אולי נדמה שאמונה שאתם מסריחים כשהמצב לא באמת כזה, זו בעיה פחות רצינית מאשר להדיף ריח רע ולא להבחין בכך. אבל, בשביל אנשים שסובלים מסינדרום ה- olfactory reference - אמונה שגויה שהם מריחים רע, האשליה עלולה להיות כרוכה בהשלכות רציניות.

חוקרים מאוניברסיטת Brown בחנו את המאפיינים של 20 מטופלים שסובלים מהסינדרום, והציגו את ממצאיהם השבוע בכנס השנתי של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי.

בקרב המדגם, התסמינים החלו בממוצע בסביבות גיל 15. רבים מהמטופלים נהגו להישאר בבית, כשהם מרחרחים את עצמם ללא הפסקה, מתקלחים ומכבסים את בגדיהם, מכיוון שהם התביישו לצאת במחשבה שפיהם, בתי השחי, או איברי המין שלהם מסריחים.

רוב המטופלים הוטרדו משלושה סוגי ריחות שונים בממוצע. 75 אחוז מהמטופלים האמינו כי יש להם ריח פה רע, 65 אחוז האמינו שהזיעה שלהם מסריחה. 74 אחוז אמרו שהם נמנעים מסיטואציות חברתיות ו- 40 אחוז הסתגרו בבית למשך שבוע לפחות. כשלושת רבעי מהמטופלים פירשו לא נכון מעשים של אנשים לידם כגון גירוד באף או פתיחת חלון- כאילו זה קשור לריח שכביכול נודף מהם.

44 אחוז ניסו טיפולים שאינם פסיכיאטריים כדי לפתור את בעיית הריח שלמעשה אינה קיימת, כולל ביקורים אצל מומחי גסטרו, רופאי שיניים ורופאי עור.

על מנת לטשטש את הריח שהם חושבים שהם מדיפים, 90 אחוז פנו לבושם ואבקות שונות. אישה אחת אפילו בלעה בושם על מנת לשפר את ריח פיה. כ- 70 אחוז מהמטופלים התקלחו באופן תדיר, חלקם נהגו להשתמש בסבון מוצק שלם בכל מקלחת. 60 אחוז תמיד לעסו מסטיק וכרבע החליפו בגדים מספר פעמים ביום כדי להפטר מהסירחון הדמיוני.

אבל החמור ביותר- כשני שליש שקלו להתאבד וכשליש  ממש ניסו להפסיק את חייהם.

עדיין לא ברור עד כמה הסינדרום נפוץ ואנשים רבים, ביניהם רופאים, כלל לא שמעו עליו. למרות זאת, החוקרים מסבירים שייתכן ולא מדובר בסינדרום נדיר, בגלל שרבים שסובלים ממנו נוטים להתבודד ולהתבייש.

ההשלכות עלולות להיות כל-כך רציניות, שפסיכיאטרים שוקלים להכניס את הסינדרום למדריך האבחון והסטטיסטיקה של הפרעות הנפש- שנחשב לתנ"ך של האבחון הנפשי, כאבחנה בפני עצמה. במקביל, החוקרים מבקשים לקדם מחקרים בתחום הטיפולים לסובלים מהסינדרום.

http://www.webmd.com/mental-health/news/20100525/many-delusional-about-smelling-bad?page=2

עוד כתבות בריאות באתר מוטק'ה