החוויה המורכבת של חיים עם הפרעות אכילה בישראל נבחנה במסגרת מחקר שנערך במכון לאנתרופולוגיה חברתית ותרבותית של אוניברסיטת אוקספורד בבריטניה. במחקר האיכותני שנערך באמצעות ראיונות לאורך שש שנים, אובחנו דפוסים של אמביוולנטיות של התמודדות עם הפרעות אכילה הן כלפי זהותן כחולות והן כלפי עמיתות חולות. המחקר אף מפריך הנחות קודמות בדבר הבדל בין ישראליות עם הפרעות אכילה לבין חולות ממדינות מערב אחרות שמקורו בשירות הצבאי שמבצעות רוב הנשים בישראל.

המחקר בוצע באמצעות ראיונות בקרב 13 אנשים עם הפרעות אכילה בגילי 38-18 מסוג אנורקסיה (12) ובולימיה (1) שאושפזו בעבר עקב הפרעות אכילה לפחות פעם אחת בבית חולים במרכז הארץ - מתוכם 12 נשים. הראיונות נערכו בשתי נקודות זמן - ראיון ראשון בשנים 2006-2005 ושני בשנת 2011. ניתוח איכותני של הראיונות הצביע על הגדרה בו זמנית של המשתתפות במחקר את עצמן הן כקשורות לכלל קהילת הסובלות מהפרעות אכילה והן כנבדלות ממנה. בנוסף, הנבדקות הגדירו את הקהילה מצד אחד כמקור לתמיכה, אך מצד שני כמקור לסכנה להידרדרות מצבן.

מתיאורי הנבדקות עולה כי הן הביעו תחושות של הכרה ולגיטימיות בקהילה הכוללת של נשים עם הפרעות אכילה, אך באופן אמביוולנטי הציגו במקביל אכזבה מתיוגן כחולות בהפרעות אכילה, מה שעלול להטיל עליהן סטיגמה.

חווית האשפוז לצד חולים אחרים עם הפרעות אכילה הובילה אף היא לתחושות אמביוולנטיות: רוב המשתתפות תיארו מצד אחד חברויות שנוצרו במהלך האשפוז עם עמיתים חולים, שנמשכו שנים לאחר השחרור מבית החולים, תיאורים שנלוותה להם תחושה של הבנה הדדית ו'גורל משותף'. אולם בתיאורים של מעל למחציתם עלו גם תחושות שליליות ביחס לאחרים, שמקורן בחשש מפני החמרת הפרעות האכילה על ידי קשר קרוב מדי עם עמיתים חולים, הבאות לידי ביטוי בתיאורים בהם מבקשים המשתתפים לבדל עצמם מקהילת החולים הכוללת. כך, למשל, אחת המשתתפות תיארה עצמה כ"יחסית נורמאלית" בהשוואה לעמיתיה, ואילו אחרת העידה כי כשראתה חולה עמיתה באשפוז ששקלה 20 קילו "לא רציתי לראות זאת.. זה לא שזה צד חולה (שלי)... זה צד שלא היה לי מעולם [תרגום: ד"א]".

מוטיב האמביוולנטיות ביחס לעמיתים חולים שעלה במחקר זוהה גם במחקרים נוספים שבוצעו בקרב אנשים עם הפרעות אכילה באירופה וארה"ב. הדבר מנוגד להנחות קודמות בדבר שוני באופיין של הפרעות אכילה בקרב ישראליות ועמיתותיהן במדינות מערביות אחרות, שמקורו בשירות הצבאי חובה שרוב הנשים בישראל מבצעות, שירות שבמקרים מסוימים אף עשוי להוות כשלעצמו זרז להתפתחות הפרעות אכילה. המחקר הנוכחי, נטען, מראה כי החוויות של הסובלים מהפרעות אכילה דומות בישראל ובשאר מדינות המערב, מה שמרמז על דינאמיקה חברתית ומוסדית חוצת תרבויות סביב המחלה.

במחקר מוסברת עמדתן האמביוולנטית של הסובלות מהפרעות אכילה באמצעות מושג אנתרופולוגי של לימינאליות המאפיין מצבי מעבר וכן מצבי שוליים מעורפלים שבהם מציג האדם יחס דו ערכי כלפי החברה. במחקר עולה חווית האשפוז עם הפרעות אכילה בבית החולים כמצב לינימאלי מעורפל בתוך מתחם המאופיין בחוקים משלו, המושפע מהעולם החיצוני אך עם זאת מבודד ממנו. זהות המשתתפים מתוארת במחקר אף היא כלימינאלית ביחס לעמיתים החולים, כפי שבא לידי ביטוי מצד אחד בשייכות לקבוצת החולים ומנגד ברצון להיבדל מהקבוצה. המחקר בוצע על ידי החוקרת ד"ר קארין אלי, וממצאיו הופיעו בספטמבר בכתב העת PLOS ONE.

מחקרים נוספים בתחום הפרעות אכילה מזהים תחושות של שוני ביחס לחברה בקרב חולות, לצד מאבק יומיומי במחלה. מחקר ישראלי שנערך באוניברסיטת חיפה, המרכז הרפואי סורוקה ומכללת אחווה זיהה בפברואר 2011 כי נשים עם הפרעות אכילה מציירות את עצמן באופן שונה מנשים אחרות.

September 11, 2014. DOI: 10.1371/journal.pone.0105452