מאמר חדש מנסה להציג תיאוריה הגורסת כי אנורקסיה היא למעשה הפרעה של המטבוליזם (תהליך חילוף החומרים בגוף) ולא של הנפש. לדברי החוקרים אנורקסיה מהווה סוג של "בן דוד" למחלת הסוכרת.

חשוב להבין כי תיאוריה זאת, לפיה אנורקסיה היא מחלה ביולוגית בבסיסה ולא נפשית, עדיין אינה מבוססת ויש לנהוג בהשערות בזהירות. בהתאם לכך ההמלצה היא שהמטופלים לא ימנעו מהטיפולים המוכחים בהפרעה.

החוקרים, פסיכיאטרים מאוניברסיטת לואיזיאנה, ערכו סקירת ספרות של המחקרים שבוצעו בנושא בעשור האחרון, שממצאיה פורסמו בכתב העת Molecular Psychiatry. הסקירה מצאה שתהליכים גנטיים וביולוגים מסוימים מופעלים במצב של הרעבה אצל יצורים חיים, החל מפטרייה חד תאית ועד בני אדם. הרעיון הוא שבאנשים אצלם קיימת מראש תגובה "שבורה" להרעבה, מספר התחלות חוזרות של מעגלי דיאטה יכולות לגרות ולעורר הפרעה חמורה במטבוליזם.

במאמר נכתב כי הפגיעה מביאה לכך שמטופלים לא מגיבים נכון למצבים בהם קיימת הרעבה (כמו תיאבון ואכילה). זה מוביל למעגל אכזרי – הם מפחיתים עוד בצריכה הקלוריות ויורדים עוד במשקל. כשהירידה במשקל נמשכת, הבעיה הולכת ומחמירה. בחלק מהמקרים זה מביא לכך שאנורקטיים מרעיבים עצמם למוות.

הפרעה גופנית 

על פי תיאוריה זאת, זו לא עקשנות או הפרעה נפשית שמונעת מאנורקטיות לאכול, זה בא מהגוף עצמו. התיאוריה יכולה להסביר מדוע כל כך קשה לשכנע בחורה שסובלת מאנורקסיה שיש משהו לא בסדר איתה. לכן, לדברי החוקרים, חשוב לראות את ההפרעה כבעיה בתפקוד חילוף החומרים, כדי להתגבר על השלב הראשוני הקשה כל-כך של הטיפול אצל המטופלות הקשות. אנשים מורעבים, כמו הסובלים מאנורקסיה, לעיתים קרובות מדווחים על תחושה טובה הרבה יותר ממה שמעיד מצבם הפיזי – גופני. הסובלות מאנורקסיה לא מודעות לכמה הן חולות למרות רזון קיצוני, וקשה לשכנע אותן אחרת.

על פי התפיסה הפופולארית כיום לגבי הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה, הסיבה להפרעה נעוצה בסגנון האישיות והניסיון לשלוט במתח ורגשות על-ידי צמצום באכילה או על-ידי סימפטומים אחרים של ההפרעה.

החוקרים שפרסמו את התיאוריה החדשה רואים בהפרעה דווקא מצב שדומה למחלת הסוכרת. הם מסבירים כי בסוכרת, אדם שמעלה במשקל עד כדי מצב של השמנת יתר, ושיש לו נטייה מולדת גנטית, יפתח תנגודת אינסולין, והוא יהפוך לחולה סוכרת. כך, טריגר ראשוני – השמנת היתר – נדרש, אבל ברגע שאצל החולה מתפתחת סוכרת, המחלה כרונית.

באנורקסיה, אומרים החוקרים, הטריגר הפוטנציאלי הוא דיאטות ותת אכילה ממושך. אז התהליכים המולקולאריים משתבשים ויכולים להיות מספר רב של שינויים ביולוגים המתרחשים בעת הרעבה. 

במחקר הנוכחי החוקרים התמקדו בסדרת פעולות גנטיות ופעולות של תאי הגוף בנתיבים מסוימים בגוף. אורגניזמים חיים מפעילים נתיבים אלה בתגובה להרעבה, וזה מעורר אצלם כל מיני שינויים ביולוגיים, ביניהם תחושה של תשוקה לחיפוש מזון. אם הנתיב הזה לא עובד כמו שצריך, זה יכול באופן תיאורטי לגרום לעיוות בגישה לאוכל, כפי שרואים באנורקסיה.

התיאוריה עדיין לא הוכחה 

אם תיאוריה זאת נכונה, מטופלים הסובלים מאנורקסיה חמורה אולי למעשה צריכים תרופה לטיפול בתהליך חילוף החומרים כדי להחזירו למהלך תקין, בדיוק כמו שהחולים בסוכרת לוקחים אינסולין. יחד עם זאת, ההשערה הזאת טרם נבדקה על בני אדם, והיא עדיין בגדר ספקולציה.

החוקרים מדגישים שיש מקום למחקרים נוספים בכדי לחדד את התמונה. בכל מקרה, מחקרים הראו שבהשמנת יתר מעורבת יותר מאכילת יתר, יש גורמים גנטיים ומטבוליים אשר מקשים על חלק מהאנשים לרדת במשקל. שינויים בגנים אשר קשורים למצב של השמנת יתר אפילו יכולים לעבור בתורשה מאם לילד. ייתכן כי תמונה דומה אך הפוכה קיימת במצב של הרעבה.

בנוסף, מחקרים על אנשים מורעבים מציעים שהרבה מהגורמים המוצעים כהסבר לאנורקסיה, לרבות אובססיה לאוכל וחרדה ממנו, יכולים למעשה להיות סימפטומים של הרעבה ולא הגורם.

Molecular Psychiatry (2011) 16, 595–603; doi:10.1038/mp.2010.95

תרגמה וערכה: מיכל אפק