שלפוחית השתן אמנם מוכרת כאיבר קטן בגוף האדם, שנפחו עומד על 30 מיליליטר בלידה ועשוי להגיע ל-500 מיליליטר בלבד במבוגר בריא, אך תפקיד השלפוחית באגירת השתן ובהוצאת פסולת מהגוף הופך אותה לאיבר מרכזי המושפע ממחלות רבות - אקוטיות וכרוניות. 

המחלות המרכזיות שמשפיעות על שלפוחית השתן הן אלו המתפתחות בתוך השלפוחית ומשפיעות על תפקודה. לפי המכון הלאומי לסוכרת ומחלות עיכול וכליה בארה"ב (NIDDK), ארבע המחלות העיקריות בקבוצה זו הן תסמונת שלפוחית רגיזה, דלקות בשלפוחית השתן, תסמונת שלפוחית השתן הכאובה וגידולים בשלפוחית השתן. עם זאת, קיימות מחלות נוספות רבות המשפיעות על תפקוד השלפוחית. 

תסמונת השלפוחית הרגיזה

תסמונת השלפוחית הרגיזה זה מצב שכיח של פגיעה בתפקוד כיס השתן, המאופיין בחוסר יכולת של האדם להתאפק (מצב המכונה דחיפות) עם או בלי חוסר שליטה בשתן. לעיתים קרובות מתלווה לכך גם תכיפות יומית ולילית בהטלת השתן - או במילים אחרות ביקורים מרובים בשירותים. (בחנו את עצמכם: האם ייתכן שאתם סובלים משלפוחית רגיזה?) 

גורמים רבים תורמים להיווצרות של שלפוחית רגיזה, רובם נובעים משינויים המתרחשים עם הגיל, הן במערכת השתן והן במערכת העצבים השולטים בפעולת השלפוחית. התסמונת שכיחה מאוד ובניגוד למה שרבים חושבים, לא מדובר במחלה "נשית" - שכיחותה דומה בקרב גברים ונשים. מתחת לגיל 40 השכיחות של התסמונת עומדת על כ-5-7% בלבד, אבל באוכלוסייה של בני 40 ומעלה, 35% סובלים ממנה.

הטיפול בשלפוחית רגיזה מתחלק לטיפול התנהגותי, גירוי חשמלי, תרופות אנטיכולינרגיות הגורמות להרפיה של השלפוחית, הגדלת נפח השלפוחית והורדת הלחצים בתוכה (וסיקר, טוביאז, נוביטרופן, לירינל, דטרוסיטול, ספסמקס, ספסמוליט) וטיפולים פולשניים כגון הזרקת בוטוקס לדופן שלפוחית השתן, השתלת קוצב ואפילו ניתוח להגדלת נפח השלפוחית.

למידע מפורט על הטיפול בשלפוחית רגיזה

דלקות בשלפוחית השתן

דלקות בשלפוחית השתן (ציסטיטיס) נגרמות כתוצאה מזיהום החודר לדרכי השתן. קיומה של שלפוחית השתן כאיבר המנקז פסולת מהגוף החוצה וכן כאיבר הסמוך למערכת איברי המין ולפי הטבעת הופך אותה מועדת לחדירת זיהומים מסוגים מגוונים.

דלקות בשלפוחית השתן ובשופכה (אורטריטיס) קרויות יחד 'דלקות בדרכי השתן התחתונות', ונחשבות קלות יותר מדלקות בדרכי השתן העליונות - בכליות ובשופכנים (הצינורות המובילים את השתן מהכליות אל שלפוחית השתן) המסוכנות יותר לתפקוד הכליות.

בין המצבים המסכנים בדלקת בשלפוחית השתן נמנות גם מחלות כרוניות העשויות למנוע התרוקנות מלאה של השלפוחית בעת מתן שתן, לרבות סוכרת לא מאוזנת, פגיעה בחוט השדרה, ערמונית מוגדלת בגברים ומחלות ומצבים הפוגעים בתפקוד המערכת החיסונית - לרבות חולי סרטן המטופלים בכימותרפיה. כששלפוחית השתן איננה מתרוקנת במלואה, השתן שהצטבר בה מהווה כר פורה לזיהומים.

