גלוקוז (סוכר הדם) הוא "חומר דלק" טבעי לפעילותם של איברי הגוף השונים, כך שכולנו זקוקים לרמת גלוקוז מסוימת בדם. בדיוק כפי שרמת גלוקוז גבוהה מזיקה לבריאות, כך גם רמה נמוכה מדי אינה רצויה.

רמת גלוקוז נמוכה נקראת היפוגליקמיה - צירוף המילים "היפו" (נמוך) ו"גליקמיה" (גלוקוז בדם). ההגדרה השכיחה להיפוגליקמיה מדברת על ערך סוכר הנמוך מ-70 מ"ג/ד"ל.

לא כל מי שנמנע זמן ממושך מאכילה מפתח היפוגליקמיה. למעשה, אצל מרבית האנשים לא מופיעה היפוגליקמיה אפילו בעקבות צום ארוך. בניגוד לכך, סוכרתיים הנוטלים טיפול תרופתי להורדת רמת הסוכר בדם – חשופים להיפוגליקמיה.

התסמינים של היפוגליקמיה

התסמינים הראשונים של היפוגליקמיה, הנקראים גם "תסמינים אוטונומיים", הם בעצם מנגנון הגנה של הגוף שתפקידו להתריע כי "משהו אינו תקין" וכי כדאי לנו לאכול דבר מה.

בין התסמינים ניתן למנות רעב עז, רעד בגוף, חרדה, דפיקות לב, הזעה, חולשה, סחרחורת ותחושת "נימול" בגפיים. מובן שלא כולם חייבים להופיע באותו אדם והם גם אינם מופיעים אצל כולם באותה רמת סוכר.

אם הסוכר בדם ממשיך לרדת, אספקת הסוכר למוח יורדת והוא משדר אותות של סבל בדמות "תסמינים נוירוגליקופניים" כגון עצבנות ניכרת, בלבול, טשטוש ראייה, תחושת נמנום, נטייה להתעלפות ובמקרים קשים אבדן הכרה ואף פרכוסים.

לא תמיד אכילת משהו מתוק ברגע שמופיעים התסמינים האוטונומיים עוזרת כפי שנהוג לחשוב. חלק מן הסוכרתיים מאבדים את אותה "חומת הגנה" בדמות התסמינים האוטונומיים ומתחילים לחוש בהיפוגליקמיה רק כאשר הסוכר יורד לערכים נמוכים מאוד, למשל 40 מ"ג/ד"ל ומטה. במקרה כזה התסמין הראשון עלול להיות אובדן הכרה. התופעה נקראת חוסר מודעות להיפוגליקמיה (Hypoglycemia Unawareness) והיא נפוצה יותר בסוכרתיים מסוג 1 וכן בסוכרת ממושכת.

הסכנות בהיפוגליקמיה אצל סוכרתיים

אירועי היפוגליקמיה קלים ולא שכיחים, הם לעתים בלתי נמנעים אצל חלק מן הסוכרתיים, אך אינם מסוכנים. לעומתם, אירועים מרובים ו/או קשים עלולים לגרום לנזק בטווח הקצר והארוך וצריך לעשות כל מאמץ כדי למנוע אותם.

סיכונים בטווח הקצר

כולנו מבינים שאובדן הכרה או פרכוסים כתוצאה מהיפוגליקמיה הן תופעות קשות ומסכנות חיים. תופעות אלה הן די נדירות, אך בהחלט מתרחשות. הסיכון להתרחשותן גדול יותר בקרב "גילי הקיצון" – ילדים קטנים ומבוגרים. יש לקחת בחשבון שאם אדם מתעלף כשהוא יושב על ספה בביתו – זו חצי צרה, אבל אם זה קורה כשהוא נוהג בכביש בינעירוני – זו אופרה אחרת לגמרי.

