הפרעות אכילה
מנהלי קהילה
הדמיות מוח עשויות לזהות אכילה בולמוסית בילדים קטנים
מחקר אמריקאי מספק ראיות לשינויים בצפיפות החומר האפור בהדמיות מוח של ילדים קטנים עם הפרעת אכילה כפייתית המתבטאת בהתקפי זלילה. האם נמצא הבסיס הביולוגי לתופעה?
אכילת יתר כפייתית הקרויה גם 'אכילה בולמוסית' (Binge Eating Disorder – ובקיצור BED) היא הפרעת אכילה קשה שמתפתחת לרוב כבר בילדות המוקדמת, ומתבטאת באכילה תדירה של כמות גדולה של מזון בדפוסים חוזרים של התקפי זלילה בלתי נשלטים, אשר מלווה במצוקה נפשית סביב האכילה. בהבדל מהפרעת אכילה מסוג בולימיה, אכילת יתר אינה מלווה לאחר ההתקף בהקאות, צום או פעילות גופנית מאומצת. כתוצאה מכך, אנשים עם אכילת יתר כפייתית נוטים לצבור משקל עודף וברובם מתמודדים עם השמנה.
תסמיני ההפרעה כוללים בעיקר אכילת כמות גדולה של מזונות בפרק זמן ספציפי, למשל במשך שעתיים; תחושה של אכילה חסרת שליטה; אכילה גם ללא רעב וכשיש תחושת שובע; אכילה מהירה; אכילה עד שהבטן "מתפוצצת"; אכילה פעמים רבות בסתר; תחושות גועל, אשמה וכעס סביב האכילה; וכניסה תדירה לתקופות של דיאטות, לרוב ללא יכולת לרדת במשקל באופן משמעותי. אכילה כפייתית נקשרת גם עם סיכון גבוה להתפתחות התסמונת המטבולית, סיבוכים לבביים וכן בידוד חברתי, דיכאון, חרדה ונטיות אובדניות.
לפי נתוני המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב (NIMH), כ-1.2% מהאוכלוסייה מתמודדים עם אכילת יתר כפייתית, נשים (1.6%) פי 2 יותר מאשר גברים (0.8%) וכחמישית מהם (18.5%) סובלים מפגיעה משמעותית באורח החיים. סקירה מישראל, שפורסמה בספטמבר 2008 בכתב העת European Eating Disorders Review, מצביעה כי בקרב בני נוער שמועמדים לגיוס לצה"ל ומתמודדים עם הפרעות אכילה, 8% עד 19% מאובחנים עם אכילה כפייתית שמתבטאת בהתקפי זלילה או עם בולמיה שמתבטאת בהתקפי זלילות המלווים בהקאות.
שנים ארוכות שרבים מאנשי המקצוע התייחסו לאכילה כפייתית כדפוס להתמודדות עם לחצים ומתחים, אשר נוטה להתפתח בהעדר דרכים אחרות להתמודדות עם מצבי לחץ. ואולם מחקר אמריקאי חדש מספק עדויות ראשונות לשינויים בפעילות המוחית שמאפיינים ילדים עם אכילה כפייתית, באופן שעשוי להצביע על בסיס ביולוגי להפרעה.
צפיפות יתר של החומר האפור
החוקרים מאוניברסיטת דרום קליפורניה ומאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו ביקשו לברר את בסיס הנוירולוגי של הפרעת אכילה כפייתית, ולשם כך ביצעו מחקר במדגם של 71 ילדים שאובחנו עם ההפרעה בגילי 10-9, בהשוואה ל-74 ילדים ללא ההפרעה ששימשו כקבוצת ביקורת, וזאת כחלק ממחקר גדול על התפתחות קוגניטיבית מוחית (מחקר ABCD) שנערך ב-21 אזורים ברחבי ארה"ב בין השנים 2018-2016.
הנבדקים עברו ראיונות וכן הדמיית MRI, ובהמשך יושמה שיטה ייחודית בשם VBM (קיצור שלVoxel Based Morphometry ) הכוללת הפרדה של התמונות המוחיות במטרה לזהות שינויים בחומר האפור במוח.
הממצאים הצביעו על שינויים בפיזור החומר האפור אצל ילדים עם אכילה כפייתית באזורים שונים במוח הקשורים בתגמול, פעילות אימפולסיבית ויכולת לדיכוי סיפוקים. השינויים התבטאו בעלייה בצפיפות החומר האפור באזורים אלה, לרבות בקליפת המוח הרקתית (טמפורלית), הקודקודית (פריאטלית) והקדם מצחית (פרה-פרונטלית), בהשוואה לילדים מקבוצת הביקורת. לא נמצאו אזורים עם צפיפות נמוכה יותר של חומר אפור אצל הילדים עם אכילה כפייתית בהשוואה לילדים מקבוצת הביקורת.
