קהילה יקרה, ימים קשים עוברים על רבים מאיתנו במישור הלאומי ובמישור האישי. אני רוצה קודם כל להודות לכן ולכם שאתם כאן, תומכים אחד בשניה, משתפים, פותחים את הלב ואת המידע שצברתם. לא מובן מאליו.... רוצה לאחל לכול אחד ואחת מכם שנה שלווה, בריאה, שמחה וכול מה שתבחרו לאחל לעצמכם.

תודה שאתם כאן.

אורית 

יש רגשות נעימים יותר ונעימים פחות... קשה להתמודד כי אני עוברת דחיות בגלל המצב הנפשי

טוב אז הייתי לוקח כבר חמש שנים? אריפליי הפסקתי אותו לא מזמן בגלל התופעות לוואי כל השנים האלה שהיו בלתי נסבלות, אבל זה כנראה לא עשה לי טוב... לאט לאט הדיכאון שלי שהיה די פאסיבי החמיר באופן נוראי בעיקר בשבועות האחרונים, שניה מוגברת, מחשבות על מוות, עצב, חוסר יכולת להינות מדברים וכו'. אני לא יודע אולי גם פסיכוזה אבל אני כבר לא ממש יודע מה להגדיר את זה. אני סובל בגדול מהפרעת אישיות נמנעת ודיכאון באבחנות. השאלה שלי היא אם אשפוז יכול לאזן אותי ולמצוא לי תחליף לאריפליי כי אין מצב שאני לוקח אותו שוב. אני לוקח בנוסף מירו וויפאקס. אני פשוט מרגיש ברצפה וסובל מזה וגורם אבל לקרובים שלי. אשפוז או משהו כל דבר.

"גֵּר...יָתוֹם וְאַלְמָנָה – לֹא תְּעַנּוּן",

לָמָּה יֵשׁ דָּגֵשׁ – עַל "כִּי אֲנִי חַנּוּן"?

הַאִם אֶת הָאֲחֵרִים – מֻתָּר לְעַנּוֹת?

וְאִם לֹא – לָמָּה יֵשׁ דָּגֵשׁ עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת?

.

אֶלָּא שֶׁאֲנָשִׁים פּוֹחֲדִים מֵהַחֲזָקִים,

לָהֶם יֵשׁ עוֹרְכֵי דִּין – שֶׁיִּתְבְּעוּ רִבִּית עַל הַנְּזָקִים.

אַךְ אֶת הַחַלָּשִׁים – הַנִּזְקָקִים,

אֵלֶּה שֶׁאַף אָדָם לֹא יִשְׁמַע אוֹתָם זוֹעֲקִים,

אוֹתָם - הָאַכְזָרִים עוֹשְׁקִים.

וֶאֱלוֹקִים מַסְבִּיר – "לְעַצְמְכֶם אַתֶּם מַזִּיקִים",

כִּי הוּא – יַכֶּה אֶת הַמַּכִּים.

אַךְ מָה אִם הַ"יְתוֹמִים" – אֵינָם צַדִּיקִים?

.

וְלָכֵן יֵשׁ אֶת הַתּוֹסֶפֶת – "כִּי חַנּוּן אֲנִי",

לְהַדְגִּישׁ – שֶׁהַשֵּׁם שׁוֹמֵעַ אֶת זַעֲקַת הָ"עָנִי".

חַנּוּן – מִלְּשׁוֹן חֲנִינָה,

גַּם אִם לֹא מַגִּיעַ לוֹ – וְהוּא יִפְנֶה לְהָשֵׁם בִּתְחִנָּה,

הוּא יְקַבֵּל אֶת הָעֶזְרָה - בְּמַתָּנָה.

לֹא מִצַּד הַדִּין – אֶלָּא בְּחִנָּם, מֵרַחֲמֵי הַשְּׁכִינָה.

.

כִּי דַּוְקָא לָאֶבְיוֹנִים,

לְחַסְרֵי עוֹנִים – שֶׁמַּרְגִּישִׁים חַסְרֵי אוֹנִים.

כְּשֶׁלֶּאֱלֹקִים – בְּזַעֲקָתָם הֵם פּוֹנִים,

הֵם מִיָּד נַעֲנִים.

.