דלקת ייחודית בשלפוחית השתן מאפיינת נשים פעילות מינית, המקיימות יחסי מין בתדירות גבוהה ועלולות לפתח דלקת כתוצאה מחדירת זיהום במגע מיני - תופעה שזכתה לכינוי דלקת ירח דבש (honeymoon cystitis).

דלקת בשלפוחית השתן מאופיינת לרוב בכאבים וצריבה בעת מתן שתן, קושי להתאפק וצורך דחוף במתן שתן, לעיתים שתן עכור ואדמדם, כאבים בבטן התחתונה מעל השלפוחית, הרגשה של אי יכולת להשלים מתן שתן, ולעתים היא מלווה גם בחום בינוני של כ-38 מעלות.

הטיפול המקובל ניתן באנטיביוטיקה המותאמת לחומרת הדלקת. כשמדובר בדלקת קלה ניתן לעתים להסתפק בטיפול חד פעמי, ובמקרים אחרים נמשך הטיפול לרוב 7-3 ימים בקרב נשים ו-14-7 ימים בקרב גברים. לעתים מומלצת תוספת של ויטמין C הגורם לעלייה ברמות החומצה של השתן ועשוי לסייע במיגורם של זיהומים חיידקיים בדרכי השתן.

דלקות בדרכי השתן עלולות להיות מסוכנות אם הן לא מאובחנות ומטופלות בזמן, במיוחד כשמדובר בקשישים, בילדים ובנשים הרות.

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה הקרויה בלעז PBS, קיצור של Painful Bladder Syndrome, וכן מוכרת בכינוי Interstitial Cystitis, היא תסמונת כרונית המתבטאת בכאבים ובדחיפות במתן שתן. היא מופיעה לרוב סביב גיל 42, ושכיחותה נאמדת בכחצי אחוז מהאוכלוסייה במדינות המערב, וגבוהה בנשים פי 9 בהשוואה לגברים.

מקור המחלה אינו ברור, והיא אינה מלווה בתוצאה חיובית של נשאות לחיידק או זיהום אחר ספציפי. ההערכות הן כי היא נגרמת מפגיעה בשכבה המצפה את רירית שלפוחית השתן מסוג גליקוזאמינוגליקן, המאפשרת חדירה של רעלנים מהשתן לדופן השלפוחית ולפגיעות במערכת העצבים המקומית המייצרות כאבים. הערכה נוספת כי התסמונת היא ביטוי לדלקת שמתפתחת באזורים אחרים בגוף, על רקע מצבים רבים של נשים הסובלות במקביל מתסמונת זו גם מתסמונת המעי הרגיז ו/או פיברומיאלגיה.

מאחר ומקור התסמונת אינו ברור, גם לא נמצא טיפול ייעודי כנגדה. בחלק מהמקרים התסמונת חולפת לאחר שינוי תזונתי, אולם עשויה לחזור בהמשך שוב. ישנו אבחון המבוצע באמצעות הרחבת השלפוחית (bladder distention) על ידי החדרת מצלמה זעירה לשלפוחית ומילוייה במים לצורך מתיחתה וצפייה ברקמת דופן השלפוחית, ובדיקה זו, למרות שמטרתה אבחונית בזיהוי רקמת דופן פגועה, עשויה להקל על תסמיני השלפוחית. טיפול נוסף ל'שטיפת השלפוחית', במהלכו מושרית השלפוחית בתמיסה למשך 15-10 דקות, נמצא אף הוא כמקל בתסמינים. כמו כן קיימת תרופה למצב של תסמונת השלפוחית הכאובה בשם DMSO, היחידה המאושרת למצב זה על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA).

