ניוון מקולרי גילי (AMD)
מנהלי קהילה
מובילי קהילה
מחלות עיניים: מה משבש לכם את הראייה?
נקודות שחורות בשדה הראייה? ראייה מטושטשת? אולי העיניים מגרדות? רגישות לאור? ריכזנו מידע על המצבים הרפואיים המרכזיים שעלולים לפגוע בראייה, מניוון מקולרי גילי ועד היפרדות רשתית
הפרעות בראייה עלולות לאותת על מחלות ומצבים רפואיים שונים ומחייבות התייחסות. עיכוב באבחון מחלות עיניים עשוי להוביל להידרדרות מהירה יותר של הראייה – לעתים עד כדי עיוורון – ובמקרים מסוימים מדובר במקרה חירום של ממש.
גם למי שהראייה שלו תקינה, כדאי לדעת כי רבות ממחלות העיניים מתפתחות בהדרגה, ובשלב הראשון באופן "שקט" וללא תסמינים אופייניים. לכן, לפי ההמלצה הרווחת, מומלץ לבצע בדיקות עיניים שגרתיות בגילי 20 עד 49 בתדירות של פעמיים עד שלוש בעשור (כל 5-3 שנים), ובגיל 50 מומלץ לבצע בדיקה מקיפה לבריאות העין, ובהמשך להתמיד בבדיקות שתדירותן נקבעת בהתאם לממצאי הבדיקה המקיפה – לרוב אחת לשנתיים אם אין סימנים למחלה או היסטוריה משפחתית של מחלות עיניים.
נתונים מעודדים מישראל שדווחו באוגוסט 2022 בכתב העת American Journal of Ophthalmology מצביעים בעשור האחרון על ירידה שנתית של 0.5% בהיקף מקבלי תעודת העיוור, בין השאר הודות לטיפולים תרופתיים מתקדמים – וההערכה כי עלייה במודעות עשויה לסייע בהרחבת המגמה המבורכת.
במדריך זה נפרט על מחלות והפרעות עיניים מרכזיות:
ניוון מקולרי גילי
ניוון מקולרי גילי (AMD, קיצור של Age Macular Degeneration) היא מחלת עיניים כרונית פרוגרסיבית (מתקדמת) שנגרמת כתוצאה מפגיעה באזור ה'מקולה' במרכז הרשתית, במרכז שדה הראייה – האזור שאחראי על ראייה צלולה וראייה לפרטים.
במחלה זו מצטברים בשלב ההתחלתי (השלב היבש) משקעי חומר חוץ תאי בשם 'דרוזן' שמקשים על הראייה, ובשלב מתקדם (השלב הרטוב) אף מתפתחים כלי דם חדשים שבהמשך דולפים ועלולים לגרום לאובדן שדה הראייה ולעיוורון.
המחלה מאפיינת מבוגרים מעל גיל 50, ונוטה להתקדם עם הגיל, ומהווה כיום את הגורם המוביל לעיוורון בישראל. לפי מחקרים, אחד מכל שמונה מבוגרים מגיל 60 ומעלה סובל מניוון מקולרי.
התסמינים
ניוון מקולרי עשוי להתפתח תחילה כ"מחלה שקטה", שכן העין הבריאה נוטה לפצות על העין החלשה. עם התקדמות המחלה מופיעים תסמינים אופייניים, שנוטים להחמרה ושינויים פתאומיים בראייה, בעיקר בשלב של ניוון מקולרי רטוב.
התסמינים עשויים לכלול: ראייה מעורפלת במרכז שדה הראייה; צמצום מרכז שדה הראייה בעין אחת או בשתי העיניים; עיוותים בראייה, למשל כשקווים ישרים נראים עקומים/ גליים; קושי מחמיר ביכולת להתרגל לאור עמום; ראייה מופחתת של צבעים ובעיקר צבעים בהירים; ראייה מטושטשת של אותיות מודפסות; קשיים בראיית לילה; וצורך בתאורה בהירה למשימות קריאה הדורשות ראייה לפרטים מקרוב; ובשלבים מתקדמים – קושי בזיהוי פנים. כשנוצר אזור ניווני נרחב שלא מתפקד במקולה – יופיע כתם שחור במרכז שדה הראייה. בשלבים מתקדמים המחלה עלולה להוביל לעיוורון.
גורמי הסיכון
גיל כאמור הוא גורם סיכון מרכזי למחלה. יש עדויות שמצביעות על שילוב גורמים גנטיים וסביבתיים בהתפתחות של ניוון מקולרי גילי.
עישון סיגריות ועישון פסיבי מהווים את גורם הסיכון העיקרי שהינו בר-מניעה לניוון מקולרי. גם משקל עודף מעלה את הסיכון למחלה, ויש מחקרים שעדיין אינם חד משמעיים שמצביעים על קשר בין צריכת שומן רווי ועודף כולסטרול לבין התפתחות המחלה.
הטיפול
הטיפול בניוון מקולרי גילי בשלב היבש ממוקד בתוסף תזונה שהוכח כמעכב את התקדמות המחלה, המכיל תערובת של ויטמינים (C ו-E), מינרל (אבץ) ונוגדי חמצון מקבוצת הקרוטנואידים (לוטאין וזאקסנטין).
הטיפול בשלב הרטוב כולל הזרקות תוך עיניות תקופתיות של תרופות מקבוצת נוגדי- VEGF שפועלות כנגד כלי הדם החדשים שנוצרים ברשתית ומעכבות את הידרדרות הראייה.
חשוב לדעת
כדי לעכב את ההידרדרות של ניוון מקולרי בשלביה השונים, חשוב לאבחן את המחלה במועד ולעקוב אחר הראייה גם לאחר האבחנה. בגיל 50 מומלץ לבצע בדיקה מקיפה לבריאות העין – בין השאר כדי לזהות סימנים לניוון מקולרי גילי (סימני "דרוזן"), ובהמשך להתמיד בבדיקות שתדירותן נקבעת בהתאם לממצאי הבדיקה המקיפה. כמו כן, חשוב לפנות לרופא עיניים בעת הופעת תסמינים המעידים על ירידה אפשרית בראייה.
למי שכבר אובחן אצלו ניוון מקולרי בשלב היבש, חשוב לעקוב אחר הראייה כדי לזהות הידרדרות לניוון מקולרי רטוב בזמן, וזאת מאחר שהתוצאות הטיפוליות יהיו טובות יותר ככל שהטיפול בתרופות מקבוצת נוגדי VEGF שניתנות בשלב זה – יחל מוקדם יותר. המעקב מתבצע במסגרת בדיקות תקופתיות במרפאת עיניים וכן על ידי בדיקות עצמיות בעזרת לוח אמסלר.
למאובחנים בניוון מקולרי רטוב – חשובה ההיענות המלאה לטיפולים בהזרקות התוך עיניות במועדים שנקבעו, למניעה/ עיכוב ההידרדרות בראייה.
בדיקה בעזרת לוח אמסלר. (צילום: shutterstock)
קטרקט
קטרקט (Cataract) – ובעברית 'ירוד' – היא עכירות בעדשת העין, שמובילה לטשטוש הראייה ומקשה על היכולת לבצע פעולות כמו קריאה, נהיגה במכונית – בעיקר בשעות הלילה, ולעתים אף מקשה על זיהוי פנים והבעות פנים.