לָכֵן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר לֹא לִפְגֹּעַ – בְּעִקָּר בַּחַלָּשִׁים,

בַּאֲנָשִׁים שֶׁעָבְרוּ – חַיִּים קָשִׁים.

שֶׁעָבְרוּ קְשָׁיִים – וּכְבָר מֻתָּשִׁים,

וְעוֹד קְצָת – וְהֵם מְיֹאָשִׁים.

כִּי בַּיִּסּוּרִים – יֵשׁ פּוֹטֶנְצְיָאל לַהֲפֹךְ אוֹתָם לִקְדוֹשִׁים.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי בְּפָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים,

שֶׁצָּרִיךְ לְשַׁקְלֵל אֶת הַמֵּמַד הָרוּחָנִי – כְּשֶׁאֶת הַמְּצִיאוּת שׁוֹפְטִים?

וְאִם הָאָדָם יָבִין – שֶׁרַק הַשֵּׁם יָכוֹל לַעֲזֹר לוֹ,

הוּא יְקַבֵּל עֶזְרָה – גַּם אִם מִצַּד הַדִּין לֹא מַגִּיעַ לוֹ?

אני רוצה להתייעץ לגבי טיפול נירו אופטימלי זה סוג של נירו פידבק האם זה מוריד התרגשות יתר ויצרתיות 

אני מפונה מהצפון למרכז הארץ לתל אביב..אני פה כבר שנה וחצי..אני הייתי מטופלת אצל פסיכיאטרית פה באיזור ופעם אחרונה תשובתה הייתה לכי לבית מאזן או אישפוז אין לי איך לעזור,עברתי המון תרופות,חלקם עזרו תקופה ולאחר מקרים מסויימים הפסיקו לעזור,לא יודעת מה לעשות כרגע אני לא מטופלת בשום מקום ולא יודעת מה לעשות כבר,זה כאילו הרופא מתייאש מהמטופל ופשוט אומר לו לך תתאשפז מה שגם אישפוז גם במצבים קשים יותר לא רצו לקבל אותי... מה אני עושה אני עם מועקה על היום,עצבנית,לא מצליחה לקום מוקדם אף פעם,אין לי חשק וכוח לחיות ככה כבר וכן למרות הכל אני עובדת ומתפקדת כמעט לחלוטין מה עושים בבקשה עזרה מישהו משהו? ולא בא לי מסגרות כאלה..

גַּם הַ"צַדִּיק" - נוֹפֵל,

גַּם הוּא לִפְעָמִים מַגִּיעַ - לְמָקוֹם אָפֵל.

גַּם הוּא לְעִתִּים לֹא מַבְדִּיל - בֵּין עִקָּר לְטָפֵל,

וְטַעַם הַחַיִּים - מִדֵּי פַּעַם תָּפֵל.

.

הַצַּדִּיק - הוּא זֶה שֶׁבְּכֹל פַּעַם קָם,

הוּא מֵבִין - שֶׁיֵּשׁ יְסוֹדוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְחָזְקָם.

הוּא מְיַשֵּׁר - אֶת מָה שֶׁמְּעֻקָּם,

וּמַעֲמִיד דְּבָרִים - עַל דִּיּוּקָם.

.

הַצַּדִּיק - הוּא לוֹחֵם,

וְדַוְקָא בִּגְלַל שֶׁהוּא מְרַחֵם,

הוּא מַמְשִׁיךְ - לְהִלָּחֵם.

.

הוּא לֹא נִכְנָע - וְלֹא מִתְיָאֵשׁ,

הוּא מְתַעֵל בְּאֹפֶן חִיּוּבִי - אֶת הָ"אֶשׁ".

אֶת הַפֶּצַע - הוּא חוֹבֵשׁ,

וְאֶת הַיֵּצֶר - הוּא כּוֹבֵשׁ.

.

הַצַּדִּיק הוּא פֶּרְמָנֶנְטִי,

גַּם אַחֲרֵי - הֶפְסֵד טַקְטִי.

הוּא מַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת עִם הַיֵּצֶר - מִילִיטַנְטִי,

וּמְחַפֵּשׂ פִּתָרוֹן אֵלֵגַנְטִי,

לְנִצָּחוֹן אַסְטְרָטֵגִי - דְּרַסְטִי.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי מָה שֶׁמַּבְדִּיל - בֵּין הַצַּדִּיק לָרָשָׁע,

זוֹ הָאֱמוּנָה - בַּיְּכֹלֶת לְהִוָּשַׁע?

