בקהילה הרפואית הצטברו ברבות השנים עדויות כי אנשים שמתמודדים עם דלקות מפרקים נמצאים בסיכון לפתח מחלות לב וכלי דם, וזאת על רקע השפעת המצב הדלקתי הכללי בגוף על תפקוד כלי הדם ועל תהליכים אוטואימוניים המובילים להאצה של תהליך טרשת העורקים בדפנות כלי הדם.

עם זאת, מחקרים העלו עד כה ממצאים סותרים ביחס לסיכון הספציפי של אנשים עם דלקות מפרקים אוטואימוניות לפתח שבץ מוחי – סוגיה בעלת משמעות על רקע הזדקנות האוכלוסייה והעלייה בתחלואה כרונית, לרבות גידול בהיקפי סוכרת ומחלות כליה כרוניות, וכן דלקות מפרקים.

עדויות חדשות מצביעות על גיל כגורם מתווך בין דלקת מפרקים לשבץ מוחי, לרבות מחקר אמריקאי מהמרכז הרפואי מאיו קליניק במינסוטה שקבע באוקטובר 2013 כי בקרב אנשים עם דלקת מפרקים שגרונתית, גיל מבוגר מהווה גורם סיכון עצמאי לשבץ, במנותק ממשך המחלה. עתה קובעים חוקרים ישראלים כי דווקא בקרב בוגרים מתחת לגיל 65 עם דלקת מפרקים שגרונתית – דלקת מפרקים מהווה גורם סיכון עצמאי לשבץ מוחי.

עלייה בלחץ דם וסוכרת

צוות החוקרים מהמרכז הרפואי שיבא, בתי הספר לרפואה באוניברסיטאות תל אביב ובאר שבע, קופת חולים כללית ובית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב/ נס ציונה, בחן את הקשר בין דלקת מפרקים שגרונתית לשבץ על בסיס מאגר נרחב שהקיף את 11,782 מבוטחי הכללית שאובחנו עם המחלה, לצד 57,973 נבדקים באותם הגילים ששימשו כקבוצת ביקורת. הנבדקים סווגו לשתי קבוצות: בוגרים עד גיל 65 (5,117 חולים ו-24,769 בקבוצת הביקורת) ומבוגרים מעל גיל 65 (6,665 חולים ו-33,204 בקבוצת הביקורת).

המחקר העלה כי אנשים עם דלקת מפרקים שגרונתית – ובעיקר הבוגרים הצעירים שבהם עד גיל 65, נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלת לב וכלי דם, לרבות שבץ מוחי, ו- 3.74% מהם פיתחו שבץ מוחי (249 חולים), בהשוואה ל-2.2% בקבוצת הביקורת (616 חולים).

גם מחלות נלוות לשבץ – יתר לחץ דם וסוכרת וען עודף שומנים בדם (היפרליפידמיה) – זוהו בשכיחות גבוהה יותר בקרב צעירים עם דלקת מפרקים שגרונתית. 

בחישוב סטטיסטי, בקבוצת החולים הבוגרים הצעירים עד גיל 65 היה הסיכון לפתח שבץ מוחי גבוה ב-18%, וזאת לאחר נטרול משתנים מתערבים למיניהם, ואילו בקרב חולים מעל גיל 65 הסיכון העודף לשבץ לא היה מובהק סטטיסטית (12% בקרב החולים לעומת 11.2% בקבוצת הביקורת).

ככלל, המחקר העלה כי הגיל הממוצע להתפתחות דלקת מפרקים שגרונתית עמד על 61 שנים, ורוב החולים היו נשים (77.3%). רוב החולים (58%) אובחנו במסגרות קהילתיות, ורק בקרב 13% מהחולים התבסס האבחון רק על מידע שנאסף מתיקים רפואיים על סמך טיפולים שקיבלו בבתי חולים.

החוקרים מציינים כי על רקע הממצאים, על רופאים להנחות בוגרים שמאובחנים עם דלקות מפרקים לבצע פעולות להפחתת הסיכון לשבץ מוחי, לרבות על ידי תזונה, וייתכן כי גם באמצעות תרופות מונעות שבץ כמו אספירין.

במחקר השתתפו ד"ר שמואל טיאוסנו, ד"ר ירדן יבנה, ד"ר עומר גנדלמן, ד"ר עבדאללה וותד, ד"ר דורון קומנשטר, פרופ' יהודה שינפלד, פרופ' ארנון כהן ופרופ' האוורד עמיטל, וממצאיו מדווחים בגיליון נובמבר 2017 של כתב העת Neuroepidemiology.

הגבלות בפעילות הגופנית

החוקרים מדגישים כי ממצאי המחקר רלוונטיים בעיקר על רקע הזדקנות האוכלוסייה והעלייה בהיקף החולים הכרוניים – לרבות אלו שמתמודדים עם דלקות מפרקים. לפי נתונים מהאיחוד האירופי, עד שנת 2030 צפוי כי אחד מעל ארבעה יהיה מבוגר מעל גיל 65, ואילו בארה"ב צפוי מספר המבוגרם מגיל 65 ומעלה להכפיל את עצמו עד אותה השנה.

אנשים עם דלקות מפרקים נמצאו בעבודות רבות בסיכון לתחלואה נרחבת, לרבות יתר לחץ דם, השמנה,  סוכרת, מחלות כליה, גידולים סרטניים מסוימים, אוסטיאופורוזיס ומחלות פסיכיאטריות המתבטאות במצוקה נפשית.

לפי עבודות שונות, הסיכון למחלות לב וכלי דם בקרב אנשים עם דלקות מפרקים עולה לרוב בסמיכות להתפרצות המחלה האוטואימונית – נתון המבסס את ממצאי המחקר הנוכחי, שבו הסיכון לשבץ היה מובהק רק בקרב חולים עד גיל 65. עוד מציינים החוקרים כי בוגרים שפיתחו דלקות מפרקים עד גיל 65 לרוב נדרשים להגביל את תפקודם ולבצע פחות פעילות גופנית, ואולי אף פחות מקפידים על תזונה בריאה, מה שעשוי להסביר את הקשר החזק יותר בגילים אלה ליתר לחץ דם וסוכרת וכן את הסיכון המובהק בגילים אלה לשבץ מוחי. מחקר אמריקאי נוסף שבוצע בבית החולים בירגהאם אנד ווימנס בבוסטון ופורסם בדצמבר 2006 בכתב העת Annals of Rheumatic Diseases מצא אף הוא כי לצעירים עם דלקת מפרקים שגרונתית סיכון גבוה יותר לפתח אירועי לב ושבץ מוחי בגיל צעיר.

החוקרים הישראלים מזכירים בעבודה הנוכחית מחקרים שמחדדים את הקשר בין דלקת מפרקים לשבץ, שהעלו כי המצב הדלקתי הכרוני גורם לעלייה ברמות ציטוקינים שונים, לרבות TNF אלפא, אינטרלוקין 6, אינטרלוקין 17 ופרוטאיןC-reactive  ואלו עשויים לתווך ולהשפיע בהמשך על סיכון להתפתחות קריש דם ולשבץ מוחי.

Neuroepidemiology, doi: 10.1159/000481992