מאז שדבקה בי הנכות, הלכה והתפתחה לה חשדנות מקצועית בכל אדם לא מאובחן/ הולך על שתיים. ברשותכם במקום למלא את חלל ההסבר בתיאורים יבשים אעשה זאת בסיפור קצר, שיבהיר את כוונת הבלוג. זה התחיל בכך שעוד בבית החולים כשהגעתי לתחנת האחיות בכסא גלגלים ואיזה ז'לוב נעמד מאחוריי, מיד פנו אלי "אפשר לעזור לך אדוני" אולם המבט של האחות כוון הרחק מאחורי. הכעס החל לבצבץ, מה??? זה בגלל שאני ישוב בכסא גלגלים?! אבל אני זה אותו אני שהייתי קודם רק... בכסא גלגלים. החשדנות קבלה תפנית במלחמה על החניות ברחוב "אה... שתי דקות גם דודה שלי נכה ז"ל.... אה אבא שלי היה לוקח אותי לגן החיות על כסא גלגלים... בעצם כל המשפחה שלי נכים קשים מאד... בעצם הבאתי את כולם לקניון ועכשיו באתי להחזיר אותם, אז חפש חניה אחרת" שקרן עלוב, איכס... החלמתי והתחלתי לסוע בתחבורה ציבורית ללימודי המשפטים. אבל אינני מסוגל לעלות לאוטובוס מגובה הכביש, מהמדרכה עוד מילא. אני ממהר למכללה, האוטובוס נעמד 3 מטרים מהמדרכה וכל הג'מעה רצים, כשמגיע תורי אינני מצליח לעלות, אני פונה לנהג "גבר תעשה טובה צמד למדרכה בבקשה אני נכה" הנהג מעיף מבט מצועף ועושה תנועת צא לי מהחיים עם הראש. אני גרוע בקריאת שפת גוף ולכן החלטתי לפרש את תנועת ראשו של הנהג כתמיכה נלהבת בצרכי. זזתי מעט בחשדנות. זזתי עוד קצת ואז הנהג פתח את פיו "יא נכה אתה לא רואה שאתה מעכב את כל האוטובוס..." רציתי לומר שגם אני בן אדם ויש לי זכויות, אבל לא הספקתי חטפתי אגרוף בכתף המשותקת והציבור הנאור החל לצרוח לעברי "יא חתכת זבלה עוף מכאן, לא שמעת... אתה מפריע לנהג". מה לעשות מה לעשות... אני עומד בצד, מוכה ומושפל רואה כיצד האוטובוס מתמלא ואף אחד לא מבין שאינני יכל לעלות גם כן. רעיון, אצלם את האירוע בטלפון ואשלח לטלוויזיה. שלפתי את המצלמה בנחישות מכסי. בשניות נפגש מבטי במבטו המצועף של הנהג שהתחלף ברגע למבט של המפקד של יחידת חילוץ דרום ים המלח, תוך שנייה האוטובוס נצמד למדרכה... חוץ משטיח אדום ועלי כותרת של פרחים שפוזרו לרגליי הסצנה הזו הכילה את כל מרכיבי החנופה האפשריים.. "אתה רוצה מים?" נשאלתי בקולו הצורמני של הנהג. "נזכרת? בסך הכל רציתי לעלות לאוטובוס" הנהג נפגע עד עמקי נשמתו "אדוני אתה מדבר כאילו אני זה שהרבצתי לך..." אתה הרבה יותר גרוע" עניתי "אתה השפלת אותי וגרמת לכך שיכו אותי רק כשהוצאתי את המצלמה פתאום הכל השתנה". זו רק חוויה קטנה, הנכים המוגבלים בניידות חווים מדי יום השפלה קשה המעמיקה את השסע החברתי שנפער בין הנכים לבין ההולכים על שתיים.