אבא שלי חלה בסטן. לצערי נפטר ב23.1.12 כ"ט בטבת. לקח למחלה 10 חודשים לקטוף אותו מחיי. מחיי כל מי שאהב והכיר אותו. הבטחתי לו שאמשיך לכתוב את היומן שהתחלנו גם אחרי מותו. ההתמודדות, לא הולך לי. נראה שהאויר בחר לעזוב את הריאות שלי וישנו איזה מקל שעומד באויר ובכל פעם שאני מנסה לעדכן את עצמי שהוא איננו, הוא רץ בשעטה לאמצע הבטן שלי. הכאב בלתי נסבל, בלתי נתפס. הדמעות תופסות פיקוד תחת משטר רצחני של "הוא לא מת הוא רק נסע". אני רוצה לצעוק הצילו אבל אין באמת ממה. אני פשוט צריכה אותו.