ורוניקה ינין (23) חוותה אונס, בעקבותיו במשך כמעט מחצית מחייה סבלה מאנורקסיה נרבוזה - הפרעת אכילה שהמאפיין העיקרי שלה הוא הרעבה עצמית. בראיון לכמוני היא מספרת על ההתדרדרות ועל הקשיים שבדרך לשיקום ונותנת עצות לאנשים אחרים המתמודדים עם הפרעות אכילה ובני משפחתם.

איך התפתחה הפרעת האכילה? 

"בגיל 10 כבר הייתי די מפותחת ועברתי אונס. הבנתי שאם אראה כמו בן לא אמשוך אלי גברים. כך הכל התחיל. בהתחלה הורדתי בבוקר את הסוכר בתה, לאחר מכן גם את השוקו הביתי שכל-כך אהבתי והשלב הבא היה לוותר לגמרי על ארוחת הבוקר. מיותר לציין שהכריך של ארוחת עשר היה מגיע מהר מאוד לפח, אפילו לפני שהגעתי לבית הספר.

האנורקסיה היא מחלה מסוכנת ההורסת את חיי החולים לאט, אבל בטוח. זה מתחיל מהורדה איטית של כמויות האוכל, ממשיך בשקרים לסובבים אותך "אכלתי כבר בבית הספר/בעבודה ואני לא רעבה כרגע.." וזה ממשיך בהרעבות היכולות להימשך אפילו מספר ימים אם לא יותר.

אחרי כמה חודשים התחלתי להגיע בכוונה מאוחר הביתה לאחר בית הספר, תוך שאני משקרת כי אכלתי אצל חברה. בערב, לרוב הינו אוכלים יחד סביב שולחן, הייתי אוכלת כמה ביסים ואת השאר מחביאה בשקית שהכנתי מראש. הייתי עושה הכל רק בשביל לא לאכול.

בסמוך לתחילת המחלה נהגתי להישקל. בהתחלה פעמיים בשבוע, ואז יום כן יום לא, לאחר מכן הייתי נשקלת כל יום וכשהמצב ממש החמיר הייתי נשקלת לפחות 15 פעמים ביום: בבוקר ובערב, לפני אוכל אחרי אוכל, לפני שתייה ואחריה, לפני פיפי ואחריו.

ספורט תמיד אהבתי וככל שהמחלה החמירה כך עלתה קיצונית תדירות הפעילות שהייתי מבצעת. הליכות של שעות בחוץ ופעילות גופנית עם סרטונים מהרשת. לא משנה אם חורף או קיץ, אם כואב או לא - פשוט הייתי חייבת. אם לא הייתי עושה ספורט המחשבה שלא עשיתי הייתה משגעת אותי בראש.

יורדים קצת במשקל, הסביבה מחמיאה, בהתחלה זה עושה אותך מאושר, נותן לך מוטיבציה להמשיך ולהרוס לעצמך את החיים - והבריאות. כך ממשיכים וממשיכים לרדת במשקל. בשלב הזה המשפחה והחברים מתחילים להעיר שהמראה שלך לא טוב, חולני. אבל אותך זה לא מעניין, אתה רק רוצה להיות רזה ולמרות היותך שלד, מהראי נשקף אדם שמן ומגעיל. ככל שהסביבה מעירה יותר על המראה כך קורה ההפך מהרצוי; התרחקות מהמשפחה והחברים והזזתם מהדרך להשגת המטרה שלך – רזון. 

בגיל 13, באשפוז הראשון, גיליתי את הכדורים המשלשלים. אז הם לא היו במרשם, היה קל לבקש ולקנות בבת אחת כמה וכמה חפיסות. תחילה אתה מבטיח לעצמך שתיקח אותם רק בסופי שבוע, כמובן שבמהרה גם זה לא מספיק ואז מוסיפים עוד יום ועוד יום עד שמתמכרים ולא יכולים לחיות יותר בלי תחושת הריקנות שהמשלשלים גורמים לך להרגיש. התחלתי במינון של 5 כדורים אבל בשיא המחלה הגעתי ל-300 כדורים ביום!