גידולים בשלפוחית השתן

גידולים בשלפוחית השתן - שפירים או סרטניים - לרוב מתפתחים משכבת הריבוד של אפיתל השלפוחית בפנים שלפוחית השתן - הקרויה אורותליום. גידולים שפירים הם לרוב מסוג פפילומות. גידולים ממאירים יכולים להתפתח מהשכבה הפנימית של השלפוחית (סוג המכונה 'סרטן תאי המעבר או סרטן תאי האורותל של השלפוחית) או כגידול על השריר המכווץ את השלפוחית - מחלה המכונה 'סרטן השלפוחית החודרני'.

גידולים לרוב מלווים בכאבים או צריבה בעת מתן שתן, ומאובחנים לרוב על רקע הופעה של דם בשתן. האבחון לרוב נעשה בבדיקות דם, ובהמשך בבדיקת ציסטוסקופיה במהלכה מוחדר סיב אופטי לשלפוחית לאבחון הגידול וכן בבדיקות הדמיה נוספות.

הטיפולים במחלה ניתנים על ידי כימותרפיה, הקרנות וטיפולים ביולוגיים, בהתאם לשלב הגידול הסרטני שאובחן. טיפול בסרטן שטחי בשלפוחית השתן כולל לעתים גם חימום מקומי של דופן שלפוחית השתן (היפרתרמיה) עם שטיפה של השלפוחית באמצעות צינורית המוחדרת לשופכה בתרופה כימותרפית, בטכנולוגיה הקרויה 'סינרגו'.

לפי נתוני משרד הבריאות שפורסמו לקראת יום הסרטן הבינלאומי בפברואר 2015, בישראל נכון לשנת 2012 מהווה סרטן שלפוחית השתן את הסרטן החודרני הרביעי בשכיחותו בגברים (6.4% מכלל סוגי הסרטן בקרב גברים יהודים ו-5.5% בקרב גברים ערבים), אחרי סרטן הערמונית, המעי הגס והריאה. לפי חישוב שבוצע במשרד הבריאות לשנת 2011, הסיכוי בישראל לפתח סרטן בשלפוחית השתן הוא בקרב 1 מכל 21 גברים יהודים, 1 מכל 107 נשים יהודיות, 1 מכל 25 גברים ערבים ו-1 מכל 131 נשים ערביות.

פגיעה בחוט השדרה מהווה גורם סיכון מוכר לסרטן שלפוחית השתן, והסיכון למחלה גבוה פי 28-16 בקרב נפגעי חוט שדרה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. לפי מחקר אמריקאי שפורסם במארס 2002 בכתב העת Archives of Physical Medicine and Rehabilitation הסיכון למחלה בקרב נפגעי חוט שדרה גבוה פי 25.4 בהשוואה לאוכלוסייה הכללית וגם הסיכון לתמותה היה גבוה יותר בקרב חולים אלה, בהסתמך על מדגם שכלל 3,670 נפגעי חוט שדרה. הסיבות לקשר עשויות להיות החדרה של סיבים אופטיים דרך שלפוחית השתן בשכיחות גבוהה לצורכים טיפוליים, פגיעה בחוט בשדרה באזור השולט על שלפוחית שתן, סיכון מוגבר לזיהומים בדרכי השתן ו/או הצטברות מוגברת של אבנים בדרכי השתן.

מחלות כרוניות נוספות שמעלות את הסיכון לסרטן שלפוחית השתן, אם כי בהיקפים קטנים יותר, הן טרשת רב מערכתית (טרשת סיסטמית) בקרב נשים המתבטאת בהתעבות של רקמת העור כתוצאה מהצטברות של סיבי קולגן, מחלת קרוהן המעלה פי 2 את הסיכון לסרטן שלפוחית השתן, וכן טיפול בסוכרת סוג 2 בתרופה פיוגליטזון (Pioglitazone), שסווגה כגורם סיכון אפשרי למחלה על ידי ועדה של הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) בשנת 2013 על פי רשימת מסרטנים אפשריים בבני אדם שפורסמה בכתב העת Lancet Oncology. עם זאת, עבודה שפורסמה במארס 2015 בכתב העת Diabetologia והקיפה מעל למיליון איש ממאגרים בשש מדינות מערביות, העלתה כי לאחר תקנון לגורמים מתערבים כגון גיל, מין ועישון, אין קשר מובהק בין התרופה לסרטן שלפוחית השתן, ותועלתה עולה על הסיכון למחלה עליו הצביעו בסוכנות הבינלאומית לסרטן.

