כידוע, צניחת לילה (בשינה) של לחץ הדם התקינה המקובלת היא בין 10-20%. המנגנונים שקשורים בהיעדר צניחה "תקינה" מתחת ל – 10% אינם ברורים עדיין וההשערה היא שקיימת הפרעה בפעילות האוטונומית.

תוצאות מנוגדות פורסמו ממחקרים שעסקו בקשר בין היעדר צניחה והסיכון הקרדיו-וסקולרי. אחת הבעיות שהתעוררו לאחרונה קשורה בשינוי דפוסי היחס צניחה/היעדר צניחה, כאשר בחלק מהמקרים יחס זה משתנה כאשר מבצעים ניטור חוזר של לחץ הדם תוך תקופה לא ארוכה וללא שינוי בטיפול.

מטרת המחקר הנוכחי היתה לבדוק מהו שיעור הצניחה הלילית שמבדיל בין היעדר צניחה לצניחה תקינה בהתאם למעקב אחרי האירועים הקרדיו-וסקולריים. נכללו במחקר 1,200 חולי יל"ד (645 נשים, גיל ממוצע 51) שנבדקו ע"י ניטור לחץ דם אמבולטורי של 24 שעות, תוך כדי טיפול קבוע.

במעקב של 15.2 שנים בקרב 9,833 חיי-אדם אירעו 79 מקרים של שבץ מוחי, 51  אירועים כליליים ו – 22 אירועים קרדיו-וסקולריים אחרים.

צניחת הלילה באחוזים חולקה לטווחים של מתחת ל – 0% (ממוצע לחץ הדם לילי גבוה מממוצע יומי – reverse risers), 0-4.9%, 5-9.9%, 10-19.9% (dippers) ושווה או מעל 20% (extreme dippers).

יחס הסיכון לאירועים קרדיו-וסקולריים ושבץ מוחי לאחר תיקנון לגורמים מבלבלים בין reverse risers לבין dippers היה 2.29 ו – 2.46 (מובהק), בין צניחה של 0-4.9% לבין dippers - 1.42 ו – 1.62 (מובהק), בין צניחה של 0-4.9% לצניחה של 5-9.9% - 2.24 ו – 2.30 (מובהק). המסקנה היתה רק צניחה לילית מתחת ל - 5% היא גורם סיכון קרדיו-וסקולרי.
 

הממצא העיקרי היה שחולים שלחץ הדם הלילי שלהם צונח בין 0-5% היו בסיכון גבוה ביותר לאירועים קרדיו-וסקולריים ושבץ מוחי. יתרה מכך, נקודות הקצה הקרדיו-וסקולריות היו דומות בקרב חולים עם צניחה של 5-9.9% לבין חולים עם צניחה מעל 10% שנחשבת תקינה גם לאחר תיקנון למשתנים כמו, מין, גיל וטיפול תרופתי.

נראה שאחת הסיבות לשינוי הדפוס צניחה/היעדר צניחה בניטורים חוזרים קשור כנראה במעבר בין צניחות מעט מתחת לבין צניחות מעט מעל 10%. נחכה לתוצאות מחקרים נוספים בשטח זה

מתוך אתר החברה הישראלית ליל"ד

www.ish.org.il/aug2010.asp