קטרקט היא מחלה פרוגרסיבית שמתקדמת לרוב באיטיות וללא טיפול עלולה להוביל להידרדרות הראייה ולעיוורון. בשלבים הראשונים ניתן להתגבר על המחלה באמצעות משקפיים ותאורה חזקה, עד שבשלב מסוים היא מקשה מאוד על הראייה, ודורשת ניתוח.
לפי מחקרים, 17.2% מאוכלוסיית העולם צפויים לסבול מאחד הסוגים של קטרקט.
התסמינים
לקטרקט מספר תסמינים אופייניים, ובהם ראייה מעורפלת, קשיי ראייה בלילה, רגישות מוגברת לאור, צורך בתאורה בהירה בעת קריאה ופעולות נוספות, ראייה של 'הילות' סביב מקורות אור, שינויים מהירים במספרים במשקפיים/ בעדשות ראייה, קשיים בראיית צבעים וראייה כפולה בעין אחת.
קטרקט עשוי בתחילה להתבטא בעכירות בחלק קטן בעדשה ולהתפתח ב"אופן שקט", ובהמשך ככל שהעכירות מתרחבת – כך מופיעים יותר תסמינים.
גורמי הסיכון
גיל מבוגר והזדקנות הם גורמי הסיכון השכיחים ביותר לקטרקט. גורמים נוספים כוללים טראומה – בעיקר כתוצאה של חדירת גוף זר לעין או טראומה קהה לגלגל העין, קרינה מייננת מהשמש, חשיפה לרעלים, היסטוריה משפחתית (גנטיקה), השמנה, עישון, שתיית אלכוהול מופרזת, דלקת עיניים או ניתוח עיניים בעבר, וכן מחלות כרוניות כמו סוכרת, תת פעילות של בלוטת התריס (היפותירואידיזם), ניוון שרירים, אטופיק דרמטיטיס ותסמונות שונות. קטרקט עלול גם להתפתח כתוצאה ממחלות עיניים נוספות, למשל דלקות חוזרות בענביה. בנוסף, קטרקט נקשר לשימוש ממושך בסטרואידים ובטיפות עיניים המכילות סטרואידים.
הטיפול
בשלבים הראשונים ניתן להתגבר על קטרקט באמצעות משקפיים ושימוש בתאורה חזקה, עד שבשלב מסוים הבעיה מקשה מאוד על הראייה ודורשת ניתוח מתקן. ההחלטה על ניתוח לרוב מתבססת על היקף הפגיעה בחדות הראייה. במהלך הניתוח מוחלפת העדשה העכורה בעדשה מלאכותית.
בשנים האחרונות השתפרה הטכנולוגיה המאפשרת כיום התאמת עדשות תוך עיניות מתקדמות, למשל 'עדשות טוריות' שמאפשרות תיקון של צילינדר על גבי העדשה עצמה למטופלים עם אסטיגמטיזם, או 'עדשות מולטי-פוקאליות' שמאפשרות מיקוד מתקדם של העין למספר טווחי ראייה, ועדשות עם טווח ראייה מוגבר.
בעתיד מקווים מדענים לפתח טיפולים תרופתיים שיוכלו לנקות את העכירות בעדשה ולייתר את הצורך בניתוח.
חשוב לדעת
בכל מצב שבו מורגשת ירידה בחדות הראייה וקיימים שינויים תכופים במרשם המשקפיים –
חשוב לפנות לרופא העיניים לבדיקה. בדיקות עיניים תקופתיות עשויות לזהות קטרקט בשלבים מוקדמים.
הימנעות מעישון סיגריות ותזונה בריאה המועשרת בפירות וירקות תורמים למניעת המחלה. כמו כן, מומלץ לשתות אלכוהול במתינות וללבוש משקפי שמש שמפחיתות את החשיפה הישירה לקרינת השמש המייננת.
(צילום: shutterstock)
גלאוקומה
גלאוקומה (Glaucoma) ובעברית 'ברקית' היא כינוי גג לקבוצת מחלות שמתבטאות בנזק לעצב הראייה, לרוב כתוצאה מלחץ תוך עיני מוגבר. עצה הראייה אחראי להעביר מידע ויזואלי מהעין למוח, והנזק במחלה זו מתבטא בהעלמות מתמשכת של האקסונים בעצב הראייה ופגיעה הדרגתית בשדה הראייה.
המחלה לרוב פוגעת בשתי העיניים, אך לעתים מופיעה רק בעין אחת. גלאוקומה מהווה את אחד הגורמים המובילים לעיוורון מעל גיל 60.
לפי מחקרים, 3.54% מאוכלוסיית העולם בגילי 40 עד 80 מפתחים גלאוקומה, והיקפם עמד בשנת 2013 על 64.3 מיליון איש.
התסמינים
לרבות מהצורות של גלאוקומה אין סימני אזהרה מקדימים שיוכלו להעיד על התפתחות לחץ תוך עיני מוגבר, ולרוב ההשפעות על הראייה מופיעות רק בשלבים מתקדמים, כשהסיכון לעיוורון גדל. התסמינים משתנים בהתאם לסוג הגלאוקומה.
ניתן לחלק את המחלה לשני סוגים אנטומיים עיקריים בהתאם למצב הזווית בין הקשתית לקרנית העין. גלאוקומה עם זווית פתוחה היא לרוב מחלה שקטה אשר אינה מתבטאת בתסמינים בשלבים מוקדמים, ובהדרגה יש הופעה של פגמים בשדה הראייה הפריפרי, עד כדי קשיי ראייה במרכז שדה הראייה בשלבים המתקדמים. גלאוקומה עם זווית סגורה מאופיינת בהופעה חריפה אשר מלווה בכאבי ראש ועיניים קשים, בחילות והקאות, ראייה מעורפלת, ראייה מטושטשת, הילות סביב מקורות אור ואדמומיות בעיניים.
גלאוקומה עשויה גם להתפתח בתנאי לחץ תוך עיני תקין, אז יופיע נזק הדרגתי אופייני לשדה הראייה עם מדידות לחץ תקינות.
גלאוקומה אף עשויה להתפתח בקרב צעירים בשנות ה-30-20 לחייהם כתוצאה מפיזור פתולוגי של מרכיבי פיגמנט בקדמת העין, ואז היא מתבטאת בהילות סביב מקורות אור, ראייה מטושטשת בעת מאמץ גופני ואובדן הדרגתי של שדה הראייה הפריפרי.
גורמי הסיכון
גורמי הסיכון לגלאוקומה כוללים לחץ תוך עיני מוגבר, גיל 55 שנים ומעלה, היסטוריה משפחתית של גלאוקומה, מצבים רפואיים מסוימים – כמו סוכרת, מיגרנות, יתר לחץ דם ואנמיה חרמשית, קרנית דקה במרכז, רוחק ראייה, פגיעות טראומה בעיניים ונטילת סטרואידים – ובעיקר שימוש בטיפות עיניים עם סטרואידים לאורך זמן.
הטיפול
למרות שהנזק לעצב הראייה אינו ניתן לתיקון, כשגלאוקומה מאובחנת בשלב מוקדם – ניתן לטפל בה באמצעות טיפות עיניים שמפחיתות את הלחץ התוך עיני ומעכבות את הידרדרות הראייה. בשימוש מצויות בין השאר טיפות עיניים שמכילות פרוסטגלנדינים, תרופות מקבוצת חוסמי בטא, אגוניסטים של קולטני אלפא וחוסמי האנזים 'קרבוניק אנהידרז'. לעתים יש צורך גם בתרופות דרך הפה, בעיקר מהקבוצה האחרונה.
