שלום, אני בת 33 ואני סובלת מחרדה כללית, כאשר נושא החרדה הופך למחשבה אובססיבית. תמיד היתי ילדה "רגישה", נערה "רגישה" ואישה "רגישה". קרוב לגיל 30 הפכתי להיות אשה "חרדתית". איך זה קרה? החיים נהיו רציניים יותר, משמעותיים יותר, ואחראים יותר.כשזה קרה בפעם הראשונה חשבתי שאני הולכת למות, כל הגוף כאב לי, רעדתי, סבלתי מכאבים, לא יכלתי לישון. והתופעה הכי משמעותית זה הרצון לברוח, למקום בטוח, לאמא. למיטת נעורים מתחת לשמיכה. להיסגר בתוך תא שירותים ולא לראות אף אחד ולשבת שם שעות. לסגור עיניים, אוזניים, לכסות את הראש. היתי צועקת הצילו, הצילו אותי מזה, תקחו את זה ממני בבקשה אמא תיזרי לי, תפטרי אותי מהחרדה הזאת תקחי ממני את מקור הבעיה. כתוצאה מכך כל המשפחה היתה עומדת על הראש ומנסה להציל אותי בלי להבין שגלגל ההצלה אצלי בראש ובהתנהגות. אם ישאלו אותי היום מה ההישג הכי גדול שלך, היתי עונה הצלחתי להיתמודד עם חרדה. לא לבד. פניתי לעזרה לרופא ומטפל מומחה, לקחתי כדורים עדיין אני לוקחת. אבל הצלחתי ממקום הנמוך והמפחיד לטפס למעלה. נפלתי וטיפסתי עוד פעם. גם היום אני בדרך לפסגה. אסור להיתיאש, אסור לוותר,, צריך להיסתכל לפחד בעיניים. העיקר לא להימנע מדברים ומפעילות יום יומית, לתרגל נשימות. לא לברוח!. לא מהפחד ולא מהחיים. ללכת לעבודה, לרעוד בדרך אבל ללכת. ללכת לספורט למרות דפיקות הלב כאילו הלב קופץ החוצה. היום אני יכולה להגיד שחרדה גידלה אותי, היא גרמה לי לאמץ כלב ולמצוא הרבה חברים בין בעלי כלבים, היא גרמה לי ללמוד קורס במחשבים, היא גרמה לי להתחיל לתפור בגדים. היום אני מקווה שהיא תגרום לי ללמוד ציור ולהיתנדב. יש לי שני תארים, אני עובדת יש לי בעל אוהב ותומך, כלבה חמודה בתקווה שעוד מעט ילד, אבל יש גם שותפה סמויה ושמה חרדה...