מפרקים (ראומטולוגיה)
מנהלי קהילה
מובילי קהילה
דלקת חוליות מקשחת מעלה סיכון לשברי צוואר הירך
חוקרים ישראלים זיהו סיכון גבוה יותר להתפתחות שבר בצוואר ירך – מהסיבות המובילות לנכות – אצל המתמודדים עם דלקת חוליות מקשחת. ההמלצה למאובחנים בדלקת המפרקים: להישמר יותר מפני נפילות
דלקת חוליות מקשחת היא מחלת מפרקים דלקתית כרונית עם מעורבות עיקרית של מערכת השלד הצירית הכוללת את חוליות עמוד השדרה ומפרקי הכסל עצה, ועלולה לגרום עם הזמן לאיחוי חוליות, ירידה בגמישות עמוד השדרה ופגיעה ביציבות. שכיחות המחלה נאמדת בכ-0.5% מהאוכלוסייה, ובאוכלוסייה הבוגרת עשויה להגיע לכ-1%.
בשנים האחרונות הולך ומתבהר כי הפגיעה במפרקי הגוף שמאפיינת את המחלה עשויה להיות מלווה גם בדלדול עצם ואוסטיאופורוזיס – מה שעשוי להגביר את הסיכון לנפילות ושברים.
עתה מצאו חוקרים ישראלים במסגרת מחקר נרחב כי אכן המאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת מצויים בסיכון גבוה יותר לשברי צוואר הירך – אשר מהווים את אחד הגורמים המרכזיים במדינות המערב לנכות תפקודית באוכלוסייה המבוגרת. שברי צוואר הירך מלווים לרוב באשפוזים, ניתוחים מורכבים, שיקום ממושך ונכות ולעתים לצורך בעזרה סיעודית.
צוות החוקרים מהמרכז למחלות אוטואימוניות במרכז הרפואי שיבא, חיל הרפואה בצה"ל, אוניברסיטת תל אביב ושירותי בריאות כללית, ביקש לבחון את הסיכון לשברי צוואר הירך בקרב אנשים עם דלקת חוליות מקשחת מתוך נתוני כלל המבוטחים בקופת חולים כללית, הגדולה במדינה.
המחקר הקיף את כלל המאובחנים במחלה מבוטחי הכללית מינואר 2002 עד דצמבר 2018 – 5,909 חולים, ולצידם 28,671 נבדקים ללא המחלה ששימשו כקבוצת ביקורת (חמישה נבדקי ביקורת לכל נבדק חולה). במסגרת המחקר בוצע מעקב אחר הנבדקים עד ליוני 2019. החולים עם דלקת חוליות מקשחת היו בגיל 49 בממוצע, מרביתם גברים (64%).
במסגרת המעקב זוהה שיעור גבוה יותר של שברי צוואר הירך בקרב המאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת (2.47 לכל אלף שנות חיים) בהשוואה לקבוצת הביקורת (1.63 לכל אלף שנות חיים). דלקת חוליות מקשחת העלתה ב-56% את הסיכון לשברי צוואר הירך, לאחר תקנון למשתנים מתערבים נוספים שעשויים להשפיע על הסיכון לשברים, לרבות גיל, מין, מצב סוציואקונומי של ישוב המגורים וארץ הלידה.
הנבדקים עם דלקת חוליות מקשחת שנכללו במחקר גם פיתחו שברי צוואר ירך בגיל צעיר יותר (גיל 74 בממוצע), בהשוואה לנבדקי קבוצת הביקורת (גיל 79 בממוצע).
הסיכון העודף לשברי צוואר הירך היה גבוה יותר בקרב גברים עם דלקת חוליות מקשחת, שמהווים גם את מרבית החולים (סיכון גבוה ב-65%), בהשוואה לנשים עם המחלה (סיכון גבוה ב-48%). וכן היה גבוה במיוחד בקרב חולים ילידי הארץ (סיכון גבוה ב-71%), בהשוואה לחולים ילידי מדינות אחרות (סיכון גבוה ב-50%). הסיכון היה גם גבוה יותר בקרב חולים מעשני סיגריות (סיכון גבוה ב-66%) בהשוואה ללא מעשנים (סיכון גבוה ב-54%). גם בקרב מאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת ללא אוסטיאופורוזיס תועד סיכון גבוה יותר ב-57% לשברי צוואר הירך, בהשוואה לקבוצת הביקורת, וכן בקרב מאובחנים עם ירידה קוגניטיבית זוהה סיכון גבוה ב-53% לשברי צוואר הירך.