כמו כן ישנם טיפולים בלייזר וניתוחי עיניים שמטרתם לנקז נוזלים מהעין וכך להפחית את הלחץ התוך עיני. הטיפול בגלאוקומה אקוטית המהווה מצב חירום רפואי ניתן בבית החולים ומשלב לרוב תרופות וטיפול בלייזר או ניתוח להפחתת הלחץ בעיניים.
חשוב לדעת
אמנם אובדן הראייה בגלאוקומה בלתי הפיך, אך כשהתופעה מאובחנת בשלב מוקדם – יש טיפולים שמאפשרים להאט את התקדמותה.
כדי לזהות גלאוקומה בשלב מוקדם, חשוב להקפיד על בדיקות עיניים תקופתיות הכוללות בדיקה לרמת הלחץ התוך עיני.
בישראל אין כיום הנחיות רשמיות לתדירות בדיקות העיניים המומלצת. בארה"ב, האקדמיה האמריקאית לרפואת עיניים (AAO) ממליצה על בדיקת עיניים מקיפה כל 5 עד 10 שנים מתחת לגיל 40, בדיקה אחת ל-2 עד 4 שנים בגילי 40 עד 54, ובדיקה אחת לשנה עד 3 שנים בגילי 55 עד 64, ומגיל 65 מומלץ על בדיקת עיניים אחת לשנה עד שנתיים. בדיקות בתדירות גבוהה יותר מומלצות לאנשים בסיכון משפחתי לגלאוקומה. כמו כן, מאחר וטראומה/ חבלה בעין עלולה לגרום לתופעה, חשוב להגן על העיניים, בין השאר במשחקי ספורט.
רטינופתיה
רטינופתיה (Retinopathy) היא מחלת עיניים שמתבטאת בפגיעה ברשתית (רטינה) בחלק האחורי של גלגל העין. הרשתית היא רקמה רגישה לאור אשר ממירה אותו לאותות עצביים שמשוגרים בהמשך דרך עצב הראייה למוח.
רטינופתיה עשויה להתפתח, בין השאר, כסיבוך של מחלת הסוכרת, כחלק מהנטייה של סוכרתיים לפתח סיבוכים בכלי דם על רקע הפרעות באיזון רמות הסוכר בדם, ובמקרים אלה היא מכונה 'רטינופתיה סוכרתית'. פגיעה בכלי הדם משבשת את תפקוד הרשתית.
בשלבים המתקדמים של המחלה שזכו לכינוי 'רטינופתיה שגשוגית', מתפתחים כלי דם חדשים שאינם תקינים מהרשתית לכיוון זגוגית העין.
רטינופתיה עשויה לגרום למספר סיבוכים בעיניים, בהם בצקת מקולרית, איסכמיה מקולרית, לחץ תוך עיני (שמעלה את הסיכון לגלאוקומה), דימום בזגוגית העין והיפרדות רשתית. כמו כן, רטינופתיה מהווה את אחד הגורמים המובילים לעיוורון באוכלוסייה הכללית.
לפי מחקרים, ההערכה היא כי כשליש (36.3%) מהאנשים עם סוכרת סוג 2 בעולם בסיכון לפתח רטינופתיה סוכרתית במהלך החיים.
התסמינים
בשלבים הראשונים להתפתחותה, רטינופתיה איננה מלווה בתסמינים או שמתבטאת בהפרעות ראייה קלות בלבד. עם זאת, עם התקדמותה, התופעה עלולה להוביל לצמצום משמעותי של שדה הראייה, פגיעה במרכז הראייה ואף לגרום לעיוורון.
רטינופתיה עשויה להתבטא במספר תסמינים, ובהם טשטוש ראייה כתוצאה מבצקת במקולה או מאיסכמיה (הפרעות בזרימת הדם) במקולה, נקודות שחורות או פסים שחורים שנעים בשדה הראייה המעידים על דימום, לחץ תוך עיני מוגבר וכאבים בעיניים, הפרעה בשדה הראייה ואובדן ראייה.
התסמינים של רטינופתיה עשויים להתבטא רק בעין אחת או בשתי העיניים וכן להופיע בדרגות חומרה שונות בכל אחת מהעיניים.
גורמי הסיכון
מחלת הסוכרת היא כאמור גורם הסיכון המוביל לנוירופתיה, הן סוכרת סוג 2 והן סוכרת סוג 1, וככל שהזמן שחלף מאבחון הסוכרת ארוך יותר – כך הסיכון למחלה גדל. מעבר לרמות סוכר גבוהות בדם, גם יתר לחץ דם עלול להוביל להגברת זרימת הדם בכלי הדם ברשתית ולפגיעה בדפנות כלי הדם. כמו כן, יש מחקרים שקושרים בין רטינופתיה לבין רמות גבוהות של שומנים בדם. ובנוסף, עישון מהווה גורם סיכון לפגיעה בכלי דם ונקשר בעלייה בסיכון לרטינופתיה.
הטיפול
רטינופתיה מטופלת בין השאר על ידי טיפול בגורם שהביא להתפתחותה, ובאופן כללי על ידי איזון גורמי סיכון כגון רמות הסוכר בדם בעזרת תרופות לסוכרת, לחץ הדם בעזרת תרופות ליתר לחץ דם וכן הלאה.
מעבר לכך, במצבים של בצקת מקולרית נהוג לבצע כיום הזרקות תוך עיניות של תרופות מקבוצת נוגדי VEGF כנגד כלי דם פתולוגים שעשויים להתפתח ברשתית. במקרים מתקדמים של בצקת מקולרית נשקלת לעתים כקו טיפול שני הזרקת סטרואידים ישירות לעין או באמצעות שתל שמפריש סטרואידים בקביעות.
במחלה שגשוגית מתקדמת מקובל גם טיפול בלייזר המכונה PRP המכוון לרשתית ומשפיע על נסיגת כלי הדם החדשים, בסדרת טיפולים, לעתים בשילוב עם ההזרקות התוך עיניות.
במקרים קשים של דימום מהזגוגית או היפרדות רשתית נדרש ניתוח לכריתת הזגוגית (ויטרקטומיה).
חשוב לדעת
כדי למנוע רטינופתיה חשוב לפנות לרופא עיניים בעת הופעת תסמינים חריגים בעיניים ובבדיקות תקופתיות.
למאובחנים עם סוכרת חשוב לבצע בדיקות עיניים תקופתיות כשגרה לאבחון הסיבוך בשלביו המוקדמים – לפחות אחת לשנה.
כמו כן, הקפדה על אורח חיים בריא, הקפדה על ביצוע בדיקות מעקב תקופתיות לרמות ההמוגלובין המסוכרר בדם (HbA1C) והיענות לטיפול התרופתי לסוכרת - כל אלה מסייעים להבטיח סוכרת מאוזנת ותורמים למניעת סיבוכי סוכרת ובכללם רטינופתיה.
דלקת הלחמית
דלקת הלחמית (Conjunctivitis) היא הנפוצה שבדלקות העיניים, ומתפתחת בלחמית העין – הקרום הרירי שעוטף את לובן העין ומרפד את פנים העפעף. קרום זה משמש לייצור ריר ודמעות ולשמירה על לחות בעיניים וכן להגנה על מבני העין הפנימיים מפני מזהמים. דלקת הלחמית מכונה בשפת העם לעתים 'עין ורודה' (Pink Eye).