הַצַּדִּיק מַאֲמִין - בַּיְּכֹלֶת לְתַקֵּן,

וְהָרָשָׁע מַאֲמִין - שֶׁמִּי שֶׁקִּלְקֵל יִשָּׁאֵר מִסְכֵּן.

שלום לכולם.

אני מרגישה מאוד עצובה ששירי והילדים לא משתחררים, ואני כל הזמן דואגת להם וכועסת על אלוהים על הממשלה ועל כל החברה שלנו שהגענו למצב הזה.

אני מרגישה שכדי להביע דעה קשה נוקבת נגד הממשלה אני צריכה להיות שחקנית ב״ארץ נהדרת״ כי ככה לא יקראו לי ״בוגדת״ ו״מסיתה״

בְּכֹל אָדָם - יֵשׁ נֶפֶשׁ בֶּהֶמִית,

שֶׁמּוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ לַחְווֹת - עוֹד תְּחוּשָׁה גַּשְׁמִית.

הִיא עַרְמוּמִית,

וְשַׁקְרָנִית - בְּרָמָה בֵּינְלְאֻמִּית.

וְאִם הָאָדָם - בְּלִי שְׁלִיטָה עַצְמִית,

הִיא עֲלוּלָה עָלָיו אָסוֹן לְהָמִיט,

וֶאֲפִלּוּ - לְהָמִית.

.

לְעֻמָּתָהּ - יֵשׁ נֶפֶשׁ אֱלוֹקִית,

שֶׁשְּׁאִיפָתָהּ הִיא לֶאֱמֶת עֶרְכִּית.

הִיא מְבַקֶּשֶׁת מֵהָאָדָם לִפְעֹל - בְּצוּרָה "חֻקִּית",

וְהָאָדָם מִזְדַּהֶה אִתָּהּ - רַק חֶלְקִית.

חֶלְקֵנוּ רוֹאִים בָּהּ - מַצְפּוּן שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁקִיט.

.

בָּאָדָם יֵשׁ אֶת שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת,

וְהוּא זֶה שֶׁצָּרִיךְ לְבַצֵּעַ - אֶת הַהַחְלָטוֹת הַקָּשׁוֹת.

הֵן דּוֹרְשׁוֹת וּמְבַקְּשׁוֹת,

וּלְבוּשִׁים שׁוֹנִים - לוֹבְשׁוֹת.

הֵן אַף פַּעַם לֹא פּוֹרְשׁוֹת,

אַךְ לִפְעָמִים - הֵן נֶחְלָשׁוֹת.

וְהָאָדָם נִמְצָא בְּמַאֲבָק - בֵּין שֵׂכֶל לִרְגָשׁוֹת,

בֵּין מַחֲשָׁבוֹת - לִתְחוּשׁוֹת.

.

לֹא מְשַׁנֶּה בְּמָה הוּא יִבְחַר,

הוּא יִצְטָרֵךְ לְהִתְמוֹדֵד שׁוּב - מָחָר.

וְשׁוּב יֻצַּג בְּפָנָיו מִבְחָר,

וְשׁוּב יֵעָרֵךְ - הַמִּסְחָר.

הַאִם הוּא יִבְחַר בְּאַהֲבָה - אוֹ בְּשָׂכָר?

הָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְחָרֵט - בְּשָׁלָב יוֹתֵר מְאֻחָר.

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

מִי יְנַצֵּחַ בַּסּוֹף - הַחֵלֶק הַבֶּהֶמִי אוֹ הָאֱלוֹקִי?

וְאוּלַי זֶה תָּלוּי בִּי - וּבְמַאֲבָקִי?

וּבָאֹפֶן שֶׁבּוֹ - אֶבְחַר אֶת דַּרְכִּי.

הַאִם אֶבְחַר בַּתַּאַוְתָנִי - אוֹ בְּעֶרְכִּי?

