קהילה יקרה, ימים קשים עוברים על רבים מאיתנו במישור הלאומי ובמישור האישי. אני רוצה קודם כל להודות לכן ולכם שאתם כאן, תומכים אחד בשניה, משתפים, פותחים את הלב ואת המידע שצברתם. לא מובן מאליו.... רוצה לאחל לכול אחד ואחת מכם שנה שלווה, בריאה, שמחה וכול מה שתבחרו לאחל לעצמכם.

תודה שאתם כאן.

אורית 

ה"רשת" סוערת בעקבות התחקיר על רמי דוידיאן.
אני רוצה להוסיף זווית שלא רבים שמו לב אליה ואני חושב שהיא הנכונה.
.
רמי דוידיאן נחשף למראות קשים מאוד בשביעי לאוקטובר והציל רבים - על כך אין ויכוח.
בתוכנית המקור טוענים שהוא הפריז בכמויות והציל פחות ממה שהוא אמר שהוא הציל וייחס לעצמו סיפורים של אחרים ולכן צריך להכפיש אותו.
רוב העם - לגמרי לא מסכים איתם.
.
אך מדהים בעיני שההנחה המרכזית שלהם שרמי דוידיאן שיקר במודע.
אולי לא כולם יודעים, אך בפוסט טראומה משחזרים את האירוע הטראומטי אלפי פעמים, לכן זה סיוט שלא נגמר.
אך יש עוד עובדה שלא רבים מודעים אליה, זיכרונות מזדהמים.
בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, הזיכרון הוא דבר שמשתנה, ככל שתיכנס יותר לזיכרון מסוים - כך אתה עלול לעוות בו יותר פרטים.
זה תהליך שלא מתרחש בכוונה תחילה - ככה הזיכרון עובד.
.
רמי דוידיאן הוא פוסט טראומטי.
תחושת האשמה שיש לו, כמו למשל ההרגשה שהוא יכל להציל יותר אם רק...
גורמת לכך שהוא יחווה אשמת ניצולים.
יש לו מנגנוני הגנה נפשיים שמנסים להגן עליו ולגרום לו לחשוב שהוא עשה יותר ממה שהוא עשה באמת כדי שלא ירגיש את האשמה הזאת.
זו הסיבה כנראה לזיהום הזיכרון שלו.
.
לא מדובר פה ברצון לכבוד מזויף על חשבון אחרים  כדי שיוכל לספר לחבר'ה, אלא נפש שנפגעה בזמן שהוא סיכן את חייו כדי להציל אנשים רבים. 
.
האם זו סיבה להכפיש אותו?
לגרום לו לחוות את הטראומות בצורה עוצמתית יותר?
אדם שניסה ככל יכולתו להציל אחרים וניזוק נפשית מכך - צריך להיות מוכפש על כך?
.
לדעתי האישית שאני חושב שרוב העם שותף לה - לא!
.
כואב לי ממש לקרוא מה שהוא עובר בימים האחרונים, אז רמי דוידיאן, גיבור ישראל, אם אתה קורא את זה, תודה רבה לך על כל מה שעשית בשבילנו.
אתה ראוי לכבוד והערכה על כך, ואנו מעריכים.

מָה אִם הַקִּיר - יָכַל לְדַבֵּר?

הַאִם לְמַעֲשֶׂיךָ - הָיִיתָ יָכוֹל לְסַפֵּק הֶסְבֵּר?

מַדּוּעַ אַתָּה מִתְנַהֵג כָּךְ - כְּשֶׁהַזַּעַם מִצְטַבֵּר?

וְלָמָּה אַתָּה פּוֹעֵל בְּצוּרָה כָּזֹאת - בְּרִגְעֵי מַשְׁבֵּר?

.

אֵיךְ אַתָּה מֵגִיב - כְּשֶׁמִּכֻּלָּם אַתָּה נִסְתָּר?

הַאִם מִמַּסֵּכָתְךָ - אַתָּה נִפְטָר?

הַאִם אַתָּה הוֹפֵךְ - אֶת הָאָסוּר לְמֻתָּר?

הַאִם לְתַאֲווֹתֶיךָ - אַתָּה נֶעְתַּר?

.

מָה נֶחְשַׂף - בְּחַדְרֵי חֲדָרִים?

עַד כַּמָּה אַתָּה מְזַיֵּף - אֶת תְּגוּבוֹתֶיךָ לַאֲחֵרִים?

עַד כַּמָּה אוֹרְחוֹתֶיךָ - בֶּאֱמֶת יְשָׁרִים?

וְעַד כַּמָּה אִמְרוֹתֶיךָ - מְבֻסָּסוֹת עַל שְׁקָרִים?