הדלקת לרוב נמשכת כשבוע עד שלושה שבועות, ולרוב נגרמת על ידי זיהומים, ובמקרים אלה מדבקת. ללא טיפול, דלקת לחמית עלולה להתפשט לאזורים נוספים בעין, למשל הקרנית וארובת העין.
המדובר בתופעה נפוצה ביותר. בארה"ב, סקר שנערך בשנת 1985 מצא כי דלקת הלחמית היא מהסיבות הנפוצות לפנייה לרופא משפחה או רופא עיניים עקב הפרעת ראייה, ולצד פגיעה בקרנית היוו שתי התופעות מעל למחצית (54%) מהאבחנות.
התסמינים
התסמינים העיקריים של דלקת הלחמית כוללים אדמומיות, הפרשת דמעות מוגברת, עפעפיים דבוקים – בעיקר בבוקר, גירוי וגרד בעיניים ותחושה של גוף זר או חול בעיניים, דלקת שעוברת מעין אחת לעין השנייה ובמצבים מסוימים גם הפרשה דביקה של חומר מוגלתי מהעיניים.
לרוב התופעה אינה מלווה בירידה ביכולת הראייה. לעתים דלקת הלחמית מלווה בתסמינים נוספים של מחלות חורף, למשל נזלת, חום גבוה וכאבי גרון.
גורמי הסיכון
דלקת הלחמית עשויה להתפתח כתוצאה מחשיפה לזיהומים שונים, בעיקר נגיפים, אך לעתים גם ופטריות. כמו כן, לעתים המחלה מתפתחת בעקבות חשיפה לחומרים כימיים שונים, עשן סיגריות ומחוללי אלרגיות מסוימים. דלקתיות בלחמית עשויה להתפתח גם על רקע עיניים יבשות כתוצאה מפגיעה במנגנון הדמעות או תנאי מזג האוויר. אצל תינוקות הדלקת עשויה להתפתח עקב חסימה של צינור הדמעות או הידבקות בזיהום בתעלת הלידה.
דלקת הלחמית עשויה להיות מאובחנת בכל גיל, ונפוצה בעיקר בקרב תינוקות וילדים וכן סטודנטים, חיילים, גננות ועובדי הוראה.
הטיפול
הטיפול העיקרי בדלקת הלחמית מבוסס על קומפרסים קרים להרגעת העין הדלקתית, ניקוי הפרשות בעזרת מגבונים המיועדים לעיניים ושימוש בתחליפי דמעות. לעתים מותאם טיפול בטיפות עיניים נוגדות דלקתיות ובטיפות אנטיביוטיקה למניעת זיהום חיידקי משני.
חשוב לדעת
במקרים של פגיעה בראייה מומלץ לפנות לאבחון אצל רופא עיניים לבירור המצב. במקרה של דלקת הלחמית – על רקע הסיכון להדבקות, חשוב לשמור על היגיינה ולשטוף ידיים אחרי כל מגע עם העין.
אובאיטיס
אובאיטיס (Uveitis) היא דלקת הענבייה – כינוי כולל לדלקות עיניים שעשויות להתפתח באופן אקוטי או כרוני באזור הענבייה שמהווה את השכבה האמצעית בעין וממוקמת בין לובן העין לרשתית. שכבה זו כוללת את הקשתית והעטרה שבקדמת העין, הגוף הציליארי (שריר המצוי מאחורי הקשתית), האזור השטוח של העטרה והרשתית ההיקפית באמצע העין, וכן הדמית – שכבת הכורואיד התומכת ברשתית בחלק האחורי של העין.
קטרקט וגלאוקומה עשויים להתפתח כסיבוך של אובאיטיס, כמו גם בצקות במרכז הראייה, הצטלקות רשתית ואף היפרדות רשתית.
לפי סקירה שפורסמה בשנת 2005, השכיחות של אובאיטיס שנאמדת במחקרים היא בין 38 ל-714 מקרים לכל מאה אלף תושבים.
התסמינים
תסמינים של אובאיטיס משתנים לרוב בהתאם למיקום הדלקת באזור הענבייה. אובאיטיס קדמית המתפתחת בקדמת העין מאופיינת לרוב באדמומיות, דמעות, רגישות לאור, כאבים בעין וטשטוש ראייה. כשהדלקת במרכז אזור הענבייה, היא לרוב מתבטאת בטשטוש ראיה והופעת גופיפים צפים בשדה הראייה – לרוב ללא אדמומיות וכאב. אובאיטיס בחלקה האחורי של הענבייה לרוב מלווה בירידה משמעותית בראייה, פגיעה בשדה הראייה וקושי בראיית לילה – גם כאן לרוב ללא אדמומיות וכאב.
במצב של תסמינים אופייניים לאובאיטיס – חשוב לפנות לרופא עיניים לביצוע אבחון מקיף, שכן יש מצבים רפואיים נדירים ומורכבים עם תסמינים דומים, למשל גידול מסוג לימפומה שמקורו בעין או במוח.
גורמי הסיכון
אובאיטיס נגרמת בעיקר על ידי חדירה של מזהם – לרוב חיידק או נגיף, אך עלולה להתפתח גם לאחר טראומה/ חבלה בעין או ניתוח עיניים בעבר; על רקע מחלות דלקתיות כרוניות - למשל דלקת מפרקים שגרונתית, דלקת חוליות מקשחת או מחלת מעי דלקתית; או כתוצאה מפגיעה בתפקוד המערכת החיסונית ומחלה אוטואימונית כמו זאבת אדמנתית מערכתית או סרקואידוזיס. לפי מחקרים, כ-30% מהמקרים של אובאיטיס מוגדרים 'אידיופתיים' ומתפתחים מסיבה לא ידועה.
עישון סיגריות וגיל מבוגר זוהו בעבודות כגורמי סיכון להתפתחות התופעה.
הטיפול
הטיפול באובאיטיס קדמית, שהיא הנפוצה ביותר, ניתן לרוב בתרופות נוגדות דלקת, ובייחוד סטרואידים בטיפות, ובמקרים הקשים בהזרקות סביב גלגל העין ובטיפול סיסטמי בסטרואידים דרך הפה או בעירוי לווריד. לרוב מותאם במקביל גם טיפול בטיפות עיניים מרחיבות אישונים שמרפות את הגוף הציליארי הפנימי בעין, כמו אטרופין, להקלה בכאבים ומניעת הידוקים של מבנים בעין.
בטיפול באובאיטיס אמצעית, שנחשבת לנדירה יחסית, ניתן לעתים להסתפק במעקב אצל רופא העיניים. במקרים של ירידה בראייה מותאם לרוב טיפול בסטרואידים בטיפות עיניים או הזרקות סביב גלגל העין. במצב כרוני שמלווה בירידה בראייה מותאמות לעתים תרופות לדיכוי מערכת החיסון לתקופה ממושכת של מעל לשנה בכדורים או בזריקות. לעתים יש צורך בניתוח לכריתת הזגוגית (ויטרקטומיה) לצורך סילוק עכירות בנוזל הזגוגית.
