חברות וחברים יקרים, ברוכים הבאים לקהילה!

רגע לפני כתיבת השיתוף החשוב שלכם - אנא שימו לב: הקהילה היא מקום טעון מאוד רגשית.

ישנו מספר לא מובטל של הודעות הגורמות לטריגרים אצל הקוראים.אתם מוזמנים להצטרף לקהילה, כל עוד תשמרו על תקנון השיח בקהילה ועל הכללים הבאים:

*חל איסור מוחלט על פרסום משקלים בכלל, ומשקלים נמוכים בפרט.

*חל איסור מוחלט על פרסום מספרי של ירידה/עליה במשקל.

*חל איסור מוחלט על פרסום תפריטי דיאטה / פירוט אכילה יומי - מכל סוג שהוא.

*חל איסור מוחלט על פרסום חישובי קלוריות, BMI ומשקל.

*חל איסור מוחלט על פרסום תחרויות צום או אכילה כפייתית.

*חל איסור מוחלט על פרסום קבצים בכלל, ותמונות בפרט, המעודדים פרו-הפרעות אכילה.

*חל איסור מוחלט על פרסום אתרי פרו בקהילה.

*הכלל המנחה הוא שחל איסור מוחלט על פרסום כל תוכן שהוא העלול להוות מכשול בדרך להחלמה ! 

לתשומת לב חברי הקהילה: במקרה של כתיבה על פגיעה עצמית וחשש כלשהו לחיי אדם - תתכן מעורבות משטרתית על מנת להבטיח את שלום הכותב/ת. 

הודעות כגון אלו אשר צוינו בסעיף זה, או הודעות זהות, ימחקו בהתאם לשיקול דעת הנהלת הקהילה.

שלכם,

נועה, דנה ומיכל

כמה אפשר לקבל בממוצע? ללא אשפוזים אבל במרפאה להפרעות אכילה בבית חולים...
בתהליך של החלמה במשקל תקין++
בטיפול תרופתי קל מאוד..
נמצאת במצב טוב סהכ!

6 שעות בחדר כושר.
אחרי יום של בולמוס בלי נגמר..
פחדתי מעוד יום כזה.
הרגשתי שבטח עליתי 10 ק"ג ביום.
לא נשקלתי. המשקל מחוץ לבית.
הסיכום עם התזונאית שאני נשקלת רק אצלה.
שזה רק מספר.
שאם אעלה, נתקן.
המכנסיים לוחצים בבטן.
ואני יודעת שאני עולה.
ואני מפחדת מזה. כל כך.
אבל מצד שני,
כאילו התת מודע שלי רוצה שאני אשמין.
כי מה שגיליתי ב"שיא הירידה" לא כזה להיט.
זה כאילו היה "הארץ המובטחת" כל החיים השמנים שלי.
ופתאום הגעתי.. ומצאתי גיהנום.
הלם תרבות.
כן. יש הנאה חלקית בנושא בגדים. לובשת דברים שמעולם לא יכולתי.
אבל בכל התחומים האחרים - גיהנום.
שונאת את העור העודף.
שונאת את הגוף הרופס.
היעלמות החזה.
צורת הגוף.
שונאת אותי.
אז הלכתי לחדר כושר בבוקר. שעתיים. 22 ק"מ. יותר מאלף קלוריות שרפתי.
ואז מאפיה.
ובצורה מפתיעה, לא קניתי לעצמי כלום. לא היה מה שרציתי, התבאסתי, ולא לקחתי כלום. קניתי לבית.
ואכלתי מעט. צנימים מלחם קל עם גבינה וקפה.
ואז בערב שוב חדר כושר.
תכננתי 4 שעות.
שני חוגים ועוד שעתיים על הליכון/אליפטי/מה שיש.
בשעה הראשונה, אחרי 7.3 ק"מ, התחלתי לראות שחור בעיניים.
נבהלתי.
גם ככה אומרים לי כל הזמן במכון שאני מגזימה. אז להתעלף שם? אסור. לא ישכחו לי את זה.
יצאתי החוצה לאכול תמר ואגוזים.
הרגשתי את הידיים רועדות.
אכלתי עוד תמר ואגוזים.
ונכנסתי לאימון כוח. הוא עבר בסדר. אכלתי חטיף אנרגיה וחזרתי לחדר כושר.
אחרי 3 ק"מ שוב שחור בעיניים. פאק.
יצאתי שוב. אכלתי עוד תמר ואגוזים.
ונכנסתי לשיעור האחרון. עבר בסדר.

קיבלתי טיפ..
כשעולה בולמוס,
לעשות רשימה של כל מי שאני כועסת עליהם.. ולתאר לפרטי פרטים מה הייתי אומרת או עושה להם.
אמרתי לתזונאית שזה מוזר, כי אני לא אלימה.
אמרה שאני מאוד אלימה. לעצמי.
כן.