ככל שירדתי יותר במשקל ככה ראיתי את עצמי יותר ויותר שמנה. שנאתי את מה שראיתי. התרחקתי מאנשים. הסתגרתי. הייתי בדיכאון".

איך אובחנת?

"תהליך האבחון החל בבית הספר בכיתה ז', כשחברת משפחה צלצלה ליועצת בית הספר שהיא חושדת שמשהו לא בסדר איתי. לאחר מכן הזמינו את אימא לשיחה עם היועצת ועם אחות בית הספר. הן הפנו אותנו לאבחון במרפאה להפרעות אכילה.

באבחון נפגשתי עם דיאטנית ששקלה אותי ושאלה אותי על הרגלי התזונה שלי. לאחר מכן נפגשתי עם פסיכולוגית להערכת מצבי הנפשי ומשם לפסיכיאטרית שהייתה צריכה לאבחן את חומרת המחלה ולהחליט איך ממשיכים. סירבתי לשתף פעולה, אמרתי לפסיכיאטרית שאני בריאה ואין לי מה לחפש במקום.

מובן שהייתי רחוקה מלהיות בריאה - בתת משקל קיצוני, בתת תזונה, בדיכאון והדבר היחיד שעניין אותי זה לבוא הביתה, לעשות את הספורט שלי ולהמשיך לרדת במשקל".

איך טופלת?

"כשנוכחו שאיני משתפת פעולה והמצב מחמיר הוחלט שלא יוכלו לטפל בי במסגרת טיפול אמבולטורי ושלחו אותי לאשפוז. איימו עלי שיוציאו צו בית משפט לאשפוז כפוי בגלל שאני קטינה. זה הבהיל אותי והסכמתי".

בגיל 13 אושפזתי לראשונה בבית החולים נהריה. מחלקה מעורבת - חולים עם הפרעות אכילה וחולים עם מחלות הנפש – שם הייתי חמישה חודשים. בתחילה סירבתי לאכול, אחרי מספר ימים החלו להעניש אותי. נאסר עלי לראות את המשפחה או לדבר בטלפון, לא נתנו לי ללכת לבית הספר שנמצא בתוך המחלקה ולמעשה ביליתי כל היום במיטה. כשכל זה לא עזר נלקחתי לחדר מבודד, קשרו לי את הידיים והרגליים והכניסו לי בכוח זונדה (צינור הזנה) ודרכו היו מאכילים אותי. אחרי מספר ימים במצב הזה נשברתי והבטחתי לאכול.

אחרי שעליתי במשקל התחננתי לאימא שלי שתשחרר אותי וכמובן שהבטחתי לאכול ושהכל יהיה בסדר. היא שחררה אותי בניגוד להמלצות הרפואיות וכמובן שמהר מאוד חזרתי שוב לרדת במשקל. הייתי מרמה בשקילות בכל מיני שיטות אותן אני בוחרת שלא לחשוף לטובת בנות חולות העשויות לקחת את זה למקומות לא נכונים.

לאחר מכן עברתי תקופה באשפוז בית. המשמעות היא שהייתי צריכה להיות כל הזמן בבית ולאכול לפי תפריט של דיאטנית מהמרפאה, ולהתחייב שלא לעסוק בפעילות גופנית או לקחת משלשלים. מובן שלא עניין אותי מה שנאמר והובטח במרפאה.

התחנה הבאה הייתה מחלקת הנוער בבית חולים בצפת, שוב מחלקה מעורבת, שוב איימו בצו כי אני קטינה. באשפוז הזה הייתי 7 חודשים. הפעם היה לי מאד קשה כי המקום היה רחוק מהבית ואימא הייתה מגיעה לבקר רק פעמיים בשבוע. לא היה לי כל רצון להבריא. על פניו הייתי משתפת פעולה אבל אז הייתי מנצלת את זה שהצוות סומך עלי כדי להחביא אוכל ולעשות ספורט בשקט בחדר. יום אחד נתפסתי, כעסתי והפסקתי לאכול. כך שוב הוחזרה לי הזונדה, בוטלו הביקורים והשיחות עם המשפחה. לאחר כמה ימים התייאשתי וחזרתי לאכול.