הטיפול באובאיטיס אחורית, שהיא הנדירה ביותר, מותאם לפי הגורם למחלה. במקרה של זיהום – מותאם טיפול תרופתי כנגד המזהם. במקרים רבים אובאיטיס אחורית מתפתחת על רקע זיהום בטוקסופלזמה – פרזיט שתוקף חתולים. כשהתופעה מתפתחת על רקע מחלה דלקתית כרונית או אוטואימונית – מקובל לטפל בנוגדי דלקת כמו סטרואידים בטיפות או הזרקות לגלגל העין ובמצבים קשים בטיפול סיסטמי בכדורים או בעירוי לווריד. לאחרונה קיים גם שתל תוך עיני המפריש סטרואידים לעין באופן קבוע. במצבים מסוימים מותאמים גם טיפולים בתרופות שמדכאות את מערכת החיסון וכן בתרופות ביולוגיות המכוונות כנגד חלבונים ספציפיים, למשל מהקבוצות 'נוגדי TNF אלפא' ו'נוגדי CD-20'.
חשוב לדעת
במקרים של פגיעה בראייה מומלץ לפנות לאבחון אצל רופא עיניים לבירור המצב. הימנעות מסוגים מסוימים של אנטיביוטיקה עשויה לסייע בהפחתת הסיכון לאובאיטיס, ובעיקר התרופה 'רפאבוטין' שנקשרה למצב רפואי זה.
דלקת עפעפיים
דלקת עפעפיים (Blepharitis) מתפתחת במבנה העפעף, אשר כולל את זקיקי הריסים ועשרות בלוטות של חלב בהם עשויה להתפתח פעילות דלקתית.
דלקת עפעפיים עלולה להוביל לסיבוכים שונים בעיניים, ובהם הצטברות מוגלתית בבלוטות השומן בעפעפיים, המכונות בשפה העממית 'שעורה', דלקת כרונית בלחמית, שבריריות הריסים, צמיחת ריסים פנימה לכיוון הקרנית, פגיעה בדמעות והתפתחות תסמונת העין היבשה ופגיעה במבנה הקרנית וכן צמיחת כלי דם פתולוגיים בקרנית.
מדובר בתופעה שכיחה ביותר. לפי סקר שנערך במרפאות עיניים בארה"ב, שממצאיו פורסמו באפריל 2009 בכתב העת Ocular Surface, ל-37% עד 47% מהמטופלים היו עדויות על דלקת עפעפיים בשלב כלשהו בחיים.
התסמינים
התסמינים שמאפיינים דלקת עפעפיים כוללים אי נוחות בעיניים – בעיקר בבוקר, תחושות צריבה, גרד וגוף זר בעיניים, רגישות לאור, אדמומיות, קשקשת על הריסים, הפרשות דביקות בעפעפיים ולעתים פגיעה בחדות הראייה.
גורמי הסיכון
דלקת עפעפיים עשויה להתפתח כתוצאה מזיהום בלוטת חלב שבקצה העפעף או חסימה של בלוטות שומן בעפעף או סביב הריסים. התופעה עלולה להיגרם גם מתגובת גירוי לטיפות עיניים ומפגיעה בתהליך הסגירה התקין של העפעף, בין השאר על רקע חולשת שרירי העפעף, גידים ורקמות חיבור ותהליכי הזדקנות (תופעה המכונה ברפואה 'אקטרופיון העפעף'). במקרים רבים דלקת עפעפיים נותרת 'אידיופתית' ולא ניתן לקבוע את הסיבה להתפתחותה.
הטיפול
הטיפול העיקרי במצבים של דלקת עפעפיים הוא בניקוי יומיומי של העפעפיים באמצעות מגבונים מיוחדים לעפעפיים שנמכרים בבתי מרקחת ללא צורך במרשם רופא. קומפרסים חמים מסיעים למסת ההפרשות שהצטברו בעפעף. ניתן להשתמש בתחליפי דמעות במטרה למנוע יובש בעיניים.
במצבים של דלקת חמורה נדרש טיפול במשחות לעיניים המכילות אנטיביוטיקה וסטרואידים וחומרים פעילים המדכאים את פעילות מערכת החיסון (ציקלוספורין).
טיפול מסוג IPL (קיצור של Intense Pulsed Light) הוא טיפול שמתבצע באמצעות הבזקי אור המוקרנים לבלוטות החלב בעפעף להפחתת תהליכים דלקתיים כרוניים. ניתן גם לבצע ניקוי עמוק של שפת העפעף באמצעות מברשת ייחודית בשיטה המכונה 'מיקרואקספוליאציה'.
חשוב לדעת
במקרים של פגיעה בראייה מומלץ לפנות לאבחון אצל רופא עיניים לבירור המצב.
הפרעות תשבורת
הפרעות תשבורת או בלעז 'רפרקציה' (Refractive Errors) הן שם גג למחלות עיניים שמתאפיינות בקושי לראות בבהירות, ומלוות בפגיעה ב'תשבורת' – האופן שבו קרני האור מהסביבה נשברות באמצעות קרנית העין והעדשה ומתמקדות ברשתית.
ההפרעות עשויות להתפתח על רקע מבנה פתולוגי של הקרנית והעדשה או של גלגל העין או עקב הזדקנות עדשת העין.
בין ההפרעות נכללות קוצר ראייה (מיופיה, Myopia), רוחק ראייה (היפראופיה, hyperopia), אסטיגמציה (Astigmatism) המתבטאת בהפרשים ברדיוסי הקימור בקרנית/ העדשה - מרביתן תופעות שמאובחנות בגילי הילדות. הפרעת תשבורת נוספת היא "זוקן ראייה" (פרסביופיה, Presbyopia) שמאופיין בירידה ביכולת למקד את הראייה בעצמים קרובים אצל אנשים בגיל העמידה ומבוגרים.
הפרעות תשבורת הן הפרעות הראייה השכיחות ביותר. לפי מחקרים, כשליש (31.6%) מהילדים בגילי בית הספר מתמודדים עם הפרעות תשבורת.
התסמינים
הפרעות תשבורת מתאפיינות בעיקר בפגיעה בחדות הראייה וראייה מעורפלת מרחוק ו/או מקרוב. תסמינים נוספים שעשויים להתלוות כוללים ראייה כפולה, הילה סביב מקורות אור, פזילות, כאבי ראש, עייפות בעיניים וקשיים למקד את הראייה בקריאה או בצפייה במחשב.
גורמי הסיכון
כל אדם עשוי לפתח הפרעות בתשבורת, אך בסיכון גבוה יותר מצויים מי שיש להם קרובי משפחה ביולוגיים עם הפרעות תשבורת.
הטיפול
הפרעות תשבורת ניתנות לטיפול באמצעות משקפיים, עדשות מגע מסוגים שונים וכן ניתוחים רפרקטיביים, כגון ניתוחי הסרת משקפיים בלייזר, בהם מתבצע שינוי של מבנה הקרנית לתיקון זווית התשבורת.
חשוב לדעת
לפי הערכות, ילדים רבים סובלים מהפרעות בתשבורת וכלל אינם מודעים לעובדה שביכולתם לראות טוב יותר. לכן מומלץ לבצע בדיקת עיניים ראשונה בגיל שנה-שנתיים וכן בגילאי גן לפני כניסה לבית הספר – לאבחון התופעה. גם במסגרת שירותי בריאות התלמיד נהוג לבצע בדיקות ראייה לתלמידים בישראל ולזהות הפרעות ראייה. בדיקות קבועות אצל רופא העיניים יוכלו לזהות הפרעות תשבורת, ולאחר האבחון – ניתן להתאים עדשות או משקפיים, שביכולתם לשפר את הראייה באופן משמעותי.