אני רוצה לנצל את ההזדמנות פה כשאני אנונימית כדי לקטר על המלחמה הדפוקה הזאת ואיך היא חירבנה על החיים שלי. ולא קרה לי כלום, לא פינו אותי ולא נהרג לי מישהו, ובכלל כאילו אין לי זכות להתלונן- והנה, אני מתלוננת. ואני יודעת שלכולם נגמרה האמפטיה, ואין כבר כח לשמוע, בוודאי שלי נגמרה האמפטיה. אבל בא לי להוציא וחשוב לי שמישהו יקשיב.  להוציא לאויר ריק זה פחות מנחם. ואגב- לא אכפת לי שכולם עוברים את זה. מצדי, שכולם ימותו. לא אכפת לי מאף אחד. פשוט נמאס החרא הזה. אז מה שקורה זה שאני במשך 15 שנים עובדת כשהמטרה שלי לצאת לעצמאות, בתהליך כזה של פרידה משותפים- ולהיות בעצמי בעלת העסק, עסק שאני מנהלת כבר חמש שנים. וכך באמת הצלחתי לצאת עם חברה קטנה רזה, עם שני עובדים ומשרד ופרויקטים לא מאוד ריווחיים- והרעיון הוא שיש לי חצי שנה עד שאני מתחילה לאבד כסף, ואני חייבת להשיג פרויקטים גדולים. ואיך שאני עושה את זה- פורצת המלחמה. ועכשיו העתיד של המקצוע שלי שחור, ואני לא מצליחה להשיג פרויקטים ריווחיים. ויש לי מה חודשים עד שאני נשרפת. מיותר לציין איך הדבר הזה משפיע עליי, כי באמת קצרה היריעה מלתאר איך אדם שיש לו גם ככה בעיות של חרדה וכפיתיות- מה קורה כשהוא גם נופל מצוק כלכלי. משהו שעבדתי עליו כל החיים- נשטף באסלה. ועכשיו, הדובדבן שבקצפת, אני יכולה לאבד מאות אלפי שקלים ולהכניס את המשפחה שלי לבור כלכלי. אני תוהה כמה מהר בעלי יתגרש ממני. ואם אם הוא לא יתגרש, הוא ישנא אותי כל החיים שלו. אני מרגישה שחרבות הברזל קוצצות אותי ואת החלומות שלי לחתיכות קטנות. הבעיה היא, שבגלל שהצרות שלי אמיתיות, אני לא יכולה ללכת לטיפול. אני הולכת  לפסיכולוגיות, שעובדות מהבית, או מקסימום מקסימום מחזיקות לעצמן קליניקה, והן רואות אישה ומזדהות אותי, לצערי, ורואות שאני חיה בחרדות, ולהלן התגובות שקיבלתי במשך 15 השנה האחרונות מפסיכולוגיות שונות: "למה את חושבת שאת יכולה להחזיק משרד, אני בקושי מצליחה להחזיק את הקליניקה הזאת", "וואי איזה פחד מה שאת מתארת אני רק חושבת על זה אני נכנסת לחרדות", " אולי תשארי לעבוד כשכירה ומקסימום תבקשי העלאה במשכורת". אקיצר, ברוך שעשני אישה. אין לי ספק שלגבר שאפתן המשפטים האלה לא היו נאמרים. והנה, הן צדקו אחרי הכל. אני יוצאת לעצמאות, ונופלת לתוך מלחמה שמחסלת את המקצוע שלי ואני לא מצליחה להשיג את הפרויקט הגדול. חרא על החיים שלי. ואני בעיקר כועסת. כמו ילדה קטנה, בא לי לעשות "טנטרום". בא לי לשבור דברים. בעיקר יש לי מחשבות של "זה לא יכול להיות", "אני לא אתן לזה להגמר", "אני אצליח בסוף" "אני אסדר את זה", וזה גם משגע אותי המחשבות האלה. אז אני מסתובבת, בא לי כל הזמן להקיא את הכעס שלי על אנשים, אבל אני שומרת את הקיא בפנים, כי "כולם סובלים", ואני "לא היית חייבת להיות כזו גיבורה גדולה ובעלת משרד, יש אנשים בקושי מצליחים להחזיק קליניקה", ו"ככה זה להיות עצמאי, זה סיכון", וכשאני מנסה לדבר על זה עם אנשים קרובים אליי כמו אמא שלי אני רואה שהיא נלחצת בטירוףףף, וגם בעלי. אני חושבת כמה אנשים מסתובבים עם מסכה בחיים, במיוחד אנשים שלוקחים סיכונים, כמה מצוקה ועקשנות יש בפנים, ובאמת פנאטיות של מתאבד שיעי. רק אלוהים יכול לעזור.