בשנים האחרונות הפכה דיאליזה לטיפול נפוץ בקרב חולים עם אי ספיקת כליות. בעולם כולו מוערך כי חיים כיום מעל ל-1.2 מיליון מטופלי דיאליזה, ובישראל עמד מספר המטופלים בסוף שנת 2010 על 5,497 חולים עם אי ספיקת כליות.

דיאליזה, למרות שאיננה מהווה תחליף לכליה בריאה מבחינת איכות החיים ותוחלת החיים, מאפשרת כיום חיים למשך שנים ארוכות ללא כליות מתפקדות.

דיאליזה היא תהליך המחליף את פעולת הכליות, במהלכו מתבצע סינון של חומרי פסולת מהדם, לרבות אשלגן, חומצות שונות ושתנן וסילוק עודפי נוזלים מהגוף.

סוגי הדיאליזה

המודיאליזה (Hemodialysis)

זהו הסוג העיקרי של דיאליזה, במהלכה דמו של המטופל מועבר במכשיר חיצוני המדמה את פעילות סינון הדם המתבצעת בכליות. המטופל מתחבר למכשיר באמצעות שתי צינוריות עירוי ליד - מצינורית יד אחת יוצא דמו של המטופל אל המכשיר לצורך סינונו, ולאחר הפעולה במכשיר חוזר הדם דרך הצינורית השנייה לגופו של המטופל. המכשיר מכיל כלי אגירה בעל ממברנה חדירה למחצה, שבצידה האחד זורם דמו של המטופל, ובצדה השני נוזל דיאליזה הקרוי 'דיאליזט'.

בתהליך שמתרחש במכונה מסונן הדם, ורכיבים מומסים בלתי רצויים עוברים דרך המחיצה לנוזל הדיאליזה, כשהדם הנקי מוחזר לגופו של המטופל. תהליך הסינון מתבצע על ידי העלאת לחץ הידרוסטטי בזרם הדם העובר במכשיר, באופן המאפשר סינון יעיל של חומרי פסולת מנוזל הדם.

בהמודיאליזה נהוג לבצע שלושה טיפולים בשבוע - במרווחים של 3-2 ימים בין טיפול לטיפול, כ-5 שעות לטיפול. הטיפול גורר הוצאה של כמויות נוזלים רבות מגוף המטופל ולא כל החולים עם אי ספיקת כליות מסוגלים לעמוד בו.

המודיאליזה כרוכה במספר סיבוכים, לרבות תת לחץ דם העלול לגרום לאיסכמיה (ירידה באספקת הדם) של שריר הלב, המהווה סיכון בייחוד אצל מטופלי דיאליזה הסובלים במקביל מסוכרת; אי ספיקת לב; התכווצויות שרירים; ותגובות דמויות אלרגיה המצביעות על רגישות לחומרי הדיאליזה (תגובות אנפילקטואידיות).

טיפולי המודיאליזה מבוצעים בישראל בבתי חולים או ביחידות קהילתיות, חלקן בסניפים של קופות חולים וחלקן עצמאיות. בעשורים האחרונים נרשמת עלייה בשיעור מטופלי הדיאליזה שעוברים את הטיפול בהמודיאליזה, ושיעורם בישראל מגיע בשנת 2010 ל-92.3% מכלל מטופלי הדיאליזה, בהשוואה ל-72.6% בשנת 1990, עלייה של 27%. נכון לסוף שנת 2010 עברו 5,157 ישראלים טיפולי המודיאליזה.

דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית (Peritoneal Dialysis)

זו למעשה דיאליזה המבצעת סינון של הדם בתוך גוף החולה, ברוב המקרים בטיפול עצמאי בבית. דיאליזה זו עושה שימוש בקרום הצפק (פריטונאום) שבדופן חלל הבטן, העוטף את הקיבה, הכבד והמעיים, כמסנן טבעי וכממברנה חדירה למחצה. לצורך הטיפול מוחדרת לחלל הבטן צינורית קטנה ורכה בפעולה כירורגית. בהמשך, נוזל הדיאליזה ('דיאליזט') מוזרם לחלל הבטן באמצעות הצינורית אחת למספר שעות על פי תכנית הטיפולים האישית שנקבעת לחולה.

בטיפול זה הדם הזורם בקרום חלל הבטן עובר סינון על ידי תמיסת הדיאליזה ומתנקה מפסולת, ונוזל הדיאליזה נשאב בהמשך מהגוף באמצעות הצינורית בתהליך המכונה 'אוסמוזה' שהוא איטי יותר ביחס לשאיבה בהמודיאליזה. קיימות תמיסות דיאליזה שונות לדיאליזה פריטונאלית/ ציפקית בהתאם למהירות הוצאת הנוזלים. דיאליזה זו נחשבת לעדינה יחסית להמודיאליזה, ולכן נפוצה יותר בקרב תינוקות, ילדים ומטופלים מבוגרים מאוד.

