התופעה בעשרות השנים האחרונות עד לשיעור של 5.2 חולים לכל אלף איש.

פסאודו-גאוט: מחלת גבישים התקפית, עם מאפיינים קליניים דומים לשיגדון. נגרמת על רקע הצטברות של גבישים המכילים סידן במפרק הגוף. תופעה המכונה 'פסאודו גאוט' וכן CPPD (קיצור של Calcium pyrophosphate deposition disease), אשר רווחת בעיקר בברכיים. הימצאות (או שקיעה) של גבישים אלה עולה בשכיחות עם העלייה בגיל. עדיין לא ידוע מה גורם למחלה אצל חלק מהאנשים. התקף המחלה מתבטא בכאב ונפיחות במפרק הברך. הטיפול ניתן לרוב בנוגדי דלקת (NSAID), קורטיקוסטרואידים וקולכיצין ולעתים גם נדרשת שאיבת נוזלים מהברך כדי להפחית מהלחץ שמופעל על המפרק, לשלול תהליך זיהומי ולהזריק קורטיקוסטרואידים מקומית. התופעה מתפתחת בעיקר בקרב מבוגרים מעל גיל 65 ושכיחותה נאמדת במחקרים ב-5 חולים לכל אלף איש.

קרע במיניסקוס: שכבות הסחוס במפרקי הברך מכונות 'מיניסקוס' ובנויות כסהרון, והן עלולות להיקרע לרוב כתוצאה מפגיעה בשילוב עם הפעלת עומס רב על הברך ובכ-30% מהמקרים על רקע תהליכים ניווניים במפרקים עם העלייה בגיל כחלק ממחלת מפרקים ניוונית – שעשויים להוביל לקרע אף בתנועה פשוטה של ישיבה ועמידה. לפי הערכות ממחקרים, מדובר בתופעה רווחת שמתפתחת בקרב 12% עד 14% מהאוכלוסייה לאורך החיים. התופעה מטופלת באמצעות משככי כאבים ופיזיותרפיה ואפוסתרפיה – ובמצבים שאינם משתפרים יש צורך בניתוח לכריתת המיניסקוס (מניסקטומיה).

בורסיטיס של הברך: דלקת בשקיקי הבורסה במפרקי הברכיים המכונה 'בורסיטיס של הברך' (Knee Bursitis) עלולה להוביל לכאבים ונפיחות ואף להגבלות בתנועות הברך. תופעה זו עשויה להתפתח על רקע הפעלת לחץ על הברך, פעילות גופנית מאומצת, חבלה, זיהום או סיבוך של מחלת מפרקים ניוונית (אוסטיאוארתריטיס).

דלקת גיד הפיקה: התפתחות דלקתיות בגיד הפיקה (Patellar Tenditis) המכונה גם בשפה העממית "ברך קופצים" (Jumper's Knee) המלווה בכאבים, מתפתחת לרוב כתוצאה ממאמץ גופני מוגבר בעיקר בקרב ספורטאים וחיילים, ואף עלולה להוביל לקרע בגיד הפיקה במפרק הברך. הטיפול כולל נטילת משככי כאבים, הזרקת קורטיקוסטרואידים ולעתים קיבוע, גירוי חשמלי, עיסוי ושימוש בקרח לצינון אזור הברך ובמקרים קשים – ניתוח לתיקון מבנה מפרק הברך הפגוע. מחקר מנורבגיה שפורסם בנובמבר 2005 בכתב העת American Journal of Sports Medicine מצא במדגם של 613 ספורטאים פעילים כי 14.2% פיתחו את התופעה, בעיקר שחקני כדוריד (44.6%) וכדורסל (31.9%).

תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית: פגיעה נוספת במבנה מפרקי הברכיים שאופיינית לספורטאים היא 'תסמונת הרצועה האיליוטיביאלית' (IlioTibial Band Syndrome – ובקיצור ITBS) המהווה את אחת הסיבות השכיחות לכאבים בצד החיצוני של הברך בקרב ספורטאים וחיילים, על רקע דלקתיות שמתפתחת ברצועה שמקשרת בין שרירים במפרק הירך לעצם השוק. לפי הערכות, הדלקתיות שמאפיינת את התסמונת מתפתחת על רקע שימוש יתר של הגיד האיליו-טיביאלי בברך תוך כיפוף ויישור חוזרים של הברך וחיכוך של הרצועה או הגיד בחלקה החיצוני של עצם הברך. שכיחות התופעה נאמדת בקרב 1.6% עד 12% מהספורטאים המתאמנים בקביעות בריצה למרחקים וכן היא אופיינית לספורטאים שנוטים לבצע פעולות חוזרות ברגליים – כמו רוכבי אופניים. הטיפול ניתן במשככי כאבים והזרקת קורטיקוסטרואידים, טיפולי פזיותרפיה ובמקרים הקשים נדרש ניתוח לתיקון מבנה הברך.

פריקת פיקת הברך: פריקת פיקת הברך (Dislocated Kneecap) היא תופעה שמבטאת החלקה של עצם הפיקה החוצה ממקומה אל מחוץ למפרק הברך, לרוב לכיוון הצידי, כשבחלק מהמקרים גם ניתן לראות בעין את יציאת העצם ממקומה. התופעה נגרמת לרוב כתוצאה מחבלה, אך לעתים גם כתוצאה מאנטומיה לא תקינה של מפרק הברך בשילוב עם הפעלת כוח על הברך, לרבות מבנה חריג של הפיקה וגמישות יתר של מפרק הברך. ברוב המקרים יומלץ על טיפול שמרני בתופעה זו – באמצעות השבת הפיקה למקומה ופיזיותרפיה, תחת שיכוך כאבים.

דלקת מפרקים אידיופטית של הילדות: דלקת מפרקים אידיופטית של הילדות (JIA, קיצור של Juvenile Idiopathic Arthritis) המלווה בדלקתיות כרונית במפרקים אצל ילדים, עשויה להתפתח מסיבות שונות ולהתבטא באופנים שונים, שהשכיחה שבהן כוללת מעורבות של מספר קטן של עד ארבעה מפרקים, בעיקר מפרקי הברך, המרפק והקרסול. דלקת זו מהווה כ-30% עד 60% מכלל דלקות המפרקים האידיופטיות בילדות, ומתפתחת לרוב בגילי 4-2, ושכיחה בבנות פי 3 יותר מאשר בבנים.

מפרקי הלסת

(צילום: shutterstock)

מפרקי הלסת הינם שני מפרקים המכונים 'טמפורומנדיבולרים' שמהווים חלק ממערכת הלעיסה, ממוקמים משני צדי הלסת, ומחברים בין הלסת החתונה לעצם הרקה בגולגולת.

תנועות מפרקי הלסת מאפשרות ביצוע פעולות חיוניות לתפקוד האדם, לרבות לעיסת מזון ודיבור.

קופסית מפרקי הלסת מכילה בתוכה דיסק מפרקי בצורת אליפסה העשוי סחוס אשר מפריד את חלל המפרק לשני חללים שמאפשרים תנועתיות: בין הלסת התחתונה לדיסק המפרקי ובין הדיסק המפרקי לעצם הרקה.

מפרקי הלסת מחוזקים אמצעות שלוש רצועות באופן שמאפשר שילוב של תנועתיות ויציבות. השרירים שמקושרים למפרקי הלסת הם שרירי הלעיסה שמניעים את הלסת התחתונה ושרירים נוספים בקדמת הצוואר.