סוכרת

מחלת הסוכרת עשויה להשפיע על תפקוד שלפוחית השתן, וחולי סוכרת לרוב חווים סיבוכים בשליטה על הצרכים, לרבות במתן שתן או לחילופין בריחת שתן. עבודה מהודו שפורסמה בקיץ 2014 בכתב העת Indian Journal of Endocrinology and Metabolism מצאה בקרב מדגם של 153 נשים חולות סוכרת כי 67% מהן סבלו מתסמינים כלשהם בשלפוחית השתן.

מספר מנגנונים עשויים להסביר פגיעה אפשרית בשליטה על שלפוחית השתן בקרב חולי סוכרת:

- השמנה שפעמים רבות מלווה סוכרת סוג 2 מהווה גורם סיכון לפגיעה בשלפוחית השתן, בייחוד על רקע היחלשות אפשרית של שרירי רצפת האגן המחזיקים את שלפוחית השתן. במקרים אלו עשויות התפתח דליפות משלפוחית השתן בעת שיעול.

- פגיעה במערכת העצבים מהווה את אחד הסיבוכים של מחלת הסוכרת (נוירופתיה), וזו עלולה להוביל לפגיעה גם במערכת העצבים המקיפה את שלפוחית השתן, להעדר תחושה בעת מתן שתן ולדליפות תכופות.

- סוכרת גם עלולה לפגוע במערכת החיסונית של הגוף, וכך הופכת את הגוף לפגיע יותר לזיהומים, לרבות זיהומים בדרכי השתן.

- תרופות מסוימות לסוכרת עלולות לגרום לשלשולים ולהיחלשות רצפת האגן העשויה מצידה גם לפגוע בתפקוד שלפוחית השתן, לרבות התרופות מטפורמין, אקרבוז וגליקלזיד.

הטיפול המונע היעיל ביותר לסיבוכים בשלפוחית השתן בקרב חולי סוכרת הוא שמירה על איזון ככל האפשר של רמות הסוכר בדם באמצעות תזונה נכונה, תרופות או אינסולין, וכן בטיפולים להורדת משקל בקרב הסובלים מעודף משקל והשמנה באמצעות תזונה נכונה ופעילות גופנית.

אי ספיקת לב

קשר זוהה בעבר בין אי ספיקת לב לבעיות בשלפוחית השתן. במחקר שנערך באוניברסיטת צפון קרוליינה ופורסם ביולי 2009 בכתב עת Journal of Urology, נמצא במדגם של 296 חולים באי ספיקת לב כי 45% סובלים מאי נקיטת שתן במאמץ ו-57% סובלים משלפוחית רגיזה. ברוב המקרים הקשר מיוחס לעלייה בהצטברות נוזלים בגוף בעקבות מצב של אי ספיקת לב, העלולה להוביל למילוי של שלפוחית השתן בתדירות גבוהה מדי. במחקר האמריקאי נמצא כי הסיכון לשתי התופעות גבוה ב-45% בקרב אנשים עם עודף משקל או השמנת יתר וגבוה ב-65% בקרב אנשים עם דיכאון, ממצא המרמז לפי החוקרים על דיכאון כחוליה מקשרת אפשרית נוספת בין אי ספיקת לב וסיבוכים בתפקוד השלפוחית.

