ממחקר חדש, שתוצאותיו פורסמו ב-Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism, עולה סיכון מוגבר לשברי ירך לא-טיפוסיים במטופלים ב- Alendronate(פוסאלאן), בהשוואה לאלו שלא קיבלו טיפול. עם זאת, מהנתונים עולה כי הגורם לכך הוא אוסטאופורוזיס ולא Alendronate.

מחקרים שנערכו לאחרונה מצאו קשר בין נטילת ביספוספנטים ובין סיכון מוגבר לשברי ירך לא-טיפוסיים. חלק גדול מהעדויות הזמינות מבוססות על טיפול קצר-טווח, והמחקר הנוכחי נועד לספק נתונים אודות טיפול ממושך. החוקרים התבססו על מאגרי נתונים מדנמרק שבין ינואר 1995 ועד דצמבר 2005. הם בחנו את הסיכון לשבר עצם הירך בקרב חולים שקיבלו טיפול ארוך-טווח ב- Alendronate, בהשוואה לביקורות תואמות בגיל ומין, שלא נטלו Alendronate.

בסה"כ זוהו 197,835 רשומים במאגר, מהם 39,567 מטופלים ב- Alendronate (132,500 שנות-מטופל) ו-158,268 ביקורות לא-מטופלות (547,000 שנות-מטופל). עבור חלק ניכר מהמטופלים (34,204) היו נתונים זמינים ממעקב בן 5-10 שנים ועבור 1,920 היו נתונים זמינים עבור למעלה מעשר שנים. בקרב המטופלים ב- Alendronate תועדה שכיחות גבוהה יותר של מחלות-רקע ושברים (29.7% לעומת 16.1%) והם נטלו יותר תרופות.

שברים לא-טיפוסיים היו נפוצים יותר בקרב נשים שטופלו ב- Alendronate, בהשוואה לנשים שלא טופלו בתרופה (13 ל-10,000 שנות-מטופל, בהשוואה ל-31 ל-10,000 שנות-מטופל. בגברים עמדו השיעורים המקבילים על 6 ו-31 ל-10,000 שנות-מטופל, בהתאמה הסיכון לשברים לא-טיפוסיים היה דומה באלו שקיבלו טיפול במשך תשע שנים (רבעון עליון) ואלו שהפסיקו את הטיפול לאחר שלושה חודשי טיפול (רבעון תחתון).

החוקרים מסכמים וכותבים כי חולים שנטלו Alendronate היו בסיכון מוגבר יחסית לשברי ירך לא-טיפוסיים. הסיכון האבסולוטי היה נמוך, עם זאת, ולא עלה עם טיפול ממושך. הם מניחים כי מכאן עולה כי ההבדל נובע מגורמים הקשורים במטופלים ולא בגורמים הקשורים בתרופה: לכן ייתכן ושברים אלו נבעו מאוסטאופורוזיס ולא מהטיפול ב- Alendronate, העשוי לספק הגנה לשברי ירך קלאסיים.

החדשה פורסמה באתר E-med.