לא מצליחה לעצור את הטירוף.
לא מצליחה לשמור על איזון.
בולמוסים או הרעבה.. לא מוצאת אמצע.

חושבת שנמאסתי על כל הסביבה התומכת שחשבתי שיש לי,
על הפסיכולוג,
על התזונאית.

חושבת ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי.
שאף אחד לא מכיל אותי.
רק מבקרים.
אומרים לי מה לעשות,
ולא מבינים שהראש שלי יודע הכל.
אבל הנפש.. משתוללת.

עייפה.
כל כך עייפה.

אתגר רציני וכבד (הצחקתי את עצמי בשימוש במילה הזאת) לפני.
אני תוהה כמה משקל יתווסף לי עד שזה יהיה מאחורי..
מתי יהיו לי מנגנונים חדשים שלא קושרים את האוכל בכל מצוקה?
הכושר הוא עוד דרך להעניש את עצמי. כבר לא באמת כיף.
האוכל בכלל לא טעים לי כבר.
האבסה מיותרת.
אבל לא מצליחה לשלוט.

כועסת על העולם.. אבל מענישה רק אותי.

אני לא יודעת מה לעשות.. הפרעות אכילה זה משהו שנורא גדול ממני, אפילו עצום.
יש לי בולמוסי אכילה מטורפים- אמא שלי ממשיכה לקנות חטיפים, עוגיות, עוגות והם תמיד שם, בארון, רק מחכים לי!
ברגע שאני פותחת את הארון- אין יותר דנה.
אני מבקשת ממנה שתחביא את זה ממני כי אין לי שליטה אבל היא אומרת שיש את אח שלי וגם הוא אוכל ואין מה להחביא ושאני צריכה לשלוט על עצמי, אבל אני לא יכולה! לפעמים כשאני מצליחה פה ושם להגיד לא, אני כלכך שמחה שיש לי יכולת שליטה אבל אז אני נשברת ונכנעת לדבר הזה שנקרא אוכל.
תתנו לי עצות, משהו שיגרום לי לעמוד על שלי.

כועסת על עצמי שלא בא לי לעשות ספורט.. (בדכ בכל זאת לא מקשיבה לזה ומצליחה לעשות אבל נהיה קשה יותר..) ושמה שעשיתי לא עוזר.. עולה איכשהו במשקל עדיין..
עולות מחשבות.. זה בלתי נמנע עכשיו שאעלה במשקל? זה בלתי נמנע שאהיה שמנה?

הי לכולם! לא כתבתי פה מלא מלא זמן, ניסיתי להתרחק, ניסיתי להתעסק בחיים הבריאים, ניסיתי להתמקד בעבודה ובמשפחה ובקיצור- בחיייים. והיום לצערי אני חוזרת בתסכול גדול, ביאוש בחשיבה שאולי אין דרך לצאת מזה. אולי אלה הם חיינו. היה י סופש נוראאאאי במלא בבולמוסים ומחר- מתחילה שוב צמצומים . מתי זה יגמר? מתי? האם יש סיכוי?

אני מאד דואגת לגבי ליל הסדר (אני דתיה וחשוב לי לקיים את המצווה של אכילת מצות ושתיית יין אבל מצד שני מאד מפחדת שזה יפגע לי במשקל) מחישוב פשוט, עוד לפני שהתחלתי לאכול כמות הקלוריות היא 700 קלוריות (חיפשתי בכל הסופרים מצות קלות/ יין בלי סוכר וכלום.....) מה עושים??????

אתמול בערב הסתובבתי בקניות.. לגיטימי, לא? לא מדברת על שיטוטים ארוכים... בסך הכל קניה בסופר.....
היום ישנתי כל הבוקר אז כמובן שלא הכנסתי כלום לפה.... אחרי הזלילה של כל יןם האתמול זה ממש עשה לי טוב...
אבל בצהריים התחילו צירים קלים.... נכנעתי לקפה, פרוסת עוגה ושתי קוביות שוקולד....
נמאס לי מההריון הזה!
נמאס לי שהוא מכריח אותי לאכול! !!!!
אני מנופחת כמו חודש חמישי.... ולפני שתחשדו בי בדימוי גוף מעוות-תדעו שגם חברותי ובעלי מודים בזה...
לפני כחצי שנה היה לי הריון שלא התפתח בכלל כמו שצריך... נגמר בשבוע 9... אבל אז בכלל לא ראו עובר ועכשיו יש דופק...
חברה שלי טוענת שהצירים קשורים לחסרים החמורים בברזל......
לא אכפת לי. נמאס לי!!!!!!
אולי רק אתן פה מסוגלות להבין.....

יש מרפאה בקפלן?
אם מישהי יודעת אשמח לפירוט ככל האפשר. אני בכללית. לא רוצה לטפל
אבל דוחקים בי :/