בנוסף, אחת התרופות לאי ספיקת לב שמשמשת לוויסות של רמות הנוזלים בגוף ולסילוק עודפי נוזלים היא פרוסמיד (Frusemide), ותרופה זו עלולה לגרום להתפתחות שלפוחית רגיזה. עם זאת, יעילותה גבוהה, ולרוב אם מופיעים סיבוכים בשלפוחית בקרב הנוטלים אותה, נעשים מאמצים לשינוי מועד הנטילה במשך היום כדי להקל ככל האפשר על המטופל.

שבץ מוחי

שבץ מוחי עלול לפגוע בשליטה במערכות רבות בגוף, על רקע פגיעות מוחיות למיניהן, לרבות פגיעה אפשרית בשליטה על שלפוחית השתן. שבץ עלול לגרום בעיקר לצורך מוגבר בהליכה לשירותים המאפיין שלפוחית רגיזה, לעתים גם כזה הכרוך ביקיצות רבות בלילה לצורך הטלת שתן (Nocturia, הטלת שתן לילית) או אי נקיטת שתן.

חוקרים מהמרכז הרפואי המפורסם מאיו קליניק במינסוטה דיווחו באוקטובר 2012 בכתב העת Neurohospitalist על שבץ הקשור בפגיעה במעטפת המוח הפרונטאלית שנמצא בהמשך כגורם המשפיע על קשיים בשליטה במתן שתן.

החזרת השליטה על שלפוחית השתן חיונית במסגרת מאמצי השיקום של נפגעי שבץ. חוקרים מברזיל דיווחו בספטמבר 2014 בכתב העת Urology כי טיפול באמצעות גירוי חשמלי של העצבים בחוט השדרה בקרב נפגעי שבץ נמצא יעיל בהחזרת השליטה על שלפוחית השתן.

מחלות מעי דלקתיות

קשר מזוהה בין מחלות כרוניות של דרכי העיכול מסוג קרוהן וקוליטיס כיבית לבין תפקוד שלפוחית השתן, בין השאר על רקע הקרבה האנטומית בין מערכת העיכול לשלפוחית בגוף האדם. הקשר מובהק בעיקר בקרב חולי קרוהן: חוקרים ישראלים מהמרכז הרפואי רמב"ם דיווחו באפריל 2002 בכתב העת Canadian Journal of Gastroenterology כי במדגם של 312 חולי קרוהן שטופלו בבית החולים סבלו 51 מזיהומים בדרכי השתן (16%).

ההשפעה הפתולוגית של מחלות כרוניות של דרכי העיכול על השלפוחית עשויה להיות קשורה לשני אפיקים: תהליכים דלקתיים העלולים להוביל לזיהומים בדרכי השתן, הופעת פיסטולות - המאפיינות גם חולי קרוהן - בדרכי השתן וחסימה של מוצא השלפוחית, וכן תהליכים מטבוליים העלולים להוביל בהמשך לפגיעה בכליות ובייחוד להצטברות אבנים בכליות (נפרוליתיאזיס), ששכיחותן בקרב אנשים עם מחלות מעי דלקתיות עומדת על 19% - הרבה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית.

למרות שכיחותם הגבוהה, סיבוכים בשלפוחית ודרכי השתן בקרב חולי קרוהן ניתנים לטיפול, וברוב המקרים מותאם טיפול לזיהומים באנטיביוטיקה. 

מחלות כליה

בריאות הכליה שמהווה את המקור לשתן והאיבר הממלא את השלפוחית, קשורה מטבע הדברים בתפקוד השלפוחית עצמה. שתי הכליות מחוברות לשלפוחית השתן באמצעות צינוריות הקרויות אורטרים (uretes). הקשר בין אי ספיקת כליות לבין סיבוכים בשלפוחית לרוב דו כיווני: אי ספיקת כליות או סיבוך כלייתי כלשהו עלולים להוביל לזיהומים בדרכי השתן, ובשכיחות נמוכה יותר גם לקושי במתן שתן או לחילופין שלפוחית רגיזה, ואילו סיבוך כלשהו בתפקוד השלפוחית, לרבות זיהום, עלול מצדו לפגוע בתפקוד הכליות. שתן שנאגר זמן רב מדי בשלפוחית בעקבות קושי בהטלת שתן, חסימה של מוצא השתן או ריקון שלפוחית השתן באופן שאינו מלא – מהווה גורם סיכון עיקרי להתפתחות בהמשך של מחלת כליות, לרבות אבנים בכליות ועד לאי ספיקת כליות.