(צילום: shutterstock)
קרטוקונוס (קרנית חרוטית)
קרטוקונוס (Keratoconus) המכונה 'ניוון קרנית' או 'קרנית חרוטית' היא מחלת עיניים רווחת יחסית בעלת רקע תורשתי, שמתבטאת בפגיעה במבנה הקרנית שבקדמת העין.
זוהי מחלה פרוגרסיבית, ובמהלך התקדמותה הקרנית הופכת דקה יותר ומשנה את צורתה למבנה חרוטי, במקום מבנה מעוגל. כתוצאה מכך נפגעת יכולת מיקוד קרני האור והראייה מידרדרת.
המחלה עשויה להתפתח תחילה רק בעין אחת, אולם עם הזמן נוטה להתבטא בפגיעה במבנה הקרניות בשתי העיניים.
לפי מחקרים, שכיחות המחלה עשויה להגיע לכ-5% מהאוכלוסייה באזורים מסוימים בעולם, בהם המזרח התיכון.
התסמינים
בשלבים הראשונים, קרטוקונוס היא מחלה שקטה, אולם עם הזמן מתפתחות הפרעות בראייה, כגון ראייה מטושטשת-מעורפלת, רגישות מוגברת לאור והילות סביב מקורות אור.
ככל שהמחלה מתקדמת, מספרי המשקפיים עולים בקצב מהיר, בעיקר הצילינדר, לעתים עד לכדי מצב שבו משקפיים כבר אינן מועילות דיין.
גורמי הסיכון
קרטוקונוס היא מחלה גנטית מורכבת, שמתפתחת על רקע שינויים גנטיים ובתנאים סביבתיים מסוימים, ופורצת לרוב לפני גיל 30. למרות שהיא עשויה להיות מועברת בתורשה, בחלק מהמקרים אין לסובלים מקרטוקונוס קרובי משפחה ביולוגיים עם המחלה. כמו כן, לא נמצא עד כה גן ספציפי שאחראי למחלה. שפשוף העיניים מהווה גורם סיכון להתקדמות המחלה.
כמו כן, מספר מחלות נקשרו לעלייה בסיכון לקרוטוקונוס, בהן אסתמה, קדחת השחת, תסמונת דאון ותסמונת מרפן.
הטיפול
אבחון המחלה בשלביה המוקדמים אצל רופא העיניים עשוי למנוע או לכל הפחות לעכב את הידרדרות הראייה. הטיפול בקרוטוקונוס כולל טיפולים בטיפות עיניים למניעת תחושות גרד בעיניים ושפשופים. תיקון הראייה נעשה לרוב בשלבים הראשונים על ידי משקפיים או עדשות ראייה.
לעתים מוצע ניתוח 'צילוב קולגן', במהלכו הרופא מטפטף לעין טיפות ויטמין B2 ולאחר מכן מוקרנת הקרנית בתאורה אולטרה סגולה, כשהשילוב מוביל ליצירת רדיקלים חופשיים שמשפיעים הקשרים בין סיבי הקולגן בקרנית ומחזקים אותה.
במקרים קשים שבהם גם עדשות מגע מיוחדות אינן עוזרות עוד – המטופלים יופנו להשתלת קרנית מתרומת איברים. לעתים מתאפשרת השתלה של חלק מהקרנית, שמשפרת את סיכויי השרידות של השתל, ולעתים נדרשת השתלת קרנית מלאה. בעתיד מפתחים מדענים טיפולים באמצעות הדפסת קרנית מלאכותית במדפסת תלת ממד.
חשוב לדעת
בכל מקרה של גרד עיני – חשוב להימנע משפשוף העיניים, וזאת בעיקר על רקע הסיכון להחמרה של קרטוקונוס.
פטריגיום
פטריגיום (Pterygium) ובעברית 'תבלול' – מהווה מחלה שמתפתחת על רקע תהליך ניווני מתקדם (פרוגרסיבי) של הלחמית. מדובר בתהליך שפיר - רקמה המכילה כלי דם רבים שצומחת על גבי הקרנית ומכסה אותה בהדרגה. כתוצאה מכך, מתפתח אודם חריג בעיניים. המחלה מכונה לעתים בשפת העם 'עין הגולש' (Surfer's Eye) – מאחר והיא נוטה להתפתח בתנאי אקלים להם חשופים גולשים: שמש, רוחות וחול.
במחקרים שונים, שכיחות המחלה נאמדת בכ-1.2% עד 23.4% ברחבי העולם, ובממוצע כעשירית (10.2%) מהאוכלוסייה.
התסמינים
התסמינים האופייניים לפטריגיום כוללים אודם בעיניים, גירוי בעיניים, גרד בעיניים, צריבה בעיניים, דמעת, עיניים יבשות ותחושה של גוף זר בעין.
פטריגיום עלול עם הזמן לכסות את מרכז הקרנית ואף לגרום לשינויים בזוויות הקרנית ולהתבטא בהפרעות ראייה, כגון ראייה מעורפלת והילות סביב מקורות אור.
גורמי הסיכון
בין גורמי הסיכון המובילים לפטריגיום נמנים עישון סיגריות וכן חשיפה לקרינה מייננת מהשמש. שכיחות התופעה גבוהה יותר במדינות שבהן החשיפה לשמש גדולה, כגון ישראל, וכן במגורים לאורך זמן בתנאים של מזג אוויר יבש, רוחות ואבק.
הטיפול
פטריגיום שאינו מלווה בתסמינים אינו דורש טיפול, אולם במידה ומופיעים תסמינים בעייתיים והפרעות ראייה – ניתן לבצע ניתוח להסרת הרקמה השפירה.
מדובר בניתוח עיניים קצר יחסית, במהלכו נכרתת רקמת הפטריגיום והאזור שנחשף מכוסה במתלה מלחמית סמוכה. לאחר הניתוח ישנו סיכון של 5% לחזרת הפטריגיום. כיום נפוץ לעשות שימוש ב'מיטומיצין C' – טיפול כימותרפי שנועד לצמצם עוד יותר את הסיכון לחזרה של הגידול.
חשוב לדעת
גמילה מעישון והגנה על העיניים מפני קרינה מייננת באמצעות משקפי שמש מועילות למניעת פטריגיום.
תסמונת העין היבשה
תסמונת העין היבשה (Dry Eye Syndrome) מבטאת מצב רפואי שכיח, שבו העיניים אינן מייצרות מספיק דמעות או שאיכות הדמעות ירודה. למעשה, שכבת הדמעות משמשת לצורך הגנה על העיניים, ומזינה את רקמות העין השונות.
כתוצאה מחוסר איזון בהרכב הדמעות מתפתחים חוסר נוחות ותסמינים אופייניים, וכן עלולים להתפתח דלקתיות מוגברת ונזק לשטח העין. לעתים התסמונת באה לידי ביטוי רק במצבים מסוימים, למשל רק בחדרים עם מיזוג אוויר, או במהלך עבודה ממושכת מול המחשב.
לאורך זמן, עין יבשה לא רק משבשת את איכות החיים, אלא מעלה את הסיכון לזיהומים, שכן הדמעות מהוות שכבת הגנה בעין מפני חדירת מזהמים שונים. כמו כן, התסמונת עלולה לפגוע במבנה הקרנית עד כדי אובדן הראייה.