לדאבוננו יש סכנות נוספות להיפוגליקמיה. כך למשל, קשיש אשר נופל, גם אם בביתו, עלול לשבור את צוואר הירך או לסבול מחבלת ראש ודמם כתוצאה ממנה. כמו כן, מכיוון שאצל מבוגרים קיימת שכיחות גבוהה של היצרות כלי דם בלב ובמוח, עלול התקף קשה של היפוגליקמיה להוביל להתקף לב או לשבץ מוחי.

כל אלו הם סיכונים מידיים של היפוגליקמיה. אך קיימים גם סיכונים ארוכי-טווח כתוצאה מאירועי היפוגליקמיה חוזרים ונשנים. 

סיבוכים בטווח הארוך

הסיבוך השכיח ביותר כתוצאה מאירועי היפוגליקמיה חוזרים הוא השמנה. כשהסוכר יורד – נכון לאכול משהו מתוק, אך כאשר מדובר בתופעה החוזרת ונשנית, מדובר בקלוריות שמצטברות. יתר על כן, היות שרעב מוגבר הוא אחד הסימנים המוקדמים של היפוגליקמיה, יש סוכרתיים אשר אוכלים בלי לקלוט שהם בעצם "על סף" היפוגליקמיה. לבסוף, יש אנשים שחוששים להגיע להיפוגליקמיה ולכן אוכלים "ליתר ביטחון".

סוגיה שנויה במחלוקת היא השפעת אירועי היפוגליקמיה חוזרים על התפקוד המוחי. תוצאות המחקרים בתחום זה אינן חד-משמעיות, עם ממצאים לכאן ולשם, ורק בעתיד תתקבל תמונה ברורה יותר. יחד עם זאת, קיימים רמזים לכך שילדים קטנים הסובלים מסוכרת מסוג 1 וחווים אירועי היפוגליקמיה קשים – עלולים לסבול מליקוי מסוים בתפקוד המוחי.

כיצד ניתן למנוע היפוגליקמיה?

האם ניתן למנוע היפוגליקמיה בסוכרתיים? מניעה מוחלטת בכולם – כנראה שלא, אולם אפשר לצמצם במידה משמעותית את הסיכון לאירועים אלו. הדרך הטובה ביותר היא להכיר את תכונות התכשירים לטיפול בסוכרת, משום שהם האחראיים הישירים להיפוגליקמיה.

התכשיר שגורם להיפוגליקמיה יותר מאחרים הוא אינסולין על סוגיו. במקום השני נמצאות טבליות ממשפחת הסולפונילאוראה (כמו גלובן/גליבטיק, גלוקו-רייט, אמריל) ובמקום השלישי רפאגליניד (נובונורם). תכשירי סולפונילאוראה ורפאגליניד פועלים באמצעות גיוס אינסולין מן הלבלב, כך שהשפעתם דומה במידה מסוימת להזרקת אינסולין חיצוני.

כמובן שאסור להימנע מנטילת תכשירים אלו. אנו מעוניינים בכך שהתכשירים יורידו את רמת הסוכר בדם, אך עלינו לדאוג שהירידה לא תהיה מוגזמת. 

הדרך הטובה ביותר למזער את הסיכון היא להקפיד על נטילת סולפונילאוראה וכן רפאגליניד עם הארוחות בלבד. חשוב להבהיר כי אסור שנאכל "לכבוד התרופה", כי איננו מעוניינים בצריכת קלוריות מיותרת. הכוונה היא שהתרופות צריכות להילקח כאשר אנו אוכלים ממילא. לא אכלנו – לא לקחנו!

ולגבי האינסולין - תלוי בסוג האינסולין. תכשירים קצרי-טווח (הומלוג/נובורפיד/אפידרה מן הדור החדש או אקטרפיד/הומולין R מן הדור הישן) אמורים להיות מוזרקים אך ורק בצמידות לארוחות. לעומתם, אינסולין לטווח בינוני (אינסולטרד/הומולין N) או אינסולין לטווח ארוך (לנטוס/לבמיר) ואינסולין לטווח ארוך מהדור החדש (טרגלודק/טוג'או) אינם חייבים להיות מוזרקים בצמוד לארוחה, משום שהם פועלים באופן איטי וממושך. הסיכון להיפוגליקמיה בעקבות הזרקת אינסולין בזאלי (ארוך-טווח), במיוחד אינסולין בזאלי מהדור החדש, נמוך משמעותית בהשוואה לסיכון להיפוגליקמיה בעקבות הזרקת אינסולין קצר-טווח.

