לא נמצאו הבדלי גיל בהתייחס לדירוגים של עוצמת כאב או מדד של חוסר נעימות. לעומת זאת, נראה כי לגיל השפעה נרחבת על רגשות שליליים והתנהגות מחלה, כך שהאוכלוסייה המבוגרת יותר (מעל 65) דיווחה על פחות מצוקה רגשית ופחות התנהגויות מחלה לעומת האוכלוסייה הצעירה (18-44) וזו בגיל הביניים (45-64). מטופלי כאב מבוגרים יותר חוו פחות חרדה, תסכול, כעס ופחד לעומת מטופלים צעירים יותר. לעומת זאת לא נמצאו הבדלים בין קבוצות גיל אלה לגבי דיכאון. בקרב קבוצת גיל הביניים נמצא קשר ישר משמעותי בין התגובה הרגשית לבין התנהגות הכאב, ובקרב קבוצת המבוגרים נמצא הקשר החלש ביותר.
בהשוואה לצעירים ולבני גיל הביניים המבוגרים סבלו מפחות מצוקה הקשורה לכאב. נראה כי הסיבה לכך היא שאנשים מפרשים את הכאב בתוך קונטקסט החיים שלהם, כלומר, העמדות כלפי ההתבגרות תורמות לתגובה לכאב: מבוגרים מקבלים את הכאב והמוגבלות הנגרמת ממנו כתהליך טבעי של התבגרות, ולכן חווים פחות מצוקה בשל הכאב. ייתכן כי גיל הביניים הוא הזמן שמציין את תחילם של הכאבים, דבר אשר הופך את הסימפטומים של הכאב הכרוני יותר קשים לקבלה.
אנשים צעירים מדווחים על יותר רגשות שליליים הקשורים לכאב, ויותר הפרעה של הכאב באורח החיים. נראה כי חוסר היכולת להמשיך לעבוד בגלל בכאב היא בעלת משמעות שונה בין קבוצות הגיל השונות, ולכן מביאה למצוקה נפשית שונה בקרב כל אחת מקבוצות הגיל, כאשר האנשים הצעירים ואלה בגיל הביניים מדווחים על יותר מצוקה.
נמצא כי אנשים מבוגרים מבטאים פחות סמני כאב שנובעים ממצוקה נפשית בפני משפחה וחברים.
בקרב מבוגרים בגיל הביניים מצא קשר חזק יותר בין רגשות שליליים והתנהגות כאב, רמת המצוקה שלהם גבוהה יותר מאשר של האוכלוסייה המבוגרת.
 

כתב: ד"ר אדאהן משה
תרגמה : אנדראה