השנה היתה שנה מפתיעה מאד בחיי. למדתי שגם מה שנראה כלא אפשרי , אפשרי. כמו, להכיר במפתיע גבר חדש. למדתי שיחסים טובים, משפרים את מצב הרוח (כמובן) .עם זאת למדתי שוב, שזה אינו מסלולו חד סיטרי, שלדכאון וחרדה, יש לפעמים עליות וירידות.

למדתי מאד !!! להקשיב לגופי. מתי אני עייפה? מתי די לי ממשהו? עבורי ההקשבה הזו היא שיעור לא פשוט. לא ארחיב כרגע, כי עייפתי.

למדתי שכדאי לשתף אחרים. הרבה פעמים זה מצמיח ,אצל כל הצדדים, דברים מפתיעים.

למדתי שאהבה אינה תלויית גיל.

למדתי לומר ולחוש תודה עמוקה לכל מה שמסייע לי ושנראה מובן מאליו.

תודה.

אני למדתי השנה ששייקים ירוקים בכלל וכאלה המעורב בהם עשב נבט חיטה בפרט, עוזרים לי לשמור על עירנות ועל עור פנים נקי. בחורף יותר קשה לי לשתות את זה כי קר. הילדים שלי קוראים לזה "אמא שוב שותה דשא".

אני למדתי השנה על כוחה של החברותא כדרך לקדם בריאות. התאוריה שלי היא שהאינטרנט והרשתות החברתיות תפסו כל כך הרבה תשומת לב בגלל שהם מייצגים דרך טבעית שלנו לתפקד נכון במערך חברתי.

בריאותי השתפרה בזכות חברי ואני שוב אומרת לכולם - תודה וברכה.

לפני מס' ימים, הבן שלי היה מאושפז מסיבה מסוימת בבית החולים "שניידר".

הגענו למיון ב 21:00 ביום רביעי ויצאנו משם, ביום חמישי בערב.



במהלך כל הלילה כמו כל הורה דואג, לא זזתי ממיטתו והדאגה כשם שיש לכל הורה לא אחרה לבוא.

כמנותח וכאדם אשר זכיתי וזוכה ללוות אנשים לפניי ולאחר ניתוח בריאטרי, אני יודע כמו כל אחד, את הטרמינולוגיה.

אך בכל כמה זמן, אנו נבחנים וכאן, אנו יכולים לבחור לקולות שצצים לנו בראש, השדונים אם תרצו.

האחד אומר, נו.. כבר 3 לפנות בוקר ואתה מתייבש במיון, קח לך איזה חטיף ואילו הקול השני, אומר לנו, בשביל מה זה טוב לך, הגעת עד הלום, קח לך משהו אבל כמה שיותר טוב עבורך.



אז כן, בסופו של דבר, שתיתי משהו חם על מנת להשביע את העניין הרגשי של אותו רגע אבל עשיתי זאת במודע ובהבנה והעיקר חרף השעה, עשיתי זאת קבלה שזה מה שצריך.



אני חושב, שבמהלך כל התהליך שלי וגם השנה, מצאתי את עצמי בוחר כל פעם משהו אחר על חשבון דבר אחר.

מה עדיף יותר באותו הרגע, אם בכלל ומה פחות עדיף.

דבר שבהתחלה נראה לי עם הזמן משהו שכולם עושים, פתאום נתפס בעיניי לפחות כהישג אישי.

בחרתי במודע במשהו יחסית בריא וטוב, בחרתי לעשות ספורט במצבים אחרים במקום לשקוע באיזו סיטואציה ולתת, לרחמים עצמיים לנהל אותי. אבל לא, אני ניהלתי עד כמה שאפשר.. אותם.

לא הייתי פח הזבל שהייתי בעבר.

אז כן, הגעתי לתובנה הזו במיון ולא מתייפייף אלא זו האמת.