הגלגל חזר על עצמו; שוב התחננתי לאימא שתשחרר אותי. אבל הפעם היא כבר לא האמינה לי וסירבה. בערך חודש לאחר מכן אחד המאושפזים התאבד. ניצלתי את ההזדמנות למניפולציה על אימא לשחרר אותי. הפעם היא הסכימה.

אחרי כמה חודשים נמאס לי וחזרתי להרגלים המגונים. שבועיים לאחר שהתחלתי את שנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון זומנתי על-ידי מנהל בית הספר לשיחה בה נאמר לי כי במצבי הגופני הוא לא מסכים שאבוא לבית הספר.

אחר כך הגעתי למחלקה בתל השומר, בה מאושפזים רק חולים צעירים עם הפרעות אכילה. כאן הכל היה שונה - הייתי בת 18, אף אחד לא החזיק אותי בכוח ובכל רגע נתון יכולתי לחתום ולהשתחרר. גם החוקים היו שונים: 6 ארוחות ביום שבכל ארוחה יש 40 דקות לסיים את האוכל. לא סיימת? מדווחים לדיאטנית. אחרי כל ארוחה הייתה השגחה של שעתיים. אחת לשבוע התקיים יום שקילה.

בהתחלה שיתפתי פעולה אבל המחלה הייתה חזקה ממני. עברו 6 חודשים מתחילת האשפוז ונמאס לי. הציעו לי לעבור לבית שיקומי ברמת ישי להמשך טיפול. הייתי מוכנה להסכים להכל ובלבד שישחררו אותי כבר. הגעתי לבית השיקומי כשהמחלה שוב הרימה ראש. אחרי חודש בבית השיקומי ירדתי קרוב ל-15 קילו והגשתי שוב בקשה לאשפוז והפעם במחלקה להפרעות אכילה במבוגרים בשיבא.

מפוחדת הגעתי לאשפוז בגיל 19. החוקים ברורים: 4-5 ארוחות ביום, 5 דקות לפני כל ארוחה יש להתייצב בחדר האוכל – לא התייצבת? קיבלת שתי פחיות אנשור - מזון נוזלי עתיר בקלוריות - במקום הארוחה. הארוחה נמשכת 40 דקות, הצוות משגיח ואם אתה לא אוכל לפי הכללים מחליפים לך את הארוחה באנשור. לא סיימת את הארוחה בזמן? תקבל פחית אנשור בתור עונש. לאחר הארוחה התקיימה השגחה של שעתיים במסגרתה מי שרוצה לגשת לשירותים צריך להשאיר דלת חצי פתוחה ולספור בקול רם בזמן השהייה בתא כדי לוודא שלא מדובר בהקאה. האשפוז היה לא קל אבל שיתפתי פעולה כמעט ב-100%.

אחרי 3 חודשים שחררו אותי והיה נראה שהכל מתחיל להסתדר. חזרתי לטיפול במרפאה להפרעות אכילה ברמב"ם. התחלתי שירות לאומי בגן ילדים במקלט לנשים מוכות ושם הדברים התחילו שוב להשתבש. אחרי שלושה חודשי שירות ו-20 קילוגרם פחות נזרקתי מהשירות ושוב הגעתי לאשפוז במחלקה שיבא. הייתי מאוכזבת ומיואשת מעצמי וכששחררתי את עצמי והבטחתי שלמחלקה הזאת לעולם לא אחזור. והנה אני היום אחרי 3 שנים מאז האשפוז האחרון ואני בסדר. נכון - יש ירידות ועליות, אבל היום אני יודעת לשלוט במחלה ולא היא שולטת בי. אני משוקמת אבל המחשבות עדיין קיימות, הן לא נעלמות אף פעם". 

מה היה החלק הכי קשה?