קיימים שלושה סוגים של דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית, בסיווג שנעשה על פי אופיו של תהליך ניקוז נוזל הדיאליזה:

1) CAPD (כלומר Continuous Ambulatory Peritoneal Dialysis) - דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית ידנית, שבמהלכה נוזל הדיאליזה נותר בבטן למשך שש שעות, ואז משוחלף דרך הצינורית באופן ידני, מסביב לשעון (ארבע החלפות ביממה).

2) APD (כלומר Automated Peritoneal Dialysis) - דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית אוטומטית, שבמהלכה מתבצע שיחלוף של נוזל הדיאליזה באופן אוטומטי באמצעות מכשיר מיוחד, לרוב בשעות הלילה במשך השינה. אורך הטיפול הוא כ-12 שעות. שיטה זו גם מוכרת בשם CCPD (כלומר Continuous Cycling Peritoneal Dialysis). 

3) IPD (כלומר Intermittent Peritoneal Dialysis) - דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית הכוללת שחלופים של נוזל הדיאליזה שבחלל הצפק אחת ליומיים במסגרת אמבולטורית של יחידת דיאליזה.

לדיאליזה פריטונאלית מספר סיבוכים, ובמרכזם החשש מהתפתחות דלקת בצפק הקרויה 'פריטוניטיס', המאובחנת בעלייה בתאי הדם הלבנים בנוזל הפריטונאלי ומעלה סיכון לזיהומים; זיהומים הקשורים לצינורית המוחדרת לגוף; עלייה במשקל והפרעות נוספות בחילוף החומרים של הגוף; ועלייה בריכוז הרעלים בדם כתוצאה מ'אורמיה' - ובעברית: שיינת דם, תהליך שעשוי להיות מלווה בעלייה בנוזל הדם של תוצריו הסופיים של גליקטיון מתקדם (AGEs).

בעשורים האחרונים נרשמת ירידה בשיעור מטופלי הדיאליזה שעוברים דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית, ושיעורם בישראל עמד בשנת 2010 על 7.7% בלבד מכלל מטופלי הדיאליזה, בהשוואה ל-27.4% בשנת 1990, ירידה של 72%. נכון לסוף שנת 2010 עברו 340 ישראלים טיפולי דיאליזה פריטונאלית/ ציפקית: 161 עברו טיפולי CAPD, 177 עברו טיפולי APD ו-2 נוספים עברו טיפולי IPD.

דיאליזה ביתית

באופן מסורתי הכינוי דיאליזה ביתית ניתן לדיאליזה פריטונאלית / ציפקית הניתנת לביצוע בבית או במקום העבודה, אולם בשנים האחרונות מתפתחים במדינות המערב טיפולים משוכללים של המודיאליזה במכשיר ביתי, בייחוד בקרב צעירים, המאפשר למטופלים לשלב את הדיאליזה בקלות רבה יותר בחיי היומיום ולקיים אורח חיים שגרתי יותר. בישראל מבוצע בשנים האחרונות הליך ניסויי-ראשוני של המודיאליזה ביתית במסגרת אחת מקופות החולים הגדולות.

המודיאליזה ביתית מבוצעת באופן עצמאי על ידי המטופל, בליווי בן זוג או בן משפחה, 6-5 פעמים בשבוע, למשך שעתיים בכל פעם. מכשירי המודיאליזה ביתית קטנים מאלה הפועלים בקהילה, והמטופל עובר הדרכה לפני הטיפול על אופן ניקוי המכשיר, במטרה למנוע התפתחות זיהומים.

בשנים האחרונות טיפולי המודיאליזה ביתית הופכים למקובלים. מאמר שבחן את המגמה, והופיע במארס 2006 בכתב העת Nephrology, Dialysis, Transplantation, העלה כי שיעור ההמודיאליזה הביתית במדינות המערב נע בין 0 ל-58.4 מטופלים למיליון תושבים, וגבוה בעיקר במדינות ניו זילנד, אוסטרליה, צרפת, פינלנד, סקוטלנד, שבדיה, קנדה, הולנד, בריטניה, דנמרק, גרמניה, ארה"ב, איטליה, אוסטריה, ספרד, נורבגיה ויוון, בסדר יורד.