.

מַהִי עוֹצְמָתָם הָאֲמִתִּית - שֶׁל רִגְשׁוֹתֶיךָ?

עַד כַּמָּה אַתָּה נֶאֱמָן - לֶאֱמוּנוֹתֶיךָ?

מַהוּ הַפַּעַר בֵּין רְצוֹנוֹתֶיךָ - לִפְעֻלּוֹתֶיךָ?

וְעַד כַּמָּה מֻגְבָּלִים - כּוֹחוֹתֶיךָ?

.

מָה קוֹרֶה שֶׁמְּקַלְּפִים מִמְּךָ - אֶת חָזוּת הַגֵּאֶה?

הַאִם אַתָּה בּוֹכֶה - כְּשֶׁאַף אָדָם לֹא רוֹאֶה?

הַאִם אַתָּה תּוֹהֶה - אִם אַתָּה טוֹעֶה?

וּמָה אַתָּה מְפַחֵד - שֶׁהָעוֹלָם יִרְאֶה?

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סּוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי אִם רַק - יְפַטְפֵּט לוֹ הַקִּיר,

אָנוּ נְגַלֶּה שֶׁלֹּא אֶת כֻּלָּם - נָעִים לְהַכִּיר?

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ נְסִיעָה בְּאוֹפַנַּיִם,

תָּמִיד צָרִיךְ לִהְיוֹת קָדִימָה - הַמַּבָּט בָּעֵינַיִם.

בַּעֲלִיּוֹת קָשֶׁה - בַּיְּרִידוֹת קַל,

אֲבָל תָּמִיד חָשׁוּב - לִשְׁמֹר עַל שִׁווּי מִשְׁקַל.

כֹּל אָדָם - בִּקְשָׁיִים נִתְקַל,

אַךְ חָשׁוּב לֹא לְאַבֵּד שִׁקּוּל דַּעַת - רַק כִּי אַתָּה מְתֻסְכַּל.

בְּעִקָּר לֹא - בְּמַסְלוּל עֲקַלְקַל.

.

לִפְעָמִים הַשַּׁרְשֶׁרֶת תְּקוּעָה,

אוֹ שֶׁמִּתְרַחֶשֶׁת תַּקָּלָה שֶׁאֵינָהּ יְדוּעָה.

בִּמְקוֹם לְהִתְבָּאֵס שֶׁהַתְּאוּצָה נִקְטְעָה,

וּלְהַאֲשִׁים אֶת כֹּל הָעוֹלָם - שֶׁהוּא טָעָה,

צָרִיךְ לַעֲצֹר, לְתַקֵּן - וּלְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה בַּנְּסִיעָה.

.

חָשׁוּב תָּמִיד - לִנְסֹעַ בִּזְהִירוּת,

מְחִיר כָּבֵד - עָלוּל לִהְיוֹת לַיְּהִירוּת.

מָה שֶׁחָשׁוּב זוֹ הַהַגָּעָה לַיַּעַד - לֹא הַמְּהִירוּת,

טָעוּיוֹת רַבּוֹת מִתְרַחֲשׁוֹת - כְּשֶׁאָדָם בְּתַחֲרוּת.

.

אַתָּה צָרִיךְ לִנְסֹעַ בַּשְּׁבִיל - שֶׁמֻּתְאָם בִּשְׁבִילְךָ,

לֹא מָה שֶׁמַּתְאִים לוֹ אוֹ לָהּ - אֶלָּא מָה שֶׁמַּתְאִים לְךָ.

הַמַּסְלוּל שֶׁלְּךָ צָרִיךְ לִהְיוֹת תּוֹאֵם לְמִדּוֹתֶיךָ,

לִיכוֹלוֹתֶיךָ וְכּוֹחוֹתֶיךָ - וְהָעִקָּר שֶׁיּוֹבִיל אוֹתְךָ לְמַטְּרוֹתֶיךָ.

.

זֶה כּוֹאֵב לִפֹּל - אַךְ צָרִיךְ לָקוּם.

וּבִמְקוֹם לְהַאֲשִׁים - אֶת הָאַסְפַלְט הֶעָקוּם,

וְיַחַד אִתּוֹ - אֶת כֹּל הַיְּקוּם,

לִפְעָמִים פָּשׁוּט צָרִיךְ - לַעֲבֹר מַסְלוּל שִׁקּוּם.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סּוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי לֹא פָּחוֹת חָשׁוּב - מִמְּצִיאַת הַמַּסְלוּל הַנָּכוֹן עֲבוּרְךָ,

חָשׁוּב לִמְצֹא - אֶת הָאָדָם הַנָּכוֹן שֶׁיִּרְכַּב לְצִדְּךָ?

