מבולבלת חסרת כוחות,רואה את האור ועדיין משוטטת באפלה,מחכה ,לדבר לא ידוע-רק יודעת שאני מחכה,חוששת מהאור,מעצמי,מהעולם,שואלת אותי את אותה שאלה כל יום,כל היום מתי זה ייפסק?האם כל זה אמיתי?האם קיים משהו קטן בכל התהליך הזה שהוא אמיתי שיישאר איתי ויבטיח שלא יעזוב?אבל בעצם מזה אחרי הכל?אחרי מה?אחרי האשפוז?אחרי החיים?במוות אולי? מצאתי את עצמי באשפוז שבחלומות הכי גרועים שלי לא דמיינתי אותי שאגיע אליו,אשפוז שהייתי כל כך כמהה אליו אחרי שהשתחררתי מהאשפוז הראשון (כמו שאפשר להבין זה לא האשפוז הראשון..._) ובכלל במשך כל התקופה שקדמה לאשפוז כל כך רציתי אותו וממש לא האמנתי שזה קורה לי שוב. לי! הכל יכולה, אני שלא זקוקה לעזרה לעולם! ויכולה לעשות הכל לבד מתאשפזת שנית.משהו בי רצה שהמקום יהיה אותו מקום והאשפוז השני יידמה לאישפוז הראשון,רציתי-אבל לא ידעתי שאז,לפני 5-6 שנים שעוד הייתי קטנה החוקים היו אחרים,המקום היה אחר-המחלה הייתה אחרת.עכשיו,אני נמצאת באשפוז אחר,במקום אחר,והמחלה -המחלה בליגה אחרת לגמרי, כבר לא של הילדים, כבר לא כל כך תמימה-למעשה ערמומית למדי.עכשיו אני בליגה של הגדולים. ההתמודדות היום יומית,המאבק הבלתי פוסק,בין השפיות לשגעון,בין החולי לבריאות - בין החיים למוות. אבל לפחות קיים מאבק נכון להרגע (כי אין לדעת מה יילד יום..או המחלה..) עד לפני כמה חודשים לא היה מקום למאבק-כי לא היה מאבק ,הייתה ריקנות עם תחושת סיפוק, תחושת מלאות- תחושה עילאית,היה אושר מלווה באומללות ,שמחה מהולה בצער,פחד,אומללות,צחוק מזוייף ,בדידות אין סופית אפופה בהרגשה חסרת מעצורים,בלתי ניתנת לבלימה ,הרגשת על. לא האמנתי שאני מסוגלת להגיע לזה ובד בבד הדרך לשם הייתה כל כך תלולה כל כך ברורה ,מוכרת...שאני ידרדר שוב?ייפול בשבי המחלה הנוראית והנפלאה הזו?מסתבר שכן זה אפשרי...