הקשר האנטומי בין המערכות גם בא לידי ביטוי בסיכון המוגבר לסרטן הכליה ושלפוחית השתן בקרב מטופלי דיאליזה העוברים סינון של הדם באמצעים מלאכותיים: מחקר בינלאומי שפורסם בינואר 2003 בכתב העת Journal of the American Society of Nephrology שבחן תיקים רפואיים של 831,804 אמריקאים המטופלים בדיאליזה בין השנים 1994-1980 העלה כי הסיכון לסרטן הכליה היה גבוה פי 3.6 ולסרטן שלפוחית השתן גבוה ב-50%, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, כשהסיכון היה גבוה במיוחד בקרב צעירים ונשים.

טיפולים לחולי סרטן

טיפולים כימותרפיים מסוימים משפיעים כתופעת לוואי גם על שלפוחית השתן, ועלולים לגרום ברוב המקרים לסיבוכים בהטלת שתן (urinary incontinence), לרבות קושי וכאבים במתן שתן, זאת על רקע פגיעה של התרופות במערכת העצבים השולטת על תפקוד השלפוחית. בחלק מהתרופות הכימותרפיות גם קיימת רגישות מוגברת לזיהומים, לרבות זיהומים בדרכי השתן ובשלפוחית. טיפולי הקרנות לרצפת האגן עלולים אף הם לפגוע בתפקוד השלפוחית. ואילו תרופות הורמונאליות עשויות לגרום לייבוש צינורית השופכה (urethra) ולאובדן שליטה על השלפוחית.

בחלק מהמקרים התופעה חולפת ככל שהגוף מתאושש מהטיפולים, לאחר שהסתיימו, אולם בחלק מהמקרים הבעיה נמשכת לאורך זמן ודורשת טיפולים בתרופות או טכנולוגיות לצורך שטיפת השלפוחית וריקונה.

טרשת נפוצה

מרבית הסובלים מטרשת נפוצה מפתחים גם סיבוכים בשלפוחית השתן. מחקרים מראים שהיקף סיבוכים אלה נאמד בקרב 75% מהחולים בטרשת נפוצה ואף למעלה מכך, ברמות חומרה שונות.

הפרעות בשליטה על שלפוחית השתן - לרבות קשיים במתן שתן, אגירת שתן או לחילופין שלפוחית רגיזה, נובעים לרוב מפגיעה במסלול השליטה על שלפוחית השתן בקרב חולי טרשת נפוצה בין האזור המפקח בגזע המוח הקרוי PMC, ובשמו המלא Pontine Micturition Center, לבין חוט שדרה האחראי לפעילות העצבית בשלפוחית ולכיווצה והתרחבותה.

הטיפול בהפרעות בשלפוחית השתן בקרב חולי טרשת נפוצה ניתן לרוב בתרופות ושינויים התנהגותיים, לרבות שינויי תזונה, ובמקרים מסוימים גם בעזרים טכנולוגים.

חוט שדרה

פגיעה בחוט השדרה עלולה לגרום לקושי במתן שתן או לדליפה לא רצונית. פגיעה שכזו עלולה לגרום להתכווצויות לא תקינות של שלפוחית השתן גם בשלב שבו אנו לא מעוניינים להתרוקן - מצב הגורם לדליפות שתן. לחילופין עלול להתפתח מצב של כיווץ שלפוחית השתן וקושי בהטלת שתן. במצב כזה השתן עלול לחזור אחורה לכיוון הכליות ולגרום לפגיעה בכליות, לרבות אבנים בכליות ואי ספיקת כליות.

