ה- MRI הפך להרבה יותר יעיל בתהליך האבחנה של אנשים עם חשד לטרשת נפוצה, זאת בזכות הרגישות הגבוהה של המכשיר בזיהוי מוקדים של לזיות (נגעים) בחומר הלבן. התקדמות טכנולוגית זו הביאה לכך שישנם קריטריונים אבחנתיים המתבססים על סריקת ה- MRI למטופלים עם CIS - Clinically Isolated Syndromes (אירוע קליני בודד/ התקף ראשון) המצביע על טרשת נפוצה. קריטריונים אלו מאפשרים לשלול מחלות נוירולוגיות אחרות. מה גם שרגישותו המתקדמת של ה- MRI מאפשרת לנוירולוג לראות את פיזור הנגעים במרחב כבר בשלבים מאוד מוקדמים. כל זאת באופן מדויק וייחודי, המוסיפים מידע רב מעבר לבדיקה הנוירולוגית הקלינית בלבד.

אבחנה מוקדמת יותר של טרשת נפוצה מאפשרת התחלה מהירה יותר של התערבות תרופתית, אשר אוששה כמשנה ומאיטה את מהלך המחלה באופן משמעותי. מאז תחילת השימוש ב- MRI עבדו הוועדות הנוירולוגיות ברחבי העולם על קריטריונים מוסכמים שיתבססו על ממצאי ה- MRI לשם אבחנה של טרשת נפוצה. ואכן כיום קיימים תנאים מוסכמים באשר למספר הנגעים ואופן מיקומם במרחב, כמו גם נוכחות של נגעים העוברים האדרה (כפי שנראים בעזרת חומר הניגוד גדוליניום), אשר מספיקים לקבלת אבחנה ודאית של טרשת נפוצה, בכל זמן או שלב. לעומת זאת סריקת MRI שמראה נגעים המתאימים לטרשת נפוצה במרחב, אך ללא נגע שעובר האדרה, לא תצביע באופן ודאי על טרשת נפוצה ואז האבחנה תצטרך להתבסס על מעקב קליני ארוך יותר וסריקות MRI נוספות.

בניגוד לחשיבות הרבה של ה- MRI באבחון המחלה והמידע הרב שמעניקה הסריקה לנוירולוג בשלב הראשוני, השימוש בסריקות ה- MRI בכדי לעקוב אחר התפתחות המחלה ולוודא את רמת היעילות של הטיפול התרופתי אינה כה חד משמעית. חוקרים רבים הציעו מספר מדדים ושיטות בכדי לעקוב אחר התפתחות המחלה באמצעות MRI, אך הקשר בין הנראה בסריקה לבין התמונה הקלינית של המחלה כפי שמוערכת בבדיקה הנוירולוגית, נותר חלש ואינו תמיד מייצג (כלומר, תתכן סריקת MRI בה נראים נגעים רבים, אך מצבו הקליני של המטופל יהיה יציב וללא שינוי. וגם ההפך, סריקת MRI שתעיד על שינוי קל בלבד, אך יהיה ניתן לאבחן בבדיקת הנוירולוג החמרה משמעותית במצב). את ההסבר לכך ניתן לייחס לחוסר היכולת של ה- MRI הקונבנציונאלי לעמוד ולאבחן את המגוון הרחב של התמונות הפתולוגיות שהטרשת הנפוצה יכולה להציג. עוד גם שהטכניקה של ה- MRI לא יכולה לספק הערכה מדויקת של הנזק הפתולוגי מעבר למה שנראה במוקד הנגע ואין ה- MRI יכול לזהות את המכניזם באמצעותו המוח משקם את הפגיעות שנוצרו.

בכדי להשלים את התמונה עובדים החוקרים על שכלול סריקות ה- MRI במקביל לחיפוש אחר סמנים ביולוגיים, כאלו שניתן לזהות באמצעות בדיקת דם, סרום או נוזל עמוד שדרה, אשר יצביעו על התקדמות המחלה ויעילות הטיפול התרופתי.

מתוך Nature Reviews Neurology

תרגום ועריכה: ערן ברקוביץ'.