איך מטפלים בהתקף היפוגליקמיה?

מה עושים כשהיפוגליקמיה מתרחשת? הטיפול הסטנדרטי, אשר יעיל כמעט בכל המקרים, הוא אכילה או שתייה של משהו מתוק כגון סוכר שולחני לבן (סוכרוז), סוכרייה, דבש, מיץ פירות, מיץ ממותק, חלב וכדומה. אבל כמה לאכול וכמה לשתות? כוס מיץ או קנקן שלם? כפית סוכר או חצי צנצנת?

מרבית הסוכרתיים נוטים להפריז בצריכת מזון מתוק בעת התקף היפוגליקמיה, לעתים בכוונה תחילה, מתוך המחשבה ש"אם כבר חוטאים אז עד הסוף". כדי להימנע מאכילה מוגזמת שפירושה עליית סוכר לערכים גבוהים מאוד וצבירת קלוריות מיותרות, מומלץ מאוד להשתמש בכמות מדודה של גלוקוז נקי. ניתן כיום להשיג גלוקוז בצורת טבליות, סירופ וכן ג'ל. בעת הצורך – נוטלים יחידה שלמה וזהו. יתרון נוסף של גלוקוז נקי הוא ספיגה מהירה יותר לדם בהשוואה לסוכר אחר, כך שסימני ההיפוגליקמיה מתפוגגים מהר יותר. כל חולה סוכרת, בוודאי אם כבר חווה אירוע של היפוגליקמיה, מן הראוי שיחזיק ברשותו גלוקוז באחד ההרכבים שפורטו.

אין לשתות משקאות "דיאט". חלק גדול מן המשקאות הללו אינם מכילים סוכר כלל ושתייה שלהם לא תעלה את רמת הסוכר בדם.

בעת אובדן הכרה או אפילו טשטוש הכרה - חל איסור מוחלט להכניס נוזל או מוצק לתוך הפה, משום שהוא עלול לחדור אל קנה הנשימה ולגרום לחנק.

כאן בא לעזרתנו הורמון טבעי שנקרא גלוקגון, אשר מסוגל להעלות את רמת הגלוקוז בדם באמצעות פירוק מאגרי סוכר פנימיים. הורמון זה מיוצר גם בתור תכשיר טיפולי המגיע בתוך ערכה ייעודית, אשר מאפשרת להזריק את החומר היישר לתוך השריר או לאזור התת-עורי (לא לכלי דם), ובמקרי חירום אפשר להזריקו אפילו דרך הבגדים. מטבע הדברים, הסוכרתי מחוסר ההכרה אינו יכול להשתמש בגלוקגון בעצמו ואת פעולת ההזרקה מבצע מלווה או בן משפחה, כאשר הוא מבחין במצב של ערפול או של אבדן הכרה אצל הסוכרתי. על כן, כל סוכרתי שחווה פעם אחת או יותר מצב של ערפול או של אבדן הכרה בגלל היפוגליקמיה – חשוב שיחזיק אצלו דרך קבע ערכת גלוקגון ויוודא שהסובבים אותו ידעו כיצד להשתמש בה.

אם כל זאת לא עוזר, בניידות של מגן דוד אדום וכמובן שבחדרי המיון בבתי החולים קיימות תמיסות גלוקוז המיועדות להזלפה תוך ורידית. במקרים של אובדן הכרה זהו פתרון יעיל מאוד והשפעת הגלוקוז כשהוא ניתן היישר לווריד היא מהירה מאוד. חלק מן האנשים המגיעים לחדר המיון בגלל היפוגליקמיה נותרים לצורך השגחה נוספת, כדי לוודא שההיפוגליקמיה אינה מתחדשת עם הפסקת עירוי הגלוקוז.

עדכון אחרון: אוגוסט 2016