אפילו שישבתי על כיסא פשוט יחסית ומדיי פעם הרגשתי את הגב או הבטן ועושים מעין תנועה של אינסטינקט שמתקפלים קדימה, אמרתי לעצמי: היי, אפילו שכואב לי ואני מתקפל, אני מגיע לברכיים"!!

אז כן.. פתאום במצבים כאלו גם רואים משהו חיובי עד כמה שאפשר באותו הרגע..



בתור אדם שיש לו את התופעה הזו מדיי פעם עקב הידבקויות, לא ייחסתי לזה גם חשיבות ופתאום, לא יודע למה דווקא באותה הפעם, כן לקחתי את זה לכיוון הזה. מוזר, לא?



טיפ?

לא בטוח שזה טיפ אלא דרך חיים, שעם הזמן שנהיית שגרה זה יותר קל..

פשוט לא לשקוע ולא לתת לעצמך, להגיע למצב של מסכנות אלא.. חרף כל קושי, להאמין בעצמך ולהסתכל ולשמוע, לקול הטוב שאומר, אתה יכול, אז קשה אבל גם את זה תעבור..



זה לא פשוט וקל להגיד זה נכון, אבל שמתאמנים על זה ומאמנים את ניהול החיים שלך לצד שאתה רוצה ואתה מוצא את עצמך, מוביל את עצמך ולא מובל אחריי ריחות מיותרים של בורקסים וכו'.. זה ההישג וזו הדרך שצריך ללכת בה.

ההתמדה, האמונה העצמית הם חלק בלתי נפרד.



אז נכון אותה חוויה לא הייתה שמחה אבל כן, חישלה למרות כל מקריי העבר,

והראתה כמה ברגע נתון אחד, אפשר להתעלות בזכות מה שלומדים, מתרגלים וזוכים להעביר הלאה

ולא, שוקעים בלופ ובבכיינות או דחיינות.



זו החוויה שלי והלמידה שלי כתוצאה מכך על עצמי בעיקר..



התובנות..

סבלנות וסובלנות

הכלה והבנה של ארוע שמתרחש

לא לקפוץ למקום המנחם.. אלא להבין ואז לפעול בצורה שקולה שטובה לי.

להבין, שאני לא פח זבל כמו שהייתי.



ואם מישהו משניידר במקרה קורא את זה.. :)

מה דעתכם לשים במיון מכונה שיש בה גם פירות וירקות ודברים שהם יחסית יותר בריאים?

זו כמובן לא טענה אבל המיון, מצויד בכל טוב עד כמה שאפשר.. ואין ספק, שאנשים חשבו ונתנו את דעתם וכל הכבוד על כך, אבל גם מכונה עם משהו "אחר" ובריא יהיה נחמד לדעתי וייתן עוד אופציה.

כמו שהמיון ובית החולים מצויד ומתחדש ושלא נזדקק וכמובן, אין זמן להכין לפעמים תיק עם משהו בריא והכנה למקרה ו..

זה יכול להיות פתרון טוב לאנשים שמחפשים מקור אנרגיה אחר ולאו דווקא מתוק מדיי.

גם למבוגרים וגם לילדים.

למדתי השנה וממשיכה ללמוד כל הזמן: העולם לא סובב סביב האוכל:-) שנמצאים באירוע יש אנשים נחמדים שאפשר לשוחח עימם ולא רק בופה עשיר:-) כשמארחים ובכלל מבשלים לבני הבית , ישנן אופציות בריאות וטעימות ולא מזון עתיר שומן: שניתן לצאת מהבית לוותר על הרביצה מול הטלוויזיה וללכת לרקוד ריקודי עם( בעיקר אחרי שניפטרתי מהכאבי רגליים) ועוד המון דוגמאות:-) מה שעדיין לומדת זה להילחם יום יום וללא הפסקה, לא לחזור לעולם, למצב שהיה:-) ברכות להצלחה לכולנו:-):-):-):-)

אני למדתי על עצמי בעיקר ,לדפוס התנהגות וקבלה יש משמעות אדירה

הזמן והחיים סיפקו לי אינספור הסברים הגיוניים לכל דבר ,אך נפשי ניזונה מתעלומות.