טיפולים לתסמונת העין היבשה נועדו להקל על העיניים ולמנוע סיבוכים. השימוש בטיפות עיניים נדרש לתקופות ממושכות כדי למנוע את התסמינים, ולעתים לכל החיים.
התסמינים
התסמינים האופייניים לעין יבשה לרוב משפיעים על שתי העיניים, ובהם נמנים: תחושת עקצוץ או בערה בעיניים, גרד בעיניים, דמעת, רגישות לאור, ראייה כפולה, אדמומיות, תחושת גוף זר בעין, עייפות בעיניים, קושי לשים עדשות מגע, קשיים בנהיגת לילה וטשטוש ראייה לסירוגין.
גורמי הסיכון
עין יבשה עלולה להתפתח כתוצאה מייצור דמעות בכמות שאינה מספקת – תופעה המוגדרת רפואית בשם Keratoconjunctivitis Sicca. תופעה זו עלולה להתפתח על רקע תהליכי הזדקנות עם העלייה בגיל; מצבים רפואיים מסוימים – ובהם תסמונת סיוגרן, דלקת מפרקים שגרונתית, מחלת העין האלרגית, זאבת, סקלרודרמה, מחלת שתל נגד מאחסן, סרקואידוזיס, הפרעת בבלוטת התריס ומחסור בוויטמין A; תרופות מסוימות שעלולות לפגוע בייצור הדמעות, ובהן אנטיהיסטמינים לאלרגיות, טיפול הורמונאלי חלופי, נוגדי דיכאון, תרופות מפחיתות גודש באף, תרופות ליתר לחץ דם, תרופות לאקנה, תרופות לפרקינסון וגלולות למניעת הריון; כמו כן, שימוש בעדשות מגע וניתוחים בעיניים עלולים להוביל לרגישות בעצב הקרנית ופגיעה בייצור הדמעות שהיא לרוב זמנית.
תסמונת העיניים היבשות עשויה לבטא גם התאדות מהירה של הדמעות כתוצאה מחסימת בלוטות החלב בעפעפיים. תופעה זו שכיחה בקרב אנשים שמאובחנים עם מחלות עור, כגון רוזציאה (מחלה שמתבטאת באדמומיות בעור הפנים). התופעה עשויה להתפתח גם כתוצאה ממצמוץ בתדירות נמוכה – על רקע מחלות כמו פרקינסון או על רקע ריכוז יתר בביצוע משימות כמו קריאה, נהיגה ורכיבה על אופניים, כתוצאה מהפרעות בעפעפיים, אלרגיות בעיניים, מחסור בוויטמין A, חשיפה לעשן סיגריות, רוח או אוויר יבש ואף כתגובה לחומרי שימור בטיפות עיניים מסוימות.
ככלל, למבוגרים מעל גיל 50 ולנשים יש סיכון גבוה יותר לפתח עין יבשה. כמו כן, תזונה דלה בוויטמין A ואומגה 3 נקשרה לתופעה, וכן שימוש בעדשות מגע או היסטוריה של ניתוחי עיניים.
הטיפול
הטיפול העיקרי בתסמונת העין היבשה מתבטא באימוץ הרגלי חיים בריאים ובשימוש ב"דמעות מלאכותיות" – טיפות עיניים שמייצרות סביבה לחה בעין ומונעות יובש, שניתנות לרכישה ללא מרשם רופא.
ניתן גם להשתמש ב"קומפרסים" חמים לעיניים ומסכות עיניים חמות אשר יסייעו בשיפור פעילות בלוטות השומן בעפעפיים, בהורדת קצב התאדות הדמעות ובהקלה על תחושות יובש.
לעתים הטיפול התרופתי במחלה שבבסיס התופעה עשוי להקל על עין יבשה. כשהתופעה מתפתחת על רקע טיפול תרופתי מסוים – מומלץ להיוועץ ברופאים לגבי שינוי הטיפול. במצבים מסוימים יותאם טיפול בתרופות אנטיביוטיות למניעת דלקתיות בעין – לרוב דרך הפה ולעתים בטיפות, ולעתים נדרש טיפול זמני בתרופות שמדכאות את המערכת החיסונית כמו ציקלוספורין או בסטרואידים. כמו כן יש תרופות מרשם שמגבירות את ייצור הדמעות כמו פילוקרפין. כיום קיים גם שתל תוך עיני שמפריש דמעות בקביעות.
טיפול נוסף שמתואר בשנים האחרונות כולל טיפות עיניים שמופקות מנוזל דם שמקורו בתרומת דם עצמונית או בתורם דם, בשילוב עם תמיסת מלח. בשנת 2021 אישר מינהל המזון והתרופות האמריקאי תרופה שמסייעת לעין יבשה וניתנת כתרסיס לאף. כיום יש גם עדשות מגע שמותאמות לסובלים מעין יבשה.
חשוב לדעת
לאנשים הנוטים לפתח עין יבשה חשוב להכיר מספר טיפים שעשויים להפחית את הסיכון לתסמינים: להימנע מאוויר שמוזרם ישירות לעיניים – ממאווררים ומכונות מיזוג אוויר, פן לשיער ועוד; להוסיף לחות לאוויר, בין השאר על ידי שימוש במכשיר אדים בחדרים יבשים בחורף; להשתמש במשקפיים להגנה על העיניים מאוויר יבש; לבצע "מנוחה לעיניים" בעת משימות ממושכות, כגון קריאה או עבודה מול מחשב; לבצע תרגילים לסגירת העיניים במקרים של חשיפה לאוויר יבש במיוחד, למשל בטיסות ובהליכה במדבר; להציב את המחשב מתחת לקו העיניים – באופן שלא מצריך פתיחה גדולה של כל העין ומקל על היובש; להימנע מעישון סיגריות שעלול להחמיר את התופעה; ולהשתמש בתדירות גבוהה ב"דמעות מלאכותיות".
(צילום: shutterstock)
עיוורון צבעים
עיוורון צבעים (Color Blindness) הוא מצב רפואי שמתבטא בחוסר יכולת להבחין בין צבעים שונים. התופעה עוברת לרוב בתורשה, ונפוצה יותר בקרב גברים ומשתנה בחומרתה מאדם לאדם. רוב הסובלים מעיוורון צבעים לא מסוגלים להבדיל בין הצבעים אדום וירוק. יש גם מקרים נדירים יותר של חוסר יכולת להבדיל בין צבעי כחול/ צהוב. לצד התופעה הגנטית, יש גם מחלות עיניים מסוימות ותרופות מסוימות שעלולות לגרום לעיוורון צבעים.
לפי מחקרים, השכיחות של עיוורון צבעים אדום-ירוק נאמד בכ-8% מהגברים ו-0.4% מהנשים ממוצא מערבי.
התסמינים
עיוורון צבעים עשוי להופיע במספר דרגות חומרה, ובמקרים רבים אינו מוחלט, ומאפשר ראייה של גוונים מסוימים דהויים בצבע אליו המטופל לכאורה עיוור.
לרוב התופעה ניתנת לזיהוי בילדות, אך יש מצבים שבהם עיוורון צבעים מתגלה רק בשנים מאוחרות בחיים.
