הגורמים לדלקות מפרקים אוטואימוניות עדיין אינם ידועים, אך נראה כי מדובר בשילוב של גורמים גנטיים וסביבתיים. המחקר סביב גורמי הסיכון למחלות אלה נמצא בעיצומו, אך ממצאים רבים כבר נאספו על ידי חוקרים, ושופכים אור על משתנים המשפיעים על הסיכון לפתח דלקות מפרקים.

מין

קיימים מספר סוגים של דלקות מפרקים אוטואימוניות. משתנה מרכזי שמשפיע על התחלואה בדלקת מפרקים שגרונתית הוא מין - באופן כללי, לנשים סיכון גבוה יותר לפתח את המחלה בהשוואה לגברים.

לפי נתוני המרכז האמריקאי לבקרת מחלות בארה"ב (CDC), באופן כללי כ-60% מחולי דלקות מפרקים הן נשים, אם כי ישנן מחלות מפרקים שכיחות יותר דווקא בקרב גברים, למשל דלקת חוליות מקשחת (AS) ומחלת גאוט (שיגדון). עם זאת, גאוט שייכת לקבוצת מחלות מטבוליות ואינה קשור להפרעה במערכת החיסונית. 

אחת הסברות במחקרים כי הסיבה לשכיחות גבוהה של המחלה בקרב נשים היא בהורמון הנשי אסטרוגן, אם כי זו טרם הוכחה באופן חד משמעי.

גיל

דלקות מפרקים אוטואימוניות עלולות להתפתח בכל גיל, אך מחקרים הראו שקבוצת הגיל שנמצאת בסיכון הגבוה ביותר להתפרצות דלקת מפרקים שגרונתית מוגדרת כגיל העמידה, בין גילי 60-40, וקבוצת הגיל בסיכון גבוה במיוחד להתפתחות דלקת מפרקים פסוריאטית היא בין גיל 30 ל-50.

גנטיקה

החשיבות של המרכיב הגנטי כאחד הגורמים לדלקות מפרקים זוהתה לפני שנים רבות, בעקבות תצפית של עלייה בשכיחות המחלה בקרב תאומים ובקרב משפחות של חולים. לדוגמה, נמצא שבעוד ששכיחותה של דלקת מפרקים שגרונתית באוכלוסייה הכללית נעה בין 0.5% ל-1%, בקרב תאומים זהים (מונוזיגוטיים) כשאחד חולה הסיכון של התאום השני לפתח את המחלה הינו 15%. הסיכון של אח/אחות של חולה דלקת מפרקים שגרונתית לפתח את המחלה עולה לפי 5 בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. 

בשנים האחרונות, עם פיתוח שיטות נגישות יותר לסריקה גנטית נרחבת של אוכלוסיות, מעלים מחקרים רבים קשרים בין מוטציות גנטיות לסיכון מוגבר לדלקות מפרקים אוטואימוניות. הקשר הבולט ביותר שזוהה עד כה הוא לסמן הגנטי הקרוי HLA-B27, שנמצא בקרב 90% מהחולים עם דלקת חוליות מקשחת ו-50% עד 60% מהחולים עם דלקת מפרקים פסוריאטית. עם זאת, למרות שבקרב החולים קיימת שכיחות גבוהה של נשאות הסמן הגנטי, הסמן כשלעצמו אינו מחייב את התפתחות המחלה, וקיימים באוכלוסייה נשאים רבים שאינם חולים. לפי הערכות רק 1.3% מכלל הנשאים של הסמן הגנטי מאובחנים עם דלקת חוליות מקשחת - שהיא המזוהה ביותר עם הסמן הגנטי. הסמן גם קשור למחלות נוספות, לרבות פסוריאזיס, מחלות מעי דלקתיות מסוג קרוהן וקוליטיס כיבית ודלקת עינית (Uveitis).