כאבים טמפורומנדיבולרים (Temporomandibular Pain) הם כאבים שמקורם במפרקי ושרירי הלסת, אשר ממוקמים בלסת ולעתים מתפשטים לאזור הפנים והצוואר, המובילים לרגישות וכאבים בלעיסה עד כדי נעילת מפרקים שמקשה על פתיחה וסגירה של הפה. התופעה הרפואית מכונה 'תסמונת מפרקי הלסת' (TemporoMandibular Joint disorder ובקיצור TMJ) ורווחת בקרב 5% עד 12% מהאוכלוסייה, ואופיינית בעיקר בקרב צעירים, בהבדל מכאבים כרוניים אחרים שמאפיינים יותר מבוגרים, ושכיחותה גבוהה פי 2 ומעלה בקרב נשים בהשוואה לגברים. כאבים טמפורומנדיבולרים מאובחנים לרוב על ידי רופא שיניים או רופא משפחה/ מקצועי אחר.

התופעה עלולה להתפתח על רקע פגיעות בלסת, גורמים גנטיים (ומחלות גנטיות של רקמות חיבור), חיכוך יתר של השיניים והפרעת שינה מסוג חריקת שיניים (ברוקסיזם) או על רקע תהליכים ניווניים – או בשילוב של כמה מגורמים אלה יחד.

עוד על כאבים במפרקי הלסת

מפרקי האצבעות

(צילום: shutterstock)

אצבעות הידיים והרגליים מכילות מפרקים רבים. בכל אצבע ביד למעט האגודל ישנם ארבעה מפרקים: מפרק ה-DIP (קיצור של Distal InterPhalangeal joint) בקצה העליון של האצבע באזור שבו מתחילה הציפורן; מפרק ה-PIP (קיצור של Proximal InterPhalangeal joint) שמתחתיו – המקשר בין העצם האמצעית לעצם התחתונה באצבע הגלויה בכל אחד מארבע האצבעות; מפרק ה-MCP (קיצור של MetaCarpoPhalangeal joint) – היכן שהעצמות התחתונות בכל אצבע פוגשות בעצמות היד; ומפרקי ה-CMC (קיצור של CarpoMetaCarpal joint) בתחתית עצמות היד – במפרקים המותאמים לכל אחת מהאצבעות. כל אחד ממפרקי ה-CMC מציג טווח תנועתיות שונה, והטווח גדול יותר בזרת ויורד עד טווח תנועתיות מצומצם יחסית באצבע המורה (מס' 2). באגודל שלושה מפרקים בלבד.

כפות הרגליים הן מבנים מורכבים יותר – בכל כף רגל 26 עצמות, 30 מפרקים ויותר מ-100 שרירים, גידים ורצועות שונים – שכולם יחד מאפשרים תמיכה, שיווי משקל ותנועתיות. מבנה המפרקים בארבע אצבעות הרגליים, למעט הבוהן, דומה למבנה אצבעות הידיים, וכולל אף הוא מפרקי DIP בקצות האצבעות באזור צמיחת הציפורניים, ותחתם מפרקי PIP ומפרקים נוספים בבסיס האזור הגלוי בכל אצבע ברגל – מפרקי MTP (קיצור של MetaTarsophalangeal Joint).

מפרקי האצבעות בידיים וברגליים הם מפרקים עדינים שנוטים להיפגע במחלות דלקתיות וניווניות, לרבות דלקות מפרקים אוטואימוניות, דלקת מפרקים פסוריאטית ואף מחלת מפרקים ניוונית.

מחלות שפוגעות במפרקי האצבעות 

המחלות המרכזיות שעשויות להוביל לפגיעות במפרקי האצבעות הן:

דלקת מפרקים פסוריאטית: דלקת מפרקים פסוריאטית נוטה לערב מפרקים מרוחקים של האצבעות בכפות הידיים. אחת התופעות שמאפיינות דלקת מפרקים פסוריאטית היא דקטיליטיס (Dactylitis) - דלקת במפרקי האצבעות, כולל הגידים, המשווה לאצבעות מראה של נקניקיות תפוחות (המכונה 'אצבע נקניקיה'). הטיפול בדקטיליטיס ניתן בהתאמת תרופות לטיפול המחלה שהובילה להתפתחותה. מחקר מקנדה שפורסם באוגוסט 2013 בכתב העת Journal of Rheumatology מעריך כי התופעה מתפתחת בקרב 39% מהמאובחנים בדלקת מפרקים פסוריאטית.

