שבץ מוחי (אירוע מוחי) הוא סיבוך נוירולוגי על רקע פגיעה בזרימת הדם למוח בעקבות חסימת כלי דם מוחי (בשבץ איסכמי) או דימום תוך מוחי (בשבץ המורגי). בעקבות הפגיעה בזרימת הדם, נפגעת אספקת החמצן הנדרשת לתפקוד תאי המוח באזור מסוים ותאים באותו אזור דועכים ומתים. כתוצאה מכך עלולים להתפתח נזקים. בישראל לוקים מדי שנה כ-15,000 איש בשבץ והוא מהווה את גורם התמותה השלישי אחרי סרטן ומחלות לב. 

חלק מנזקי השבץ ברי שיקום אך אחרים בלתי הפיכים. פינוי מהיר לבית החולים לאחר הופעת תסמינים של שבץ עשוי לאפשר קבלת טיפול דחוף לצמצום הנזק המוחי ולמניעת פגיעות בלתי הפיכות. כיום קיימים טיפולים מתקדמים הניתנים בבתי החולים שביכולתם לעכב את הפגיעות, ובכללם טיפול בתרופה tPA להמסת קריש בכלי דם למוח היעיל בצמצום הנזק המוחי כשניתן 4.5 שעות מהיווצרות החסימה וכן טיפול בכירורגיה פולשנית לשליפת קריש הדם החוסם את זרימת הדם למוח ("צנתור מוח") היעיל כשהוא ניתן 6 עד 8 שעות מהופעת תסמיני השבץ האיסכמי, ולעתים אף מעבר לכך.

גם בהמשך, השתתפות הנפגע במסגרת שיקומית עשוי לאפשר להשיב תפקודים מוחיים שאבדו בעקבות השבץ, וזאת הודות ליכולות הסתגלות ושיקום גבוהות של המוח האנושי.

הנזק המוכר ביותר המיוחס לשבץ מוחי הוא שיתוק או חולשה בפלג גוף מסוים. בחלק מהמקרים החולשה בגפיים מלווה בירידה בתחושה. כמו כן, עלולות להופיע גם הפרעות במערכת הראייה, בעיות מנטאליות שונות לרבות אי שקט, הפרעות התמצאות וסימני בלבול, פגיעה בתפקודים כגון ארגון מרחבי, תכנון תפקודים תנועתיים, תהליכי חשיבה וזיכרון, ולצד זה הפרעות בתקשורת ובדיבור, הפרעות בבליעה וסיבוכים נוספים.

בשלבים מאוחרים יותר חשוף הנפגע גם כן להתפתחות סיבוכים שעלולים לפגוע באיכות החיים ובפוטנציאל השיקומי, לרבות דיכאון שמופיע על רקע הפגיעה המוחית הראשונית והקושי להסתגל למצב החדש, התקפי אפילפסיה, אי שליטה על סוגרים והפרעות בזיכרון (דמנציה) ובכישורים קוגניטיביים נוספים. חשוב לאבחן מצבים אלו ולטפל בהם בהקדם האפשרי – כדי למנוע הידרדרות במצבו של המטופל.

סיבוכים של שבץ מוחי

סיבוכים תפקודיים על רקע שבץ מוחי מהווים את הגורם הראשון לנכות תפקודית ברבות ממדינות המערב, לרבות בישראל. לפי נתוני האיגוד הנוירולוגי בישראל, 63% מנפגעי שבץ מוחי סובלים מסיבוכים תפקודיים בשחרור מאשפוז לאחר השבץ. קרוב ל-40% מנפגעי שבץ מוחי איסכמי משוחררים ללא פגיעה תפקודית או עם פגיעה קלה בלבד, בהשוואה ל-19% בלבד לאחר שבץ המורגי (דימומי).

הפגיעה במוח עלולה לגרום למגוון רחב של סיבוכים, שמשתנים מנפגע לנפגע בהתאם למיקומו וגודלו של האזור המוחי שנפגע באירוע ובהתאם למספר אירועי השבץ בעבר. חלק מהפגיעות עשויות להשתפר עם הזמן ובאמצעות שיקום ואחרות עלולות להיות קבועות.

מגבלות תנועתיות ושיתוק

שיתוק והפרעות תנועה מהווים את הגורם העיקרי לנכות לאחר שבץ מוחי. שיתוק חלקי או מלא מתפתח לרוב בצד הנגדי לצד המוחי שנפגע, ועלול להופיע בפנים, ידיים, רגליים או בגוף כולו.