עישון

עישון סיגריות הינו גורם הסיכון הסביבתי המובהק ביותר שנקשר לסיכון מוגבר להתפתחות דלקת מפרקים שגרונתית. מחקרים רבים הדגימו כי עישון מעלה את הסיכון לפתח דלקת מפרקים שגרונתית עם נוכחות סמנים מסוימים בבדיקות דם (seropositive RA) בקרב נשים וגברים פי 1.5-2 בהשוואה לאוכלוסייה הלא מעשנת. הסיכון מוגבר במיוחד במעשנים כבדים. יש לציין כי גם לאחר גמילה מעישון, הסיכון לפתח מחלה נשאר מוגבר לאורך לפחות כ-10 שנים.

המנגנון של ההשפעה המזיקה של העישון בהקשר לדלקת מפרקים שגרונתית פוענח - לפחות חלקית - במהלך השנים האחרונות. מחקרים אפידמיולוגיים וגנטיים הדגימו יחסי גומלין הדוקים בין עישון לבין ביטוי של מטען גנטי בעל פוטנציאל דלקתי. כך באנשים עם נטיה גנטית לפתח דלקת מפרקים שגרונתית – בעלי shared epitope HLA-DRB1 – עישון סיגריות "מוציא לאור" את הנטייה הסמויה ומעלה סיכון לביטויה השלילי. כלומר, הסיכון של אדם עם נטייה גנטית לדלקת מפרקים עולה משמעותית במידה והוא נחשף לעשן סיגריות.

לפי מחקר מהולנד שפורסם באפריל 2015 בכתב העת BMC Musculoskeletal Disorders, במאגר של 254 חולים בדלקת חוליות מקשחת, נמצא כי שיעור המעשנים עמד על 43% והיה גבוה ב-59% יותר מזה שאובחן באכלוסייה ההולנדית (27%).

עישון מוכר גם כגורם סיכון מרכזי למחלות לב וכלי דם, הנמצאות בשכיחות גבוהה יותר בקרב חולים עם דלקות מפרקים אוטואימוניות, מה שמעצים את חשיבות הגמילה מעישון בקרב חולים בדלקות מפרקים, כאחד הצעדים להקטנת הסיכון לאירועי לב. במקרים אלה גמילה מעישון ואימוץ אורח חיים בריא המבוסס על תזונה בריאה הכרחי במיוחד על רקע הקושי של חלק מהחולים להתמיד בעקבות הדלקתיות במפרקים בפעילות גופנית סדירה, כאמצעי נוסף שעשוי היה להפחית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

השמנה

השמנה מהווה גורם סיכון משמעותי למחלות רבות, לרבות מחלות לב וכלי דם, סרטן ומחלות כליה, ולפי חלק מהעבודות אף עשויה להוות גורם סיכון לדלקות מפרקים שונות.

שומן עודף יכול לתרום הן להתפתחות והן להתלקחות חוזרת של דלקות מפרקים באזורים שונים בגוף. מעבר לכך, השמנה מעצימה עוד יותר את הסיכון למחלות לב וכלי דם בקרב הסובלים מדלקות מפרקים, הגבוה גם כך יותר מהאוכלוסייה הכללית על רקע נזק מצטבר לכלי הדם בגוף כתוצאה מהדלקת.

מחקר ישראלי מהמרכז הרפואי שיבא שהתפרסם בספטמבר 2014 בכתב העת Autoimmunity Reviews שופך אור על הקשר הביולוגי בין דלקתיות והשמנה: רקמות שומן מפרישות הורמונים מסוג אדיפוקינים (Adipokines), הכוללים לפטין, אדיפונצין, רסיסטין וויספאטין, ואלו מווסתים את תפקוד הגוף בתגובה לפעילות המערכת החיסונית.

לפי ניתוח של מחקרים בנושא, לאנשים עם השמנת יתר (מדד השמנה BMI של 30 יחידות ומעלה) יש סיכון גבוה ב-20% עד פי 3.4 לדלקת מפרקים שגרונתית וסיכון גבוה ב-48% עד פי 6.46 לדלקת מפרקים פסוריאטית.

מאמר סקירה של חוקרים מסין שהופיע במארס 2015 בכתב העת Arthritis Research & Therapy מצא על פי 11 מחקרים, כי לאנשים עם השמנת יתר, כלומר עם מדד השמנה של מעל ל-30 יחידות BMI, יש סיכון גבוה ב-25% לפתח דלקת מפרקים שגרונתית בהשוואה לאנשים עם משקל תקין, ולאנשים עם עודף משקל קל סיכון גבוה ב-15% לפתח את המחלה.