החוקרים מסכמים כי המחלה עלולה להוביל להתפתחות שברי צוואר הירך מוקדם יותר ובשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, וממליצים למאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת להיות מודעים יותר לסיכון העודף לשברים ולנקוט בפעולות מניעתיות להפחתת הסיכון לנפילות שגורמות לשברים, למשל תוך ביצוע התאמות בסביבה הביתית. כמו כן החוקרים קוראים לרופאיהם של מטופלים עם דלקת חוליות מקשחת לבצע איתור יזום בביקורי המעקב לגורמי סיכון לנפילות ושברים.
במחקר השתתפו ד"ר אבישי צור, ד"ר פאולה דוד, ד"ר עבדאללה ותד, ד"ר דניאל ניסן, פרופ' ארנון כהן ופרופ' הווארד עמיטל, והוא נתמך על ידי קרן שלוי למחקר. הממצאים מדווחים בגיליון אפריל 2022 של כתב העת Journal of General Internal Medicine.
הפרעה בשיווי המשקל ופגיעה בצפיפות עצם
המחקר משיק לעבודות נוספות שמזהות קשר בין דלקת חוליות מקשחת לעלייה בסיכון לאוסטיאופורוזיס – מחלה שמתבטאת בדלדול עצם ועלייה בסיכון לנפילות ושברים. כך, מחקר בריטי שפורסם עוד בינואר 2000 בכתב העת Rheumatology מצא כי דלקת חוליות מקשחת מלווה בירידה בצפיפות העצם הן בעמוד השדרה המותני והן בעצמות צוואר הירך. לחולים במחקר זה גם תועד סיכון גבוה יותר לשברים בעצמות, אשר גדל ככל שהתארך הזמן מאז אבחון המחלה. ביולי 2013 דיווחו חוקרים אמריקאים בכתב העת Current Opinion in Rheumatology כי לפי עבודות, רבע (25%) מהמאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת סובלים גם מאוסטיאופורוזיס ועשירית (10%) מפתחים שברים בעצמות. יחד עם זאת, מחקרים בנושא עד כה אינם חד משמעיים. כך, למשל, חוקרים דיווחו בנובמבר 2009 בכתב העת Annals of the Rheumatic Diseases כי לא מצאו עלייה בסיכון לשברים שאינם אוסטיאופורוטיים בקרב אנשים עם דלקת חוליות מקשחת, בניגוד לממצאי העבודה הנוכחית.
הממצאים החדשים גם מקבלים חיזוק מעבודות שקושרות באופן כללי בין דלקות מפרקים אוטואימוניות, אליהן משתייכת דלקת חוליות מקשחת, לבין אוסטיאופורוזיס. לאוסטיאופורוזיס ולחלק מדלקות המפרקים האוטואימוניות גם טיפולים דומים שיכולים להועיל. כך, למשל, בשני המצבים, פעילות גופנית סדירה עשויה לסייע באמצעות תרפיה גופנית ושיקום לחיזוק יכולות התנועה והעמידה ולהגדלת טווחי התנועה, למשל באמצעות פעילות אירובית, שחיה, טאי צ'י, ויוגה בלחץ נמוך.
למחקר הנוכחי גם מספר מגבלות, ובעיקר התבססותו על תיעוד של רופאים בתיקיהם של מטופלים מבוטחי הכללית, אשר עשוי להיות חסר ו/או לא מדויק. כמו כן ייתכן שלא תועדו מקרים של שברי צוואר הירך שהסתיימו במותם של נבדקים – באופן שאינו מתועד בתיק הרפואי בקופת החולים. כמו כן, הנתונים שהיו זמינים לחוקרים לא אפשרו להעריך את המידה שבה חומרת דלקת החוליות המקשחת השפיעה על הסיכון לשברי צוואר הירך.
את הסיכון לשברי צוואר הירך בקרב אנשים עם דלקת חוליות מקשחת שזוהה בעבודה הנוכחית ניתן להסביר על ידי מספר מנגנונים ביולוגיים: ראשית, דלקת חוליות מקשחת עשויה להיות מלווה בפגיעה בשווי המשקל על רקע שילוב תסמיני כאב, ירידה בתנועתיות ושינויים בלתי הפיכים ביציבה. כמו כן, דלקת חוליות מקשחת מלווה בירידת מסת עצם בצוואר הירך ובירך, ככל הנראה על רקע הפרשת חלבונים מסוג ציטוקינים מעוררי פעילות דלקתית כדוגמת 'TNF אלפא' אשר משמש כיעד לחלק מהתרופות הביולוגיות לדלקת חוליות מקשחת וכן הציטוקין 'אינטרלוקין 1'. ככל הנראה קיימים מנגנונים מורכבים נוספים שמתווכים בקשר בין דלקת חוליות מקשחת לשברים אשר אינם ידועים לאשורם.
Journal of General Internal Medicine, doi: 10.1007/s11606-021-07241-2