ממצא זה של צפיפות גבוהה יותר של החומר האפור במוח עשוי להבחין בין ילדים עם אכילה כפייתית לבין ילדים עם עודף משקל והשמנה מסיבות אחרות, זאת מכיוון שלפי עבודות – באופן כללי אנשים עם מדד השמנה BMI גבוה יותר נוטים להציג ירידה בצפיפות החומר האפור.
המחקר נתמך בין השאר על ידי מענקים של המכון הלאומי לבריאות הנפש (NIMH) והמכון הלאומי ללב, ריאות ודם (NHLBI) בארה"ב ואיגוד הלב האמריקאי (AHA), וממצאיו מדווחים בגיליון אפריל 2022 של כתב העת Psychiatry Research.
שינויים באזור הקשור לדחיית סיפוקים
זיהוי השינויים המוחיים בעבודה הנוכחית עשוי לבשר על בדיקה אבחנתית עתידית באמצעות הדמיה מוחית שתוכל לאפשר איתור ילדים עם אכילת יתר כפייתית. כיום אבחון אכילת יתר נסמך בעיקר על שיחה עם הילד והוריו, בדיקה קלינית, מדידת לחץ הדם ובדיקות דם ושתן שעשויות לזהות חריגות – למשל ברמות השומנים בדם ורמות הסוכר בדם. לעתים תהליך האבחנה מלווה גם בייעוץ שינה על רקע נטייתם של ילדים עם התקפי זלילה לפתח גם הפרעות שינה.
בראיון לתקשורת עם פרסום הממצאים אמר החוקר הראשי, ד"ר סטיוארט מוריי כי "מצאנו אצל ילדים עם אכילה כפייתית שינויים בהתפתחות המוחית באזורים שקשורים ביכולת לדחות סיפוקים. לילדים אלה יש רגישות גבוהה מאוד לתגמול, בעיקר לאחר אכילת מזונות עתירי סוכר ובעלי צפיפות קלורית גבוהה. הממצאים מחדדים את ההבנה שלא מדובר בחוסר חינוך של הילדים, אלא בהפרעה שקשורה לשינויים מוחיים שמתפתחים מגיל מוקדם מאוד". החוקרים מציינים כי יתכן שהעלייה בצפיפות החומר האפור, כפי שנצפתה במחקר, קשורה בירידה בהתפתחות שכבת המיאלין שעוטפת את תאי העצבים, מגנה עליהם ומאפשרת הולכה בטוחה של מסרים עצביים.
החוקרים ממשיכים לבחון את התופעה במטרה לברר האם טיפול מוצלח בהפרעת אכילה כפייתית בגילי הילדות יתרום לשיפור בהתפתחות המוחית של הילדים. לדברי ד"ר מוריי, כמעט בכל ההפרעות הפסיכיאטריות של גילי הילדות יש תוצאות טובות יותר לאורך זמן (פרוגנוזה) במצבים של טיפול מוצלח עוד בילדות.
הטיפול באכילת יתר כפייתית מתמקד כיום בהסרת טריגרים שונים להתקפי האכילה. הטריגרים המוכרים יותר הם רגשיים – לרבות מתח יתר, שעמום או אכילה חברתית; וסביבתיים – למשל חשיפת יתר לממתקים בבית ואכילה ללא ארוחות מסודרות. כמו כן, הטיפול בהפרעה מלווה בטיפולים בדיכאון וחרדה שמצויים בבסיס התופעות.
טיפולים בתרופות פסיכיאטריות ובשיחות לאכילה כפייתית הוכחו כיעילים רק במחצית מהמקרים. הטיפולים המרכזיים בשיחות כוללים טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), פסיכותרפיה בינאישית וטיפול דיאלקטי-התנהגותי, והתרופות העיקריות להפרעה כוללות תרופות להפרעות קשב וריכוז – כאשר התרופה 'ויואנס' היא הראשונה שאושרה על ידי מינהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) בשנת 2015 באופן ייעודי לטיפול באכילה כפייתית, וכן נוגדי דיכאון ונוגד הפרכוסים 'טופירמאט' וכן תוכניות שונות להורדה במשקל המלוות בטיפול התנהגותי.