מללמוד לקבל את עצמי, אדם שמרגיש ,שמתפעם ממעשים הפשוטים ביותר.

אדם שלמרות חסרונותיו ניחן בתעוזה.

אחרי שחליתי בחו"ל לפני מס' שנים כשהייתי לבד,היה בי החשש לנסוע שוב

הייתי חייבת לטפל בחרדה הזו ולבחון את הגבול מחדש..

תעלומות זה אני .

טסתי לפריז

לבד

עשיתי זאת שוב, הצטלמתי בשער הניצחון ,בדיוק כמו שחלמתי.

החלטתי לקבל שאדם חולה הוא לא מסכן

תעשו מה שאתם אוהבים ותצמחו מחדש , כל פעם מחדש.

אפשר להרוג את גופי ,אך לא את נשמתי.!

מכאן אני מתחילה דף חדש

ואם צריך ,גם מחר וביום שלאחריו...

שלכם

עינת

למדתי שגם אני חשובה. דעתי חשובה. שאני לא צריכה להתחשב בכולם.

למדתי להגיד: ככה אני רוצה.

שאפשר לשבת במסעדת יוקרה ולשתות מרק שהבאתי מהבית (בשלב הנוזלים)...

שזה כיף לא נורמאלי שקל יותר לזוז.

והכי חשוב - לשבת רגל על רגל. תרתי משמע. דבר ששנים לא עשיתי.

אני מבקשת מאד שתחזירו אותי לרשימת הנמענים של ההודעות של קבוצת המשורוולים.

משום מה הפסקתם לשלוח לי הודעות וקישורים. אני מוחרמת משום מה.

למה???

תודה מראש,

חביבה

בעקבות המלצה של חברה טובה, החלטתי לעשות קורס פרמקלצ'ר - חקלאות ברת קיימא , באוניברסיטה הפתוחה- של הטבע.אני איש תוכנה, טבע וסביבה היו רחוקים ממני מאוד והגעתי לקורס מתוך סקרנות בלבד.בדיעבד, הקורס השפיע המון על השקפת עולמי ודרך חיי.

חפצים שאנשים זורקים כזבל, הופכים אצלי לספסל או לפסל סביבתי בגינה.למדתי לחסוך בחשמל ולמחזר מים אפורים וכך גם החשבונות ירדו.הצלחתי לגדל מיני ירקות ואת השאריות להפוך לקומפוסט.

התרומה לסביבה והעבודה בחוץ ובגינה שומרת על בריאות פיזית ונפשית ויוצרת איזון מול העבודה הטכנית והתובענית שלי במשרד הסגור.

אם מרגישים לא עצמינו, זו לא בושה לבקש עזרה ואפילו להיעזר בתרופות.

מאז שאני על אסטו 10 (ציפרלקס) די חזרתי לעצמי והשיחות עם הפסיכולוגית עוזרות לי להבין סיטואציות לא נעימות. איך לא עליתי על זה לפני שנים? כדור קטן יכול לעשות הבדל גדול בהתנהגות ושיהיה לך יותר נוח בתוך עצמך. הסטיגמות פגו מן העולם הנורמה היום היא לפחות ללכת לשיחות. ככה זה בעולם קשה כזה.

מערכת כמוני מבקשת להודות לכל מי שלקח חלק בקבוצה הזו ולהכריז על הזוכה שלנו.

נוני- יה זו את!



נוני-יה למדה במהלך 2015 להקשיב לגוף, להכיר במורדות ובעליות בהתמודדות המתמדת עם הדיכאון והחרדה, לשתף אחרים וגם - להודות.

וכאן המקום שלנו להודות לה על שלל התובנות שחלקה איתנו.



להתראות בפעילויות הבאות!

צוות כמוני