רקדנית צעירה מספרת: אני בת 14 ורוקדת בלט מגיל 4. אני לא לומדת בבית ספר רגיל. כלומר אני רוקדת כל יום 8 שעות בלט וכשאני לא בסטודיו אני דואגת להתעסק בפעילות גופנית בבית שזה אומר בחדרי [המון קפיצות,כפיפות בטן ].

 

יש לחץ גדול מאוד בין הבנות בסטודיו והמון דיבורים על לשמור על הגוף ועל מה שמוכנס לפה לפני בחינות ההופעה החשובה מכולן. כולן מדברות בפתיחות ולא חושבות פעמיים וישר מספרות הכל על הקאות ועל לדחוף אצבעות אחרי אוכל לתוך הפה..

ואני לפני שנה הייתי בטיפול להפרעת אכילה והפסקתי כי הייתי דואגת להקיא המון מפחד להשמין. הייתי מקיאה בעיקר לפני הריקוד כדי שלא תבלוט הבטן ואז הרגשתי חופשיה והריקוד היה יפה. הרגשתי כמו ברבור. ההורים שלי לא מפסיקים לדבר איתי בבית על הריקוד ולפרגן בכל שיחה שאנחנו בחוץ ליד חברים,במשפחה,בכל הזדמנות שיש... ואני עייפה.

אני מרגישה שאין לי אנרגיה ואני חייבת להצליח בבחינה הזו. ההפרעה הזו מלווה אותי עדיין ומלווה את כולן שם וחלק עוד לא נכנסו לזה אבל הן צוחקות ומגחחות ולא מבינות שזה רציני ושיש כאלה שסובלות וסבלו מזה בעבר. אני מפחדת שהפחד שאני לא יקבל את התפקיד הראשי אני יתחיל להשמין שוב, זה קרה לי בעבר. הבלט זה כל מה שיש לי בחיים.

המורה מודדת אותנו כל כמה שבועות ובודקת מה אנחנו אוכלות במשך היום. וכולן מסתכלות אחת על השניה. והמשקל שלי 46 כרגע ואני בלחץ שהוא ירד ואז היא תוריד אותי מהקאסט של הנבחנות. אך מצד שני אני לא רוצה להשמין.

 

מיכל אפק משיבה: כל החיים עוד לפניך להצליח, לחיות, לשמוח, לבלות עם חברות, לראות עולם, להקים משפחה ועוד. בשביל זה את צריכה בריאות נפשית ופיזית. ולא נשמע שאת במקום טוב עבור עצמך שיקדם את אלה.

הריקוד הוא לא כל החיים שלך. זה רק נדמה לך. את וודאי אדם רגיש, טוב, מלא דברים, שנקלע לסיטואציה קשה מחוסר ביטחון. לי נשמע שהלכת לאיבוד ואיבדת את הדרך. מקומך הוא במקום שיעשה לך טוב נפשית ופיזית, מקום שבו תחושי שווה וראויה בכל מקרה, ולא בתנאי לתפקיד מרכזי או בתנאי לבטן שטוחה.

 

רקון מוסיפה: האם זו רק ההרגשה שלי שבארץ מקדשים את נושא ה"רזון" יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם?

אני יודעת שבארה"ב יש שימת דגש יותר על אופן הריקוד מאשר על מראה הגוף של הרקדניות. מורי הריקוד בבתי הספר בארץ מאד מקדשים את הגוף הרזה ולהן הם נותנים את התפקידים הראשיים.  זה מקומם ומרתיח שבעידן של היום, עם העלייה במספר בני הנוער שנגועים ב"הפרעת אכילה", עדיין אין הפנמה.

שמתי לב גם לעובדה שאם מישהי עולה במשקל, מיד מעירים לה הערות כגון "דובה", "פרה" וכו'. הדברים יכולים להאמר כבדיחה, אולם הם נלקחים ברצינות על ידי אותה נערה - למשל בתי... אחרי הערות מצד החברים והמשפחה המורחבת, היא פשוט הפסיקה לאכול... כל ההתעסקות סביב המשקל והמראה הוא אובססיבי.

 

יש לכם מה להוסיף לדיון? הכנסו לפורום