זה קרה עם תום ארוחת צהריים דשנה במעגן היאכטות בחיפה. העולם הסתחרר לי מול העיניים, כמעט עד לעלפון. "יש לך סוכרת" אמר בעל המסעדה, סוכרתי בעצמו. "לי??! בחיים לא!". ישנתי שעה והוא דקר לי את האצבע. 450 הראה המכשיר. למחרת, בצום, אצל הרופאה, היו שם 280. אני סוכרתי. כדורים ואולי גם אינסולין, ןחיים של חולה כרוני... אני לא חי ככה אמרתי לעצמי. באחת עלתה בי המחשבה לגמור כל עוד אני בשליטה כי אין מצב שמחלה תנהל לי את החיים. אוקיי הייתה המחשבה השניה; אם המחלה לא תנהל אותך נהל אתה אותה. לקחתי כדורים שנתנה לי הרופאה, שיניתי הרגלי אכילה, ומי שהיום אשתי ואז חברה בתחילת מערכת היחסים, למדה באינטרנט מה אוכלים ומה לא, ויצאנו למלחמה. רזיתי, אכלתי נכון ופחות או יותר לקחתי פיקוח על רמות הסוכר שלי. עליות וירידות והפסקות של הכדורים היה בסדר אבל לא ממש "זה". בינואר 2009 זינקה רמת הסוכר לגבהים מטורפים. חזרתי לכדורים ובאפריל פגשתי את מיץ האסאי. פרי הגדל באמזונס ומוכר כיום כאנטי אוקסידנט החזק ביותר. פירות וסוכרת אמרתי? לא הגיוני. הרי אנחנו מוגבלי פירות בפקודה. "זה יוריד את הלחץ החימצוני בגופך" הסביר לי הרוםא של חברת מונה וי, "יאט את תהליך החימצון ויוריד את רמת הסוכר". עדיין נשמע מוטרף אבל ניסיתי. שלושה חודשים אחר כך זרקתי את הכדורים לפח ומיולי 2009 הסוכר שלי מאוזן ויציב, המשקל יציב, איכות החיים חזרה להיות מה שהייתה לפני חמש שנים, כולל התפקודים "הרגישים" שהפכו היסטוריה לפני מונה וי. סוכרת היא מכה אבל המכה הזאת יכולה להפוך למתנה נפלאה. זה תלוי רק בנו