מסיבה זו לרוב נפגעי חוט שדרה המאושפזים במוסד רפואי או שיקומי לאחר פגיעתם מחוברים לפחות בתחילת האשפוז לקטטר המרוקן את השתן, אם כי לאחר מספר ימים מומלץ להסירו כדי להפחית את הסיכון לזיהומים. קיימת גם האפשרות לצנתור עצמי של שלפוחית השתן במרווחים קבועים לצורך ריקון השלפוחית וכן לאימוני תנועתיות של שרירי הבטן התחתונה המקלים על שחרור השלפוחית. כמו כן, קיים פיתוח חדש של 'שסתום טורבינה' הממוקם בפתח היציאה של השלפוחית ומופעל באמצעות מגנט. כשהמטופל - ברוב המקרים מטופלת - מבקש להתרוקן, ואינו מעוניין לבצע צנתור עצמי, הוא מניח את המגנט על בטנו ולוחץ על כפתור הגורם לשחרור השסתום ולריקון השלפוחית. קיימים טיפולים נוספים לריקון השלפוחית, וגם טיפולים תרופתיים בהם תרופות אנטיכולינרגיות המרפות ומרחיבות את השלפוחית, תרופות להפחתת עוויתות והתכווצויות שמפריעות לצנתורים ותרופות המרפות את הסוגר הפנימי במידת הצורך. בנוסף, קיימת אפשרות לטיפולים חודרניים כמו הזרקות בוטוקס, ניתוחים וגירויים חשמליים.

מצוקה נפשית

מצוקה נפשית עלולה תמיד להוביל גם לביטויים גופניים, וכך גם לסיבוכים הקשורים בשלפוחית שמקורם נפשי. מחקר מאוניברסיטת איווה שפורסם במאי 2014 בכתב העת Journal of urology מצא בקרב 1,702 חיילות לוחמות של צבא ארה"ב כי 22% סובלות משלפוחית רגיזה - שכיחות גבוהה ביחס לאוכלוסייה הכללית. שכיחות גבוהה במיוחד של שלפוחית רגיזה אובחנה בקרב חיילות עם חרדה (40.6%), פוסט טראומה (37.8%) ודיכאון (20.5%) וחיילות שעברו הטרדה או התעללות מינית (37%).

מחקרים בתחום מציעים מספר מנגנונים אפשריים העשויים להסביר את הקשר בין הפרעות נפשיות לסיבוכים בשלפוחית ובייחוד לשלפוחית רגיזה, ואלו כוללים תפקוד לקוי של כימיקל הסרוטונין במוח ושל הורמונים הפועלים בבלוטת האדרנל, הקשורים למצוקה נפשית ועלולים להשפיע גם על השלפוחית. כמו כן קיימות הערכות כי מצוקה נפשית קשורה גם לסיכון מוגבר לזיהומים ברמות נמוכות, לרבות זיהומים בדרכי השתן, בגלל פגיעה אפשרית בתפקוד המערכת החיסונית.

הטיפול בהפרעות בתפקוד שלפוחית השתן על רקע מצב נפשי ניתן לרוב באותן התרופות המטפלות במצבים אלה בקרב אנשים ללא רקע של מצוקה נפשית.

ערמונית מוגדלת

הגדלה שפירה של הערמונית (היפרפלזיה), שנחשבת למצב רפואי שכיח בקרב גברים משנות החמישים לחיים, עלולה להשפיע על תפקוד שלפוחית השתן – עקב הקרבה האנטומית בין שני האיברים בגוף האדם.

ערמונית מוגדלת היא למעשה מצב בו בלוטת הערמונית גדלה לתוך הצינור המוביל שתן משלפוחית השתן באופן המייצר לחץ ולעתים אף חסימה של מוצא השלפוחית. גדילה של הערמונית מתרחשת ברוב הגברים מגיל 35 ומעלה, ומושפעת משינויים הורמונאליים וסביבתיים שונים.