צריכה מוגזמת של אלכוהול

צריכת אלכוהול מוגזמת מהווה גורם סיכון למחלות רבות, ועשויה להגדיל את הסיכון גם לדלקות מפרקים. מחקר אמריקאי מבית החולים בירגהאם אנד ווימנס ואוניברסיטת הרווארד שפורסם במאי 2015 בכתב העת Journal of Rheumatology, מצא במעקב שכלל 82,672 נשים בין 1991 ל-2005, כי צריכה של עד 2 כוסות משקאות אלכוהוליים ליום (עד 14.9 גרם ליום) דווקא הורידה את הסיכון למחלה ב-30% בהשוואה לנשים שאינם שותות אלכוהול בקביעות, אך שתיית 6-2 כוסות ליום (30-15 גרם אלכוהול ליום) העלתה ב-43% את הסיכון למחלה וצריכה של מעל ל-6 כוסות (למעלה מ-30 גרם אלכוהול ליום) העלתה את הסיכון פי 4.45.

רמות נמוכות של טסטוסטרון

הורמונים נקשרו במחקרים שונים לסיכון להתפתחות של דלקות מפרקים שגרונתיות. למרות שדלקות מפרקים שגרונתיות מופיעות בכללותן בשכיחות גבוהה יותר בקרב נשים, נראה כי רמות נמוכות של הורמון הטסטוסטרון מהוות גורם המעלה את הסיכון להתפתחותן בקרב גברים. חוקרים מאוניברסיטת לונד (Lund) בשבדיה דיווחו במארס 2014 בכתב העת Annals of the Rheumatic Diseases כי במדגם של 104 גברים עם דלקת מפרקים שגרונתית, רמות נמוכות של טסטוסטרון היו קשורות למחלה במופע RF שלילי (כלומר, כשהגורם השגרוני RF יוצא שלילי בבדיקות דם), ובקשר חלש יותר למחלה במופע RF חיובי. החוקרים מניחים כי טסטוסטרון ברמות נמוכות יכול להשפיע גם על מהלך דלקת מפרקים שגרונתית ולגרום להתלקחויות.

פסוריאזיס

מחלת הפסוריאזיס מהווה גורם סיכון מרכזי להתפתחות דלקת מפרקים פסוריאטית, וברוב המקרים תאובחן לפניה. פסוריאזיס המתבטא בנגעים סביב הציפורניים מהווה במיוחד גורם סיכון למחלה. ככלל, לסמן הגנטי HLA-B27 המופיע בקרב 50% עד 60% מהחולים בדלקת מפרקים פסוריאטית יש קשר גם לפסוריאזיס, ובייחוד כשהנגעים מופיעים על הידיים והרגליים (Palmoplantar pustulosis). 

שתי המחלות – פסוריאזיס ודלקת מפרקים פסוריאטית – קשורות להתפתחות דלקתיות על רקע היחלשות המערכת החיסונית, כשפסוריאזיס פוגע ברקמות העור ודלקת מפרקים פסוריאטית פוגעת במפרקים. כ-30% מחולי פסוריאזיס צפויים לפתח דלקת מפרקים פסוריאטית בשלב כלשהו בחייהם. במיעוט מהמקרים מופיעה דלקת מפרקים חודשים ואף שנים לפני התפתחותה של פסוריאזיס של העור.

מחקרים העלו כי בקרב חולים בדלקת מפרקים פסוריאטית אין קשר בין המיקום בגוף של הנגעים בעור לבין הדלקתיות במפרקים, כך שייתכנו נגעים עוריים על גבי המרפק ללא דלקתיות בפנים המרפק, ולחילופין תיתכן נפיחות המעידה על דלקת באצבעות הידיים ללא נגעים עוריים על גבי כפות הידיים.

סייעה בהכנת המדריך ד"ר ויקטוריה פורר, רופאה בכירה במכון הראומטולוגי בבית החולים איכילוב