גורמי הסיכון
עיוורון צבעים מצביע למעשה על חוסר יכולת של העין להגיב להבדלים בין האורכים השונים של גלי אור שחודרים לעין ומייצרים את תפיסת הצבע. לרוב, כאמור, מדובר בתופעה גנטית שעוברת בתורשה, ולרוב באה לידי ביטוי בקרב גברים. ידועים למדע שינויים בגנים ספציפיים שעלולים לגרום עיוורון צבעים, למשל שינויים בגנים המסומנים באותיות OPN1LW ו-OPN1MW, שמאופיינים בפגיעה בזיהוי צבעי אדום וירוק.
מספר מצבים רפואיים עשויים להיות מלווים בעיוורון צבעים, כגון אנמיה חרמשית, סוכרת, ניוון מקולרי גילי, אלצהיימר, טרשת נפוצה, גלאוקומה, פרקינסון, מיגרנות, אלכוהוליזם וסרטן הדם (לוקמיה). במצבים אלה לעתים התופעה מורגשת במיוחד בעין אחת.
מספר תרופות עשויות לפגוע גם כן בראיית צבע, בהן חלק מהתרופות למחלות אוטואימוניות, מחלות לב, יתר לחץ דם, הפרעות בתפקוד המיני, זיהומים, מחלות נוירולוגיות וכן תרופות פסיכיאטריות מסוימות. היכולת לראיית צבע גם הולכת ודועכת עם העלייה בגיל.
חשיפה לחומרים כימיים מסוימים כמו פחמן דו גופרי, למשל בחשיפות תעסוקתיות – עלולה גם היא להוביל לפגיעה בראיית צבעים.
הטיפול
כיום אין טיפול לרוב הסוגים של עיוורון צבעים, למעט מצבים שבהם התופעה מתפתחת על רקע תרופה או מצב רפואי מסוים, כי אז שינוי בתמהיל התרופות או טיפול תרופתי במחלה הבסיסית עשוי להוביל לשיפור בראיית צבע.
במקרים מסוימים ניתן להתאים משקפיים עם פילטר צבע שמאפשרות להבחין טוב יותר בניגודיות בין צבעים שונים – אם כי אמצעי עזר אלו אינם מאפשרים לראות צבעים חדשים. כיום יש מדענים שעמלים על טיפולים גנטיים פורצי דרך, בשאיפה שיוכלו בעתיד לשנות את הביטוי של גנים שאחראים לעיוורון צבעים ולאפשר טיפול מועיל לריפוי התופעה.
חשוב לדעת
אם קיים חשד לעיוורון צבעים, מומלץ לפנות לרופא העיניים ולעבור 'מבחן אישיהרה'. בדיקה אבחנתית זו כוללת תמונות שמורכבות מנקודות זעירות בצבעים שונים ומכילות בתוכן צורה, לרוב ספרה מסוימת. קושי להבחין בצורה בתוך רצף נקודות עשוי להעיד על עיוורון צבעים.
מבחן אישיהרה לבדיקת עיוורון צבעים (צילום: shutterstock)
קרע או היפרדות רשתית
היפרדות רשתית (Retinal Detachment) אינה מחלת עיניים נפוצה, אולם מהווה מצב חירום רפואי, ועל כן יש חשיבות לאיתורה המהיר ולפנייה לטיפול רפואי מיידי להפחתת הסיכון לאובדן ראייה.
היפרדות רשתית מתרחשת כשמצטבר נוזל תת רשתי אשר גורם להיפרדות של הרשתית ממקומה הטבעי, דהיינו לניתוק של החלק הסנסורי של הרשתית משכבת האפיתל הצבעני (שכבת ה-RPE). הצטברות הנוזל נובעת לרוב מקרע ברשתית אשר מאפשר מעבר נוזלים מזגוגית העין לחלל התת רשתי. קרעים ברשתית עלולים להיווצר, בין השאר, כתוצאה מהיפרדות של הזגוגית מהרשתית.
הזגוגית היא ג'ל המצוי מאחורי העדשה וממלא את נפח גלגל העין עד הרשתית. ככלל, עם העלייה בגיל זגוגית העין נפרדת מהרשתית בחלקה האחורי. אולם, כאשר בתהליך היפרדות הזגוגית נוצרת משיכה של הרשתית – עלול להתפתח קרע שעשוי להוביל בהמשך להצטברות נוזלים ולהיפרדות רשתית.
בהיפרדות רשתית, הרשתית מנותקת מכלי הדם שמספקים חמצן ומרכיבים הכרחיים לתפקודה. ככל שהמטופל משתהה בפנייה לטיפול בבעיה – כך גדל הסיכון לאובדן ראייה.
לפי הערכות, היפרדות רשתית מתפתחת בשיעור של אחד לכל 10 אלף איש.
התסמינים
היפרדות זגוגית מתבטאת בהופעה פתאומית של "חוטים" או "זבובים" בשדה הראייה, טשטוש ראייה, וכן עשויים להופיע הבזקי אור בהיקף שדה הראייה.
במצב של היפרדות רשתית, יש פגם בשדה הראייה שעשוי להיות חלקי – כמעין מסך שחור או "צל" בחלק משדה הראייה, ולעתים אובדן ראייה משמעותי יותר אשר מערב גם את מרכז הראייה.
גורמי הסיכון
במחצית מהמקרים, היפרדות רשתית מתרחשת על רקע טראומה לעין, למשל חדירת גוף זר, חבלה או ניתוח עיניים, ואילו במחצית מהמקרים היא מתרחשת באופן עצמוני – על רקע היפרדות של הזגוגית. הסיכון לתופעה גבוה יותר בקרב אנשים עם קוצר ראייה ושינויים ניווניים ברשתית.
הטיפול
במקרה של אבחון קרע ברשתית, אולם ללא היפרדות הרשתית – ניתן לטפל בקרע בעזרת טיפול דחוף בלייזר (פוטוקואגולציה) ולרוב ללא צורך בניתוח פולשני בעין.
במקרה שהתרחשה היפרדות רשתית, קיימים טיפולים ניתוחיים בטכניקות שונות לסגירת הקרע ברשתית וניקוז הנוזלים התת רשתיים. שיפור בטכנולוגיות הניתוחיות מאפשר כיום ב-85% יעילות להצמיד מחדש רשתית שהופרדה.
אחד הניתוחים שמבוצעים כיום בשכיחות גבוהה יותר בהיפרדות רשתית הוא ניתוח לכריתת הזגוגית (ויטרקטומיה) והצמדת הרשתית. אם מרכז הראייה לא נפרד - ניתן בעזרת הניתוח למנוע אובדן ראייה בלתי הפיך. במקרים בהם מרכז הראייה נפרד יש סבירות גבוהה יותר שתהיה פגיעה בלתי הפיכה בחדות הראייה.
חשוב לדעת
היפרדות רשתית היא מצב חירום, ולכן חשוב לזהות בזמן תמרורי אזהרה. שינויים בשדה הראייה, גופיפים צפים והבזקי אור מחייבים פנייה לבדיקה מיידית אצל רופא עיניים בחשד לקרע ברשתית. במידה ואובחן קרע – חשוב לטפל בו במהירות וללא השתהות, בטרם תתפתח היפרדות רשתית.
במקרה של חשד להיפרדות רשתית – יש לפנות באופן מיידי לבדיקה על ידי רופא עיניים מומחה.
*ד"ר אורי סבאן הוא רופא במערך העיניים של המרכז הרפואי הדסה
עדכון אחרון: ינואר 2024