נלחצים כשהילד מתלכלך? אחרי כל מגע עם רצפה, או חס וחלילה אדמה, עליו לעבור חיטוי? ייתכן שבדרך זו אתם דווקא מגבירים את הסיכון שלו לחלות.

ההיגיינה במדינות המפותחות בתקופתנו היא דבר מבורך. מחלות זיהומיות מסכנות חיים רבות שייכות כבר לספרי ההיסטוריה. אך לאחר שלמדנו שביוב הוא מסוכן, שלא כדאי לטבול בבריכת מים מזוהמים ושיש לשטוף ידיים לפני האוכל, נראה שבמאה ה- 21 לקחנו את הניקיון לפחות צעד אחד רחוק מידי.

תיאורית ההיגיינה

תיאורית ההיגיינה מסבירה את התופעה בה במדינות המתקדמות - בהן רמת הניקיון וההיגיינה גבוהות במיוחד - רואים עליה בשכיחות של מחלות דלקתיות, אלרגיות, אסתמה ומחלות אוטואימוניות (מחלות בהן מערכת החיסון של הגוף תוקפת את הגוף עצמו). המכנה המשותף למחלות הללו, הוא תגובה חריגה, לא מותאמת של המערכת החיסונית, כאילו אינה מכוונת בעוצמה הנכונה. תיאורית ההיגיינה טוענת שהבעיה נובעת מעודף היגיינה, זאת כי על הגוף ומערכת החיסון להיחשף לחיידקים וזיהומים, במידה מסוימת, כדי להתאמן ולהתכוונן.

לתיאוריה זו תמיכה רבה והיא מצליחה להסביר חלק גדול מהתופעות הרפואיות, כמו מדוע אנשים הגדלים בחווה סובלים פחות מאלרגיות או מדוע במדינות מפותחות יש יותר מחלות אוטואימוניות. יתרה מכך, לאורך ההיסטוריה ניתן לראות מדינות שהתקדמו והפכו למדינות מתקדמות ונקיות יותר ובמקביל אובחנו יותר אלרגיות ומחלות אוטואימוניות בקרב האוכלוסייה.

ניקיון מוגזם

אין משמעות הדבר שה"לוקיישן" הנכון לבילוי היומי עם הילד צריך להיות פח האשפה, אלא שקיימת רמת ניקיון מוגזמת, שדווקא היא זו שעשויה להביא לבעיות בריאותיות.

הרעיון של ניקיון מוגזם נכון גם להרגלים בחייו של הילד. כפי שניקיון מוגזם עשוי להביא לכך שבילד, ואחר כך במבוגר, מערכת החיסון תגיב באופן מוגזם לגירויים או מצבים שאמורים להיות ניטראליים, כך הדבר נכון לתחומים אחרים.

לדוגמא, אם כאשר הילד הולך לישון הבית עובר למצב "המוסד בפעילות חשאית" - חשכה מוחלטת של הבית, אטימת החלונות מפני רעש ואור, כיבוי כל גורמי הרעש בבית, דיבור בשפת הסימנים והליכה בנוהל התגנבות - כנראה שפגעתם ביכולת הילד להסתגל ולהתרגל לגירויים ניטראליים שניתן וצריך לישון איתם. יכולת הילד להתגבר על "מפריעי השינה" הללו לא אומנה ולכן יהיה קשה לו לישון במקומות אחרים ומצבים בהם נוהל "המוסד בפעילות חשאית" לא מתקיים.

היגיינה רגשית

גם בחיי הרגש אין מקום ל"ניקיון מוחלט". על ההורים לנסות ולהבין את הילדים עד כמה שניתן ולענות לצרכיהם, אך לעולם זה הם לא יעשו זאת באופן מושלם, וטוב שכך.

היינץ קוהוט, אבי פסיכולוגיית העצמי, קרא לכך "תסכולים אופטימאליים". לאחר שהילד קיבל את ההבנה, התמיכה והעידוד, נכון שיהיו רגעים בהם לא ייענה על-ידי ההורים על צרכים אלו. אין אירועים אלו מתרחשים בכוונה תחילה, אך קורה שההורים עסוקים בדברים אחרים, פחות זמינים או קשובים. ברגעים אלו, משתמש הילד בדברים שקיבל בעבר ולומד שגם אם ההורים אינם זמינים, הוא יכול לענות על צרכים אלו בעצמו. הלמידה הזו חיונית להתפתחותו התקינה של הילד וליכולת ההתמודדות שלו עם מצבי תסכול בעתיד. הורים שאינם מאפשרים לילד את הלמידה הזו - באמצעות ריצוי תמידי, הקרבה של ענייניהם האישיים לטובת מענה מיידי, אשמה ופיצוי על רגעים של תסכול - פוגעים ביכולת ההסתגלות שלו.

העולם שלנו אינו סטרילי. יש כאן זיהומים, רעשים ואנשים שלא יכולים להיות אמפטיים כל הזמן. חיים בתוך בועה נקייה, מנותקת מן העולם האמיתי, יכולה להיות טובה כל עוד נשארים בתוכה. אם הכוונה היא לצאת ולהתמודד עם העולם שם בחוץ, צריך גם להתלכלך לפני.

זה לא דורש יותר מידי. לכלוך נמצא בכל מקום, פשוט אל תמהרו להחביא או לחטא אותו. התמודדות איתו תעזור לילדכם להיות חסינים יותר, בריאים בגוף ובנפש.

 הכותב הוא פסיכולוג ומנהל קהילת טרשת נפוצה