הבובה הזאת היא אני. כשהייתי קטנה. אוי איזה סיוט זה היה כל ארוחה איתי ואח"כ סיוט בשבילי מול ההורים כשלא רציתי לאכול והם הכריחו ואיימו.. מעניין מה זה היה עושה לי אם הייתה לי כזאת בובה. טוב, בטח היא נורא יקרה אז זה גם כך לא היה קורה

רק לגבי המוצץ - התכוונתי לזה.

שני מישורים.

אחד תינוק בוכה - צומי - מוצץ - נושא דחיית סיפוקים - מותר לבכות קצת - לא מתים מזה.

שני - תינוק בוכה - רעב - צמא - קקי - פיפי - בעייה אמיתית - מוצץ לא יפתור.

בערך לשם כיוונתי.

מסכים שזו לא הדוגמא האידאית....

ולומד ממך המון.

אני מסכימה איתך באופן חלקי. זה נכון שיש עלינו אחריות גדולה, עלינו ההורים, עלינו המחנכים, עלינו החברה, עלינו התרבות. ושכן כך - השינויים צריכים להיות בכל מיני רבדים ורמות. לתרבות יש אפקט חזק מאד על הפרט, על החינוך, על החברה. אז אני חושבת שאין מקום לברביות שדופות. כמו שלא יעשו בובה של אלכוהוליסט או בובה של חולה סרטן. ויש הבדל בין אלה לבין בובה שמוצצת מוצץ, בה אין מסר בעייתי שפוגע באוכלוסיה כה גדולה. לא ככה?

ומה עם הברביות השדופות שלבושות סופר סקיני?

ומה עם הבובות שבוכות עד שדוחפים להן מוצץ?

אז עכשיו יש גימיק חדש  - לא כזה סיפור.

אם יש משהו בעולם שמעודד הפרעות אכילה

אלה  אנחנו - אלה שרואים פירסומות של דוגמניות אנורקסיות,

שקונים את המותגים של החברות הללו -

וזה כמעט כל חברות האופנה.

אם יש בעולם מישהו שמעודד פגיעה בנשים בילדים

אלה אנחנו.

אם אנחנו לא רוצים את אושרת קוטלר לדוגמא על המסך

כי היא לא אמריקאית מספיק

ולא עושה לנו את זה כמו השנייה

ביחד עם יעקוב או בלעדיו -

הרייטינג זה אנחנו.

אנחנו רואים האח הגדול

ובעצם רוצים להציץ לאחות הגדולה.

כל הכל אנחנו .

ללכת לנסות להפיל את התיק על

חתיכות פלסטיק בדמות בובה

זו כבר  פאתטיות לשמה.