דלקת מפרקים שגרונתית: דלקת מפרקים שגרונתית לרוב מתבטאת בכאבים במספר רב של מפרקים קטנים, בדרך כלל בצורה סימטרית - בשני צדי הגוף ופעמים רבות היא מערבת את המפרקים המקורבים של כפות הידיים

גאוט: מחלת גאוט ובעברית 'שיגדון' מתבטאת בהצטברות עודפי גבישי חומצה אורית (Hyperuricaemia) במפרקי הגוף, בין אם על רקע ייצור עודף של חומצה אורית בגוף או כתוצאה מסיבוכים כלייתיים שגורמים לחוסר ניצול של החומצה האורית בכליות והצטברות עודפים בגוף. גבישי חומצה אורית שמצטברים במפרקי הגוף עשויים להוביל לכאבים, נפיחות ורגישות כשמפרקי אצבעות הרגליים מהוות את יעד מרכזי של מחלת גאוט – ובעיקר האגודל. הטיפול במחלה כולל שימוש במשככי כאבים, קו וקולכיצין וכן תרופות לטיפול אחזקה למניעת הצטברות עודפים של חומצה אורית. מאמר שפורסם במאי 2009 בכתב העת Rheumatology מציג עדויות לעלייה בשכיחות התופעה בעשרות השנים האחרונות עד לשיעור של 5.2 חולים לכל אלף איש.

תופעת ריינו: תופעת ריינו (Raynaud's Phenomenon) היא תופעה שכיחה בקרב כ-4% מהגברים ו-5% מהנשים של כיחלון ושינוי בצבע של קצות האצבעות, מלווה בכאבים באצבעות הידיים והרגליים על רקע כיווץ של כלי הדם, בתגובה לחשיפה לקור. תופעת ריינו ראשונית רווחת באוכלוסייה – בעיקר בקרב נשים צעירות, ולרוב שפירה ולא מערבת סיבוכים. לעומתה, תופעת ריינו שניונית הנלווית למחלות רקמות חיבור או למחלות אוטואימוניות עלולה להיות קשה ומלווה בכיבים בקצות האצבעות, במיוחד בקרב חולי סקלרודרמה, ובמקרים אלה נדרש לרוב טיפול תרופתי נוסף.בין הגורמים שמעלים את הסיכון לתופעה נכללים עישון סיגריות ולחץ נפשי. הטיפול בתופעה כולל בין היתר תרופות שמרחיבות את כלי הדם, לרבות חוסמי תעלות סידן המשמשים גם לטיפול ביתר לחץ דם.

עוד על תופעת ריינו

דלקת מפרקים ניוונית באצבעות: תהליכים ניווניים עשויים להתפתח באצבעות הידיים ו/או הרגליים, כחלק ממהלך של מחלת מפרקים ניוונית של היד/ הרגל. מדובר בתופעה נפוצה מאוד בגילים מבוגרים ולעתים ניתן להבחין בה בקרב נשים לאחר גיל המעבר. במקרים מסוימים שחיקת סחוסי המפרקים עשויה להוביל להתפתחות קשריות (נודולות) – מעין גושי עצם מכוסי סחוס במפרקים המעורבים. נכון להיום, לא קיים טיפול דפניטיבי לתופעה. מחקר מאוסטרליה שפורסם במאי 2020 בכתב העת Arthritis Care and Research מעלה כי באוסטארתריטיס של היד – מעורבות של מפרקי הבוהן לרוב מובילה למחלה קשה יותר עם ירידה תפקודית משמעותית יותר ביכולות אחיזה ונשיאת חפצים.

*ד"ר ויקטוריה פורר היא רופאה בכירה במכון הריאומטולוגי במרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי (איכילוב)

עדכון: פברואר 2021