"כאב לי מאוד לראות את המשפחה מתאכזבת ממני כל פעם מחדש מזה ששוב אחרי אשפוז הייתי מתחילה לרדת במשקל. גם היה לי מאוד קשה להיות באשפוזים. החלקים הקשים ביותר היו כשהייתה נלקחת ממני השליטה – זה היה משגע אותי!

היה לי קשה מאוד להודות שיש לי בעיה. עד גיל 18 הכחשתי בכל תוקף שאני חולה. וכמובן שהיה לי קשה מאוד לשמוע ממטפלים על כך שבראייתם אני כבר מקרה אבוד ואין מה לעשות איתי יותר.

פחדתי להירדם בלילה ולא להתעורר בבוקר, פחדתי מהיום שלא אוכל להשיג יותר כדורים משלשלים, פחדתי שיהיה לי דום לב בגלל הכמויות הענקיות של הכדורים המשלשלים, פחדתי לוותר על המחלה כי הייתי בטוחה שהמחלה זה כל מה שיש לי בחיים, פחדתי שאימא שלי תתפוס אותי לוקחת כדורים משלשלים, פחדתי שיתפסו אותי מחביאה אוכל או לוקחת משלשלים באשפוזים".

מה הכי עזר בהתמודדות שלך?

"מה שהכי עזר לי להתמודד היה לדבר על הדברים עם שאר הבנות החולות במחלקה. כשעברתי את גיל 18 פשוט ידעתי שאם יהיה לי קשה מידי תמיד אוכל לחתום על סירוב אשפוז ולחזור הביתה והידיעה הזו עזרה לי. בנוסף, עזר לי מאוד כשחברות או בני משפחה הקשיבו לי באמת בלי לשפוט אותי".

מה הסובבים עשו שהקשה עלייך?

"משפטים כמו "תאכלי עוגה והכל יהיה בסדר" או "איזה יופי את נראית" - זה ישר מתפרש אצלי בתור: "איזה שמנה את נראית". והמשפט "את נראית כאילו חזרת מהשואה" - זה לא באמת זעזע אותי אלא רק דרבן אותי עוד יותר לרדת במשקל".

מה היית אומרת לאחרים במצב דומה?

"אל תקבלו רעיונות מתמונות של דוגמניות במגזינים. מאד קל לומר לעצמך "אני אפסיק לאכול לתקופה מסוימת ואגיע למדדים של הדוגמניות במגזין וכשאגיע למטרה אפסיק" אבל זו טעות גדולה. ברגע שנכנסים למעגל הקסמים של הפרעות אכילה מאוד קשה לצאת; מתמכרים לרעב, לצומות, למחמאות.

אנשים חושבים שאם הם יהיו רזים מאוד אז אוטומטית הם יהפכו למאושרים. גם זו טעות. לא תמצאו את האושר על המאזניים או בזרועות המחלה - ההפך הוא הנכון, ושום משלשל, בולמוס או ספורט אובססיבי לא ימלא את החלל שמותירה המחלה. אל תוותרו על האושר אבל חפשו אותו במחוזות אחרים. הנזקים הפיזיים והנפשיים שהמחלה מותירה הם לעיתים בלתי הפיכים.

הפרעת אכילה לא גורמת לכם להיות בשליטה כמו שאתם חושבים, ההפך, אתם מאבדים שליטה בקצב מסחרר בגללה. אתם חושבים כי ויתור על המחלה יתפרש כחולשה שלכם? ההפך! זה יראה עד כמה אתם חזקים ומוכנים לוותר על המוכר והידוע בשביל חיים טובים יותר, איכותיים יותר. זה נראה ומרגיש נורא מפחיד לוותר על המחלה אבל ברגע שתוותרו על המחלה תראו כמה העולם יפה וכמה האפשרויות בלתי מוגבלות. רק אם תרפו מהמחלה תתחילו לחיות את החיים".

היום ורוניקה מתנדבת במחלקת ילדים ברמב"ם ועובדת עם מיכל צפיר בסדנאות לאורח חיים בריא. היא מקווה להתחיל בלימודי סיעוד.