מַהִי הַסִּבָּה – לְהַקְרָבַת הַקוֹרְבָּנוֹת?

הֲרֵי בָּרוּר שֶׁאֱלוֹקִים – לֹא צָרִיךְ מַתָּנוֹת.

כְּדֵי לְהָבִין אֶת זֶה – צָרִיךְ לַחֲזֹר לַשֹּׁרֶשׁ הָרַע,

שֶׁנּוֹבֵעַ בְּמַהוּתוֹ – מֵהַהַסְתָּרָה.

.

הַכֹּל הִתְחִיל – בְּאָדָם וְחַוָּה,

הֵם רָצוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה,

לְהַרְבּוֹת – אֶת הָאַהֲבָה.

אַךְ כְּשֶׁגָּדְלָה הַתַּאֲוָה,

הֵם לֹא הִצְלִיחוּ לִשְׁלֹט בָּהּ – וְהַ"מְצִיאוּת" נֶחְרְבָה,

וְעַכְשָׁו – אָנוּ בִּמְצִיאוּת הַרְבֵּה פָּחוֹת טוֹבָה.

.

הַגּוּף הִתְגַּבֵּר עַל הַנְּשָׁמָה,

וְעַכְשָׁו אָנוּ בְּמֵמַד הַהַגְשָׁמָה.

הָאֱלוֹקוּת נִסְתֶּרֶת פֹּה – וַעֲלוּמָה,

וְהָרָצוֹן אָפוּף בְּזֻהֲמָה.

.

הַנֶּפֶשׁ הַבֶּהֵמִית – הַדּוֹמָה לְפָּרָה,

הִיא זוֹ שֶׁגּוֹרֶמֶת לָנוּ לַעֲשׂוֹת רַע.

לַחְטֹא – וּלְהַחֲטִיא אֶת הַמַּטָּרָה,

לְהַגְבִּיר אֶת הַהַסְתָּרָה – עַל יְדֵי עוֹד עֲבֵרָה.

.

יֵשׁ לָנוּ נֶפֶשׁ אֱלוֹקִית – שֶׁרוֹצָה לְהִתְקָרֵב לֶאֱלֹקִים,

וְזֶה מָה שֶׁגּוֹרֵם – שֶׁיִּהְיֶה סִכְסוּךְ בֵּין הַחֲלָקִים.

מִצַּד אֶחָד  - אָנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת צַדִּיקִים,

מִצַּד שֵׁנִי – לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים אֲסוּרִים וּמְתוּקִים.

זֶה גּוֹרֵם לְכָךְ – שֶׁבְּתוֹכֵנוּ יִהְיוּ תָּמִיד מַאֲבָקִים.

.

אֶת הַקוֹרְבָּן מַקְרִיבִים,

כְּדֵי לְהִתְקָרֵב – כְּדֵי שֶׁנִּהְיֶה יוֹתֵר טוֹבִים.

אָנוּ מַקְרִיבִים אֶת הַחֵלֶק הַבֶּהֵמִי – אֶת הַבְּהֵמָה,

כְּדֵי לְהִתְחַבֵּר לַחֵלֶק הָאֱלוֹקִי – לַנְּשָׁמָה.

הַקְרָבַת הַקוֹרְבָּן – הִיא תַּהֲלִיךְ חֲוָיָתִי,

שֶׁבּוֹ הָאָדָם מַקְרִיב מֵעַצְמוֹ – אֶת הַחֵלֶק הַחַיָּתִי.

וּכְשֶׁהוּא מַקְרִיב אֶת רְכוּשׁוֹ, בְּהֶמְתּוֹ - גַּאֲוָתוֹ,

הוּא מִתְחַבֵּר יוֹתֵר - אֶל נִשְׁמָתוֹ.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי – בְּפָּרָשָׁתֵנוּ,

הוּא שֶׁאָנוּ מִתְקָרְבִים – עַל יְדֵי הַקְרָבָתֵנוּ?

שֶׁהָאַהֲבָה נִמְדֶּדֶת – עַל בְּסִיס נְתִינָתֵנוּ?

שֶׁהָרָצוֹן לְקַבֵּל – רַק מַרְחִיק אוֹתָנוּ מִתַּכְלִיתֵנוּ?

וְאִם רַק נִתְחַבֵּר – לִתְכוּנַת הַנְּתִינָה שֶׁל נִשְׁמָתֵנוּ,

נְגַלֶּה – שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָתֵנוּ,

כִּי נַגִּיעַ – לִגְאֻלָּתֵנוּ?