בחלק מהמקרים החולשה בגפיים מלווה בירידה בתחושה וזו עשויה לפגוע באופן קשה ביכולת לבצע פעולות בסיסיות. אצל מרבית החולים החולשה בגפיים העליונות קשה יותר בהשוואה לחולשה בגפיים התחתונות, ויש לקחת בחשבון גם שתהליך השיקום של הגפיים העליונות איטי יותר ומחייב סבלנות.

נזקים מוטוריים ספציפיים כוללים:

המיפרזיס (Hemiparesis) - חולשה בצד אחד בגוף. 

המיפלגיה (Hemiplegia) - שיתוק בצד אחד בגוף.

דיספגיה (Dysphagia) - קשיי בליעה.

אטקסיה (Ataxia) - פגיעה ביכולת התנועה והקואורדינציה של הגוף הנגרמת בעיקר על רקע פגיעה במוח הקטן (צרבלום), העלולה לפגוע בתפקוד היומיומי, לרבות הליכה ויציבה.

בעיות בעיבוד חושים וכאב

אנשים עם שבץ עלולים לסבול מהפרעות ביכולות התחושתית, לרבות בבעיות בעיבוד החושים – ובכללם ראייה, שמיעה וריח, ולכן לשיבושים בעיבוד הכאב, טמפרטורת הגוף ויציבה. הפרעות תחושתיות גם עשויות להתבטא בקושי לזהות חפצים ולעתים גם בחוסר יכולת של הנפגע לזהות יד או רגל שלו עצמו.

באשר לפגיעה בראייה, בעקבות אירוע מוחי עלולות להופיע הפרעות שונות בראייה, החל בירידה בחדות הראייה ועד להגבלות בחלקים מסוימים בשדה הראייה. לעיתים תורגש אף הפרעה במיקוד הראייה המלווה בפזילה. הפרעות אלו עלולות לגרום לסחרחורות.

נזקים תחושתיים ספציפיים כוללים:

כאב כרוני - שבץ מוחי עלול להוביל להתפתחות כאבים כרוניים מסוגים שונים, ובעיקר לכאב נוירופתי ממקור עצבי על רקע פגיעות במערכת העצבים.

פרסטזיה (Parasthesia) - תחושת כאב, ערפול, עקצוץ או דקירה בגפה מוחלשת או משותקת כתוצאה משבץ מוחי. מקור התופעה בנזק מוחי כתוצאה מהשבץ שמוביל להעברת אותות כאב מגוף למוח ותחושת כאב שאיננה מבוססת על גירוי כואב.

מגבלות בשימוש ובהבנת שפה (אפזיה)

שבץ מוחי עלול לגרום להפרעה ביכולת הדיבור ו/או הבנת שפה, הקרויה 'אפזיה' (Aphasia). סיבוך זה נחשב לשכיח ומופיע אצל לפחות כרבע מהאנשים ששורדים שבץ מוחי בשלב הראשון לאחר הפגיעה, ומתבטא בחוסר יכולת לדבר, לכתוב ולהבין שפה כתובה ומדוברת.

מקור התופעה בפגיעה מוחית באזורי מוח שאחראים על שליטה ועיבוד של שפה המרוכזים בעיקר במעטפת המוח השמאלית אצל אנשים שכותבים ביד ימין (ימניים) ובמעטפת המוח הימנית אצל אנשים שכותבים ביד שמאל (שמאליים).

לעתים הפגיעה מתבטאת ב'אפזיה אקספרסיבית' – חוסר יכולת לבטא מחשבות במילים, בדיבור או בכתב, כשיכולת הבנת השפה נותרת תקינה. לעתים הפגיעה מתבטאת ב'אפזיה רספטיבית' – כלומר בפגיעה ביכולת להבנת שפה ובחלק מהמקרים עלולה להתפתח 'אפזיה כוללת' שמתבטאת בפגיעה ביכולות הן לדבר והן להבין שפה.

עוד על אפזיה

מגבלות ביכולת החשיבה והזיכרון

שבץ מוחי עלול לגרום לפגיע באזורי מוח שאחראים על זיכרון, למידה, קשב, תכנון ומודעות. בהקשר זה קיימים ליקויים ספציפיים:

אנוסוגנוסיה (Anosognosia) - חוסר יכולת להכיר במציאות של פגיעה פיזית כתוצאה משבץ מוחי.