השפעות התופעה עלולות לגרום לתסמינים שונים בהם קשיים במתן שתן, לרבות זרם שתן מקוטע ובעיות בריקון השלפוחית וגם תכיפות ודחיפות במתן שתן ולעיתים אף בריחת שתן עקב דחיפות - תסמיני שלפוחית רגיזה.

הטיפול ניתן בהתאם לתסמינים. כאשר התסמינים קשורים להתרוקנות בלבד – כמו זרם שתן חלש ומקוטע, אצירת שתן וטפטוף שתן מתמשך לקראת סיום הטלת השתן, יינתן טיפול תרופתי שמטרתו לפתוח את מוצא השלפוחית ולהקטין את נפח הערמונית. כמו כן, קיימת אפשרות לטיפול על ידי ניתוח כריתת הערמונית במקרים הקשים. בגברים אצלם הערמונית המוגדלת והחוסמת גורמת גם לתסמיני שלפוחית רגיזה והטיפול לפתיחת מוצא השלפוחית לא מקל עליהם, תינתן גם תרופה אנטיכולינרגית שמטרתה לטפל בהתכווצויות היתר של השלפוחית.

עוד על ערמונית מוגדלת: תסמינים, אבחון וטיפול

דמנציה

סיבוכים בדרכי השתן מדווחים בשכיחות גבוהה בקרב הסובלים מדמנציה של הגיל המבוגר, אולם הקשר בין התופעות סבוך. בעוד שזיהומים בשלפוחית ובדרכי השתן בקרב צעירים לרוב באים לידי ביטוי בכאבים, שינויים המתרחשים בגוף האדם בגיל המבוגר גורמים לכך שלזיהומים בדרכי השתן של קשישים עלולים להתלוות סימנים המאפיינים דמנציה, לרבות בלבול ושכחה, ולהוביל למסקנה שגויה כי המטופל סובל מדמנציה, כשהמקור לתופעה הוא הזיהום עצמו. התפתחות של סימני בלבול בקרב מבוגרים עם זיהומים בשלפוחית ובדרכי השתן אינה מבטאת בהכרח תחילתו של תהליך דמנציה, אולם עלולה לבשר על נטייה כלשהי לפגיעה במערכת העצבים המרכזית אצל המטופל.

במידה ומטופל שסובל כבר מדמנציה מפתח זיהומים בדרכי השתן, יהיה קשה לאבחן אותם, מאחר והסימנים המזהים יידמו להחרפת הדמנציה. לכן יש צורך לבצע פעולות למניעה מראש של זיהומים בשלפוחית בקרב אנשים עם דמנציה, לרבות עידוד לשתייה מרובה של מים (8-6 כוסות ליום), עידוד הליכה לשירותים והקפדה על היגיינה לרבות רחצה מדי יום.

פרקינסון

קשר קיים גם בין תפקוד השלפוחית למחלת פרקינסון, כשהסיבוך העיקרי שמאפיין חולי פרקינסון קשור בקושי של המוח לשלוט על השריר הסוגר את צינור השופכה בשלפוחית (שריר הסוגר, sphincter) ובשלפוחית רגיזה ובריחת שתן. הטיפול בתופעה נעשה באמצעות תרופות אנטיכולינרגיות. 

לחילופין מחלת הפרקינסון עלולה בשכיחות נמוכה יותר להוביל להתפתחות קשיים בהטלת שתן, כששריר הסוגר הנשלט במוח מתקשה להיפתח ובעל נטייה להיסגר, או שהוא חלש מדי מכדי לבצע פתיחה הנדרשת להטלת כל השתן שהצטבר בשק השלפוחית. מצב זה מעלה את הסיכון לזיהומים. הטיפול בבעיה זו בקרב חולי פרקינסון מחייב לרוב טיפול בצנתור עצמי של שלפוחית השתן.