הזנחת צד (Neglect) - חוסר היכולת להגיב לאובייקטים או גירויים הממוקמים באזור הגוף ההפוך לאזור המוח הפגוע כתוצאה מהשבץ. במקרים אלה, נפגע שבץ באזור הימני של מעטפת המוח לא יצליח להסתבן/להתגלח בצד השמאלי של הגוף.

אפרקסיה (Apraxia) - חוסר לבצע רצף פעולות המתוכננות שנדרשות למשימות שונות, לרבות דיבור וכתיבה. אפרקסיה היא למעשה הפרעת דיבור מוטורית, שנגרמת על רקע פגיעה מוחית שמפריעה לחיבור שבין מחשבות ופעולות. אפרקסיה עשויה להתבטא באופנים שונים והשכיחים שבהם הנם אפרקציה ורבאלית שמתבטאת בחוסר יכולת לתכנן רצפי מילים שמובילים ליצירת מילה; ואפרקציה בוקו-פציאלית שמונעת את היכולת לתכנן את הפעלת איברי הדיבור כמו הלשון, הגרון והחיך.

מגבלות רגשיות-נפשיות

נפגעי שבץ מוחי רבים מפתחים מצוקה נפשית שעשויה להתבטא באופנים שונים, לרבות בתחושות של פחד, תסכול, כעס, עצבות ותחושות אבל – וזאת על רקע הפגיעות הפיזיות והמנטאליות בעקבות הפגיעה המוחית. כל אלה עלולים להוביל בהמשך להתפתחות של דיכאון קליני, חרדה ושינויים באישיות.

סיבוכים באשפוז בעקבות שבץ מוחי

סיבוכים רבים של שבץ מוחי נגרמים באופן משני לפגיעה המוחית כתוצאה מהשבץ ועקב תנאי האשפוז. לסיבוכים שמתפתחים במהלך האשפוז משמעות גדולה לשימור ולשיפור היכולת התפקודית שנפגעה בעקבות השבץ, והם בעלי השפעה קריטית על שיעורי הנכות והתמותה.

זיהומים

זיהומים הם הסיבוך העיקרי של חולים מאושפזים לאחר שבץ, השכיחים שבהם הם דלקת בדרכי השתן שמקורה בהכנסת קטטר, דלקת ריאות שעלולה להתפתח עקב שאיפת מזון נוזלי לדרכי הנשימה על רקע פגיעה ביכולת הבליעה (דיספגיה) וזיהומים באזורי החדרת עירויים ומחטים לגוף. בנוסף, אשפוז במוסדות רפואיים חושף נפגעי שבץ לזיהומים חיידקיים ואחרים שפיתחו עמידות לאנטיביוטיקה.

לפי נתוני האיגוד הנוירולוגי בישראל, בזיהומים באשפוז לוקים 24% מהנפגעים לאחר שבץ מוחי המורגי, 12% לאחר שבץ מוחי איסכמי ו-1% לאחר אירוע מוחי חולף (TIA).

פקקת בוורידי הרגליים

נפגעי שבץ בימים/ שבועות הראשונים לאחר הפגיעה סובלים מפגיעה ביכולת התנועתיות על רקע חולשת פלג גוף או שיתוק. במצבים אלה עלולה להתפתח חסימה מדורגת בוורידי הרגליים ופקקת ורידים עמוקה (DVT), וזו אף עלולה להתפתחות קריש דם (תסחיף) שינוע דרך מחזור הדם לריאות ויגרום לקוצר נשימה ולעתים אף למוות. מסיבה זו, נפגעי שבץ נדרשים לקבל טיפול בנוגדי קרישה למניעת קרישי דם.

פצעי לחץ

אשפוז של נפגעי שבץ המרותקים למיטתם חושף אותם לסיכון להתפתחות פצעי לחץ – מצב שניתן למניעה על ידי שינויי תזוזה תכופים של הנפגע במיטתו (לפי ההמלצות כל שעתיים –ביום ובלילה) ושימוש במזרן מיוחד.

עוד על פצעי לחץ

אירועים קרדיווסקולאריים

אירוע מוחי חוזר: נפגעי שבץ נמצאים בסיכון מוגבר לאירוע מוחי נוסף שמחייב התאמת טיפול למניעה (שניונית) של שבץ חוזר. הסיכון לשבץ חוזר גבוה במיוחד בימים הראשונים לאחר השבץ הראשון, עוד בשלב האשפוז.

סיבוכים לבביים: אנשים שעברו שבץ מוחי עלולים לפתח גם סיבוכים לבביים, לרבות הפרעות בקצב הלב והתקף לב – בעיקר בשלב החריף לאחר האירוע עוד בזמן האשפוז בבית החולים. יצוין כי להתקפי לב ושבץ מוחי גורמי סיכון משותפים, ובעיקר התפתחות טרשת עורקים שמובילה לקריש דם. מסיבה זו נפגעי שבץ עוברים לרוב ניטור לפעילות הלב.

דימום מוחי לאזור האוטם: לאחר שבץ מוחי איסכמי קיים סיכון לפתח עוד במהלך האשפוז דימום מוחי באזור האוטם. הסיכון גבוה יותר באוטמים המערבים את קליפת המוח, ובקרב נפגעי שבץ שטופלו בתרופה tPA להמסת קריש בכלי דם למוח. לאיתור סיכון זה מבוצע הליך מתן התרופה תחת הדמיה, ובהמשך יש צורך לשוב על ההדמיה יממה לאחר הטיפול.

סיבוכים מאוחרים של שבץ מוחי

סיבוכים מאוחרים של שבץ מוחי עלולים להתפתח שבועות, חודשים ולעתים אפילו שנים לאחר האירוע המוחי, ועלולים לפגוע באיכות חיי המטופלים לאחר מיצוי הפוטנציאל השיקומי.

דיכאון

דיכאון הוא הסיבוך הנוירו-פסיכולוגי השכיח ביותר של שבץ מוחי, והוא עשוי להופיע הן בשלבים מוקדמים והן בשלבים מאוחרים לאחר הפגיעה המוחית. לפי מחקרים, לפחות 30% מנפגעי שבץ מוחי יפתחו דיכאון בשלב כלשהו לאחר האירוע.

לרוב הדיכאון חולף באופן ספונטני לאחר מספר חודשים, אולם הוא עלול לפגוע ביכולת הקוגניטיבית, בהחלמה התפקודית ובהישרדות של חולי שבץ. לפי מחקרים, שיעורי התמותה של נפגעי שבץ מוחי עם דיכאון גבוהים באופן ניכר ביחס לחולים שלא סבלו מדיכאון, וכצפוי הפוטנציאל השיקומי של נפגעי שבץ מוחי הסובלים מדיכאון יורד אף הוא באופן משמעותי.

התסמינים של דיכאון שנגרם על רקע שבץ מוחי כוללים הפרעות שינה, שינויים בדפוסי האכילה שעלולים להוביל לאובדן משקל או לחילופין להשמנה, כבדות, התבודדות חברתית, רגזנות, עייפות, תיעוב עצמי ומחשבות אובדניות. כל אלו מוגדרות ברפואה באבחנה 'דיכאון שאחרי שבץ' וניתן לטפל בה באמצעים תרופתיים – בנוגדי דיכאון ובטיפולים פסיכולוגיים.

התקפים אפילפטיים

אפילפסיה (כפיון) היא הפרעה בהעברת האותות החשמליים במוח ומתבטאת לרוב בהתקפי פרכוסים. שבץ מוחי מהווה את הסיבה השכיחה ביותר להתקפי אפילפסיה באוכלוסייה המבוגרת, ולפי מחקרים, 5% עד 10% מהחולים לאחר שבץ יסבלו מפרכוסים אפילפטיים כסיבוך מאוחר של האירוע המוחי.

קיים ספקטרום רחב של התקפי אפילפסיה השונים זה מזה במאפייניהם, ולא כל התקף כרוך באיבוד הכרה, צניחה על הארץ ותנועות לא רצוניות. התקפי האפילפסיה הכלליים המלווים בתסמינים רבים מערבים את כל קליפת המוח, ואילו התקפים חלקיים מערבים שיבוש בפעילות החשמלית במוקד מסוים, כשחלקם מסווגים ל'פשוטים' – כשאין פגיעה בהכרה והחולה מודע לסביבתו בזמן ההתקף ו'מורכבים' שבהם החולה אינו בהכרה ומנותק מסביבתו, ואף אינו זוכר כלל את פרטי האירוע. הביטוי הקליני של ההתקפים החלקיים עשוי לכלול תנועות מוטוריות לא רצוניות בפלג גוף או בגפה אחת ואף תחושות סנסוריות לא קיימות.

הסיכון להתפתחות סיבוך מאוחר של התקפים אפילפטיים בקרב נפגעי שבץ גבוה בעיקר לאחר שבץ מוחי המורגי (דימומי) שפגע באזורים נרחבים במוח או שבץ המערב את קליפת המוח. פרכוסים עשויים להופיע כבר בשבועיים הראשונים לאחר השבץ ואז יוגדרו 'פרכוסים מוקדמים', וכן עלולים להתפתח כעבור שבועות וחודשים לאחר השבץ כ'פרכוסים מאוחרים', ואלו מעלים את הסיכון לפתח אפילפסיה כרונית.

הטיפול באפילפסיה לאחר שבץ הינו תרופתי-מניעתי. כיום קיים מספר רב של תכשירים נוגדי אפילפסיה, ובכללם טיפולים מסורתיים בתרופות פניטואין, טגרטול ודפלפט וטיפולים בתרופות חדשות יותר כגון למיקטל טופמקס, קפרא ונוירונטין.

תסמונת הכאב התלמי

תסמונת זו (Thalamic Pain Syndrome) היא תסמונת כאב שנחשבת לסיבוך מאוחר של שבץ מוחי שפוגע באזור התלמוס במוח האחראי על עיבוד מידע תחושתי מאיברי הגוף.

הכאב שמאפיין את התסמונת מופיע לרוב בשלב הראשון כתחושת כאב עמום שהולכת ומחריפה לכדי תחושת שריפה/עקצוץ/דקירה שהולכת ומחמירה ועשויה להתפתח לכדי כאב נוירופטי ממקור עצבי שמופיע לעתים בתגובה לגירויים כלשהם ולעתים באופן ספונטאני ('דיסאאסטזיה') ו/או תחושת כאב כתוצאה מגירוי שלרוב אינו גורם לכאבים ('אלודיניה').

תסמונת הכאב התלמי פוגעת קשות באיכות החיים, ולרוב אינה ניתנת לשליטה במשככי הכאבים המקובלים, וכיום מטופלת לרוב בשילוב של פיזיותרפיה ותרופות מקבוצת האופיאטים/ נוגדי דיכאון/ נוגדי פרכוסים, וכן נחקרים טיפולים נוספים לתופעה זו – לרבות באמצעות גירוי חשמלי.

גפה קפואה

כאב אצל נפגעי שבץ מוחי יכול שלא להיות קשור לנזק המוחי, אלא לנזק שנגרם לאחת הגפיים על רקע נזק מוחי, ובמקרים אלה אנשים שמתמודדים עם שיתוק או חולשה בגפה עשויים לפתח גם כאב כרוני באותה הגפה. כאבים אלה עלולים להקרין מהכתפיים לגפיים העליונות ולהוביל גם לחוסר יכולת להנעת היד לתקופה ממושכת שעשויה להימשך שבועות – מצב הקרוי בעגה הרפואית 'מפרק קפוא'.  במקרים אלה חשוב לשלב טיפול פיזיותרפי כדי למנוע נזק מתמשך לתנועת הגפיים.

אובדן שליטה על סוגרים

שבץ מוחי עלול להוביל עם הזמן להתפתחות אי שליטה על סוגרים.

אי שליטה במתן שתן: סיבוך זה שכיח לאחר שבץ מוחי, ולרוב נגרם משילוב של הפרעות מוטוריות ותחושתיות המובילות על חוסר יכולת לשלוט על שריר שלפוחית השתן. סיבוך זה עשוי להיות זמני, אך גם להישאר לאורך זמן.

אי שליטה על עשיית צרכים או לחילופין עצירות: סיבוך זה אף הוא עלול להיגרם כתוצאה מפגיעה מוחית משולבת ביכולות מוטוריות ותחושתיות. גם סיבוך זה עשוי להיות זמני, אך עלול להישאר לאורך זמן.

דמנציה

דמנציה (שטיון) המתבטאת בפגיעה בזיכרון וביכולות קוגניטיביות נוספות מהווה מצב שכיח באוכלוסייה המבוגרת ואחת הסיבות המרכזיות לו היא פגיעה בכלי הדם המוחיים, בין השאר על רקע שבץ מוחי – הקרויה 'שיטיון וסקולארי'. שטיון וסקולארי מופיע במקרים רבים לאחר מספר אירועי שבץ מוחי, שחלקם עשויים להיות שקטים וללא תסמינים, ולעתים מופיע כסיבוך מאוחר של אירוע מוחי מתועד.

בהבדל מאלצהיימר, ההידרדרות הקוגניטיבית שמלווה שיטיון וסקולארי מתרחשת לרוב בדפוס מדרגתי ולא בדפוס לינארי, כלומר לא בהידרדרות קבועה אלא כזו המאופיינת בתקופות קשות וקלות יותר. ברוב המקרים הירידה בזיכרון בשטיון וסקולארי לאחר שבץ מוחי מלווה בפגיעה בתפקודים קוגניטיביים נוספים כגון שפה ו/או תפקודים מנהליים.

נכון להיום לא קיים טיפול תרופתי או טכנולוגי כנגד שטיון וסקולארי, והטיפול כיום ניתן בעיקר לאיזון גורמי סיכון – להאטת קצב ההידרדרות הקוגניטיבית, לרבות אימוץ אורח חיים בריא וטיפול תרופתי בגורמי סיכון להאצת הנזק הקוגניטיבי כגון תרופות לסוכרת וליתר לחץ דם. טיפול למניעה שניונית של שבץ בתרופות מקבוצת נוגדי צימות טסיות (הקרויה גם בשמות 'נוגדי איגור טסיות' ו'אנטיאגרגנטים') הוכח אף הוא כמועיל לשיפור קוגניטיבי. קיימות עבודות שהראו כי טיפול בתכשירים מעכבי האנזים אצטילכולין אסטראז, המאושרים לטיפול אלצהיימר, עשויים גם כן להיות יעילים גם בשיטיון וסקולארי.

תמותה משבץ מוחי

שבץ מוחי עלול להוביל גם לתמותה בכ-10% עד 20% מהמקרים, ובישראל כמו ברבות ממדינות המערב שבץ הוא גורם התמותה השלישי במעלה אחרי סרטן ומחלות לב. הסיכון למוות גבוה יותר בחולים עם שבץ המורגי (דימומי), מאשר נפגעי שבץ איסכמי.

חזרה של תפקודים שנפגעו

המוח הוא האיבר המורכב ביותר בגוף האדם, ובעל יכולת הסתגלות גבוהה, ולכן טיפול שיקומי מקיף, בשילוב עם טיפולים נוספים למניעת אירוע מוחי חוזר – עשויה להוביל לשיפור של תפקודים מוחיים שנפגעו בעקבות האירוע המוחי.

אמנם תאי מוח שנפגעים כתוצאה מאירוע שבץ על רקע הפסקה באספקת החמצן נוטים ברוב המקרים לדעוך ולמות, אולם הפגיעה המוחית גורמת לתגובה ברקמת המוח המלווה בתהליכים כימיים שונים, לבצקת מוחית ולעלייה בלחץ התוך גולגולתי, ועקב כך גם אזורי מוח הסמוכים לחלק שנפגע ישירות סובלים מהפרעות זמניות בתפקוד, אולם יכולים לחזור לתפקוד מלא עם הזמן ובאופן מדורג, בהינתן הטיפול השיקומי הנכון, וזאת לצד תהליך טבעי של ריפוי הרקמה המוחית המלווה בירידה בנפיחות ובלחץ התוך גולגולתי.

מעבר לכך, למזלנו, הגמישות של המוח האנושי מאפשרת גם לאזורים תקינים לקחת על עצמם תפקודים שהלכו לאיבוד כתוצאה מפגיעה בתאי המוח. תהליך זה מתרחש בצורה הדרגתית ומידת הצלחתו מותנית באיכות הטיפול השיקומי.

לפי נוהל של משרד הבריאות מיולי 2011 על הטיפול השיקומי בנפגעי שבץ מוחי להתחיל מוקדם ככל האפשר, כבר במהלך האשפוז ולהתבסס על עבודת צוות רב-מקצועי – כדי למצות את הפוטנציאל השיקומי, למנוע סיבוכים ככל שניתן ולהשיב כמה שיותר יכולות תפקודיות.

*פרופ' איתן אוריאל הוא מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי בילינסון מקבוצת שירותי בריאות כללית